סטרווינסקי ברוטב סלסה
 
הכוריאוגרף עמנואל גת הוא אחד מתוך חבורה של כוריאוגרפים ישראלים שמסיבות של תמיכה ותקרת זכוכית שנבנתה במערך התקצוב בישראל, פועלים כבר שנים רבות ובהצלחה רבה מחוץ לנמל הבית.
 
את המחול פגש גת בגיל מבוגר יחסית והוא התחיל לרקוד רק בגיל 23, בעת שלמד ניצוח באקדמיה למוזיקה בירושלים. את הרקע החזק שלו במוזיקה, שיבוא לביטוי בעבודות שלו ובאופן בנייתן, הביא מהבית, וניגן על צ'לו וקלרנית. אבל למרות ההתחלה המאוחרת וחוסר הרקע המוחלט במחול, ההמשך נדחס לתוך התאהבות והתקדמות מטאורית ממש. גת התגלגל במקרה לסדנת מחול של ליאת דרור וניר בן גל, והשניים שהיו אז בימי הזוהר שלהם והעדיפו לעבוד דווקא עם אנשים שאין להם ניסיון, קיבלו אותו ללהקתם.
 
אחרי שנה שרקד בלהקה הפך גת לכוריאוגרף עצמאי. את עבודתו הראשונה, "ארבעה ריקודים", יצר בשנת 1994 לצלילי המוזיקה של באך. אבל הפריצה הגדולה שלו התרחשה ב-2004. גת לקח את היצירה "פולחן האביב" של סטרווינסקי, יצירה שזכתה לאינספור גרסאות בעולם המחול, והחליט לרקוד אותה בסגנון סלסה קובנית. גת מספר שלא הוא מצא את השילוב, אלא השילוב בעצם מצא אותו כשהסתובב יום אחד עם ווקמן בחוף בז‘נבה ושמע באוזניות את "פולחן האביב" בדיוק כשעבר ליד מועדון שזוגות רקדו בו סלסה.

גם היצירה "K626", שיצר שנתיים לאחר מכן ב-2006, נרקדה לצלילי מוזיקה קלאסית. הפעם בחר גת ברקוויאם הלא גמור ברה מינור של מוצרט, ממשיך לגשת ליצירות קאנוניות בגובה העיניים.
 
ב-2007, מעט לאחר שאמר בראיון כי "לעסוק במחול בישראל זה כמו לחיות באנטארקטיקה ולרצות לגדל עגבניות שרי בחממה", ואחרי שגנז את התוכנית שעמל עליה שנתיים להקים מרכז מחול בקרית גת, קיפל גת את המשפחה ועבר לצרפת שאימצה אותו לחיקה, נתנה לו הזדמנות לצמוח בחממה עוטפת ואוהבת, מאפשרת לו לגדול, להעמיק אל תוך תהליכי היצירה, ולחיות בכבוד עם חמישה ילדים.
 
בתחילת אוקטובר, במסגרת העונה הבינלאומית לציון 30 שנהלמרכז סוזן דלל יעלה גת ערב עם שתי יצירות: "פולחן/ עבודות". "פולחן" היא גרסה מחודשת של יצירתו מ-2004 "פולחן האביב", והיצירה "עבודות" היא סדרה של שש עבודות קצרות בקונסטלציות, סביבות מוזיקליות וכוריאוגרפיות שונות בביצוע עשרה רקדנים. 
 

פולחן/עבודות, צילום: ג'וליה גת

"ישראל הייתה בית ספר בשבילי"   
 
בפרסומים לערב שלך כתוב "עמנואל גת, יליד ישראל, חוזר לביתו" אתה מרגיש ככה?
 
"זו שאלה מורכבת כי בהרבה מובנים כן, ובמובנים אחרים לא. אולי בגלל שזזתי ואני זז הרבה ממקום למקום, אני לא יודע אם יש לי תחושה של בית באיזה שהוא מקום ברחבי הגלובוס. אין לי היום מקום אחד ממשי שגם בתודעה שלי שנקרא 'בית' ואני יכול לחזור אליו. אם כבר הפכתי להיות היהודי הנודד הקלאסי, זה שאיפה שהמשפחה שלו נמצאת שם הבית שלו. אבל במובנים של המחול, ישראל היא הבית, בכל זאת זה המקום שבו התחלתי, ושבו גדלתי והתפתחתי, והמצאתי ומצאתי את עצמי כרקדן וככוריאוגרף. אז כן, זה בית".
 
עזבת ב-2007 אחרי 15 שנות יצירה בישראל, ואתה יוצר בצרפת כבר 12 שנה.אתה יכול להגדיר את ההבדלים בתהליך היצירה שלך בין שם לפה?
 
"בקלות. 15 שנות היצירה שלי בישראל היו בית ספר, תקופת חונכות שבה למדתי את המקצוע מתוך שנים של התבוננות והתנסות. למדתי מי אני בתוך הדבר הזה שנקרא מחול. צרפת היא זו שהעבירה אותי משלב הלמידה לשלב העשייה, לשלב שהרגשתי שאני מתחיל לשלוט בכלים ומוכן ליצור. ברור שאתה לומד כל הזמן, והכל סוג של אוטודידקטיה, אבל אצלי הרגשתי את המעבר. שתי התקופות האלה מאוד מופרדות בתוכי". 
 

פולחן/עבודות, צילום: ג'וליה גת




מוזר מה שאתה מתאר, כי כבר יצרת כאן וזכית להצלחה לא קטנה. בכתבת פורטרט גדולה ומאוד מחמיאה שהכין העיתון הצרפתי "לה מונד"נכתב על העבודה שלך  "K626" לרקוויאם של מוצרט:"מעדן וויזואלי". כשזכית ב-2007 בפרס לנדאו לאמנויות הבמה, כתב חבר השופטים בנימוקיו: "איכות תנועה שטרם נראתה על בימותינו". נדמה שהיית מוכן ועשוי ועושה כבר פה.
 
"אבל אם תסתכלי על העבודות האלה, הן מאוד שונות ממה שאני עושה בעשר השנים האחרונות. הן מאוד מובחנות, ולא רק במובן של תהליך יצירתי, הן שונות כי הן כאילו נעשו בבית ספר, אל מול מישהו שביקש ממני לעשות תרגיל. הן פחות עלי ויותר נסיון שלי לברר את תחום המחול דרכן. וזה לגיטימי לנסות כיוונים שונים לפני שאתה מבסס את הקול שלך, ולחפור את הבור שבסוף יהיה שלך".
 
אני חושבת על מה שאתה אומר ונזכרת שבאחד הראיונות איתך דיברת על זה שאתה מבחינתך לא מפריד בין עבודה לעבודה. שכולן הן מהלך אחד, והעצירה היא בעצם כמעט מלאכותית, לטובת חוקי המשחק שנכתב מראש, בידוד עבודות כדי לאפשר הצצה אל התהליך.
 
"זו אמירה שמתייחסת יותר לשנים שבהן אני יוצר ופועל בצרפת, כשביררתי לעצמי מה מעניין אותי, מה הכיוון שאני הולך בו, ומה הדבר שאני חוקר בעצם. מרגע שזה התקבע והתייצב - העבודות עצמן כיצירות נפרדות, הפסיקו לשחק תפקיד מרכזי, והמהלך עצמו הפך להיות העניין המרכזי. למעשה, אני מאמין שאין נקודת סיום ליצירה, זה חי כמו אדם ומתפתח כל הזמן". 
 

פולחן/עבודות, צילום: ג'וליה גת

אז העבודות שלך השתנו בגלל המרחק שלך מכאן?
 
"זה לא קשור למרחק שלי מישראל אלא למקום שהגעתי במהלך שלי כיוצר. זה היה יכול לקרות בכל מקום ואני מאמין שזה היה קורה גם אם הייתי נשאר בארץ. אני לא יוצר שיושב ומחליט אני אעשה את זה או אני אעשה את ההוא, אני עוקב אחרי משהו שמוליך אותי, והמשהו הזה נמצא מחוץ לי, הוא לא שלי, אין לי בעלות עליו. זה כמו שאם הייתי אסטרונום והייתי חוקר את מערכת השמש, הייתי חוקר את מה שכבר נמצא - אני לא צריך להמציא אותה או להוסיף לה כוכבים וקונסטלציות. הכל פשוט שם ואני מברר משהו שקיים כבר. ובגלל שמבחינתי אני מברר משהו שקיים כבר, אני לא מאמין שהוא היה מוליך אותי בדרך אחרת אם הייתי יוצר במקום אחר בעולם. אני לא מבקש להמציא את אמריקה, רק לגלות אותה. ככוריאוגרף אני לא מרגיש שאני מגלה דברים שהם שלי, אני מרגיש שאני מגלה דברים שהם של התחום, ואני ער גם לדברים שאנשים אחרים גילו. אני לא מאמין באמנות שהיוצר בה בא עם רעיונות וממציא דברים. מחול זה אנשים ותנועה ביחס לזמן וחלל, וזמן וחלל ותנועה הם אלמנטים פיזיקליים קיימים שהם מחוץ לי".
 
אבל אם נמשיך עם האסטרונום שאתה, כשיש לך אמצעים משוכללים יותר לחקור את מערכת השמש, זה כן אמור לשנות את נקודת המבט שלך ומתוקף זה את היצירה.
 
"פה מה שאת מתארת קשור חד משמעית לרקדנים. ככל שהרקדנים שאני עובד איתם משוכללים יותר, יצירתיים יותר, הם הופכים להיות המערכת האופטית הכי טובה לצפייה בגרמי השמיים". 
  

בלי גלולות הרגעה
 
בעבודות שלך אתה לא מייצר מסרים או מגיב באופן מיידי לאירועים שמתרחשים במקום מסוים. מה כן?
 
"אני חושב שבעבודות שלי אני כן מגיב לאירוע שמתרחש. אני נמצא בסטודיו מול אנשים ואני מגיב באופן מיידי לנוכחות שלהם, לדברים שהם עושים, לאופן שבו הם מגיבים. זה כן מאוד קונקרטי עבורי במובן הזה. אז נכון שאני לא רץ מחוץ לסטודיו כדי להביא דימויים קונקרטיים או רעיונות שאני מנסה ליישם או תכנים שנמצאים מחוץ למהלך שקורה בסטודיו. אבל עדיין ברגע שאני נכנס לסטודיו עם עשרה אנשים, מבחינתי החדר כבר מלא, אין בכלל מקום להכניס עוד משהו. זה כל כך הרבה אינפורמציה לעבוד איתה של טכנים קונקרטיים, שמבחינתי זה מעל הראש".
 
אז ככה אתה בדרך כלל פועל, מכניס אנשים לחדר מגיב אליהם, מגיבים אליך, שמגיב אליהם, וכך הלאה, וכך נבנית העבודה?
 
"אני מתחיל בזה שאני בוחר את האנשים הספציפיים שאני רוצה שייכנסו איתי לחדר. זה החלק המהותי. למה הקבוצה הזאת, למה האינדיבידואלים האלה. זאת הבחירה הראשונית והכי מהותית שתשפיע על כל מה שיקרה בעבודה. בחירת האנשים היא אקטיבית ומודעת והיא לב המהלך. אחר כך אני יכול לשבת ולחכות ולראות מה יקרה עם אותם אנשים, ולפעול".
 
לכן אתה נרתע מאלה שטוענים שהעבודות שלך מופשטות?
 
"כן. וגם כי אני לא רושם בתוכנייה על מה העבודה. חשוב לי שהקהל שבא נדרש להיות קהל אקטיבי, קהל שלא מקבל ממני את הפתרון או את השאלה. אני חוסך לו את גלולת ההרגעה. 'על מה זה' זו גם גלולת ההרגעה של היוצר שבדרך כלל חושב שאם הוא לא  יגדיר לעצמו על מה היצירה, מה נושא שלה, הוא יהיה בתוך ואקום. בסך הכל מחול זה אנשים זזים שעושים דברים ואם לא יגידו לך על מה זה, אתה תשב ותחשוב ובסוף תדע משהו מעצמך. ואני סומך על הקהל שהוא מספיק אינטיליגנטי לעשות את המהלך בעצמו. וכראות עיניו. אין לי בעלות על המשמעות. השאיפה שלי היא לתת הצעה שצפה מעל ומתחת למילולי ולא בעלת הגדרה. איבדנו את הפריבילגיה הזו של לא לדעת באמנות, הכל היום צריך לדעת כדי להיות מסוגלים ליהנות".


פולחן/עבודות, צילום: ג'וליה גת
  
הפולחן שתקע אותי
  
גת מספר שכל כך נמאס לו מהמישמוע, עד שביצירה "עבודות" שתעלה כאן בתחילת אוקטובר, הוא יצר עבודה לגמרי מודולרית. מדובר ברצף של פרגמנטים שמשתנים מפעם לפעם, שגם המוזיקה שלהם משתנה, עד שאין כבר שום קשר בין מה שהם באים איתו עכשיו לבין מה שעלה בבכורה. "חיפשתי פורמט שהוא מרחב פתוח שאני יכול פשוט להמשיך לעשות בתוכו כל מה שבא לי. כשאתה משתמש בעבודות שלך בבחירות מוזיקליות קלאסיות אתה נשאר תקוע".
 
אז אתה בונה מאגר של משפטי תנועה, שפה?
 
"המאגר שלי הוא האנשים שעובדים איתי, אותם רקדנים שרוקדים ביצירות שלי כבר שנים. הם המאגר, והזכרון של הידע, והשפה והמהלך. ומתוקף זה יש לי את החופש לבנות בדיוק מאותם פרגמנטים כל פעם מחדש. זה כאילו שבניתי קופסת לגו ואני לא חייב להשתמש כל פעם בחלקים שיש בה כדי לבנות אוטו, אני יכול מחר ליצור דינוזאור ומחרתיים חללית. אבל כולנו מכירים את החלקים ואת החוקים, ואחרי ששיחקנו הרבה, אנחנו יודעים איך לבנות מזה מה שבא לנו, מתי שבא לנו. זה תענוג להיות משוחרר מלהביא משהו לאותה נקודה שבה הוא ייראה אותו דבר". 
 


עמנואל גת,  צילום מימין:  Laurence Chaperon ,  צילום משמאל: ג'וליה גת

בגלל שמוזיקה היא דבר כל כך נוכח בחיים שלך תמיד היתה לי אשליה שאתה מתחיל עבודות ממנה . אולי בגלל " פולחן האביב " שלך?
 
"ממש לא. לכן אמרתי ש'פולחן' מייצגת שלב ששייך יותר ללמידה שלי את התחום. תרגיל מסוים שעשיתי יותר מאשר הצהרה על הדרך שבה אני עובד. זה באמת מקרה יוצא דופן. היום הרבה פעמים אני מכריז על המוזיקה מתוך אילוץ הפקתי שקשור לשיווק. מאחר שאני לא יכול למכור קונספטים או רעיונות, אני מוכר את ההכרעה המוזיקלית. במובן מסוים אני יכול לקחת כל עבודה שעשיתי, כולל ה'פולחן', להחליף את המוזיקה וזה יעבוד, ואולי אפילו יעבוד יותר טוב כי זה ירענן את העבודה. כרגע אין לי רצון לחזור אחורה ולעשות את זה. יש דברים שהתקבעו כבר כמו שהם ואני מקבל אותם".
 
גת מטעים ש'פולחן האביב' הביאה אותו לשלב שבו לא רצה להופיע יותר. "נמאס לי. זה הפך כמעט לדבר שתוקע אותי, אז החלטתי להפסיק להופיע עם זה ובמשך כמעט חמש שנים לא העלינו את היצירה. אבל אנשים המשיכו לבקש ואז הבנתי שהיא כבר מחוץ לי, ואם אני לא מתנגד או מנסה לרצוח אותה, יש ליצירה הזו את החיים שלה בלעדיי. וזה בסדר שאנשים יראו אותה. אני לא אתערב". 
  

פולחן/עבודות, צילום: ג'וליה גת

"הירי בעזה הפך אותי מבפנים"
 
 בתקופה שיצרת בארץ העלית עבודות עם אוריינטציה פוליטית. היה את פרויקט "ערוץ אל קודס"- קברט פוליטי-סאטירי, ואת "שני כלבים טיפשים" שהופיע בה הרכב ראפ ערבי בשם MWR מעכו עם טקסטים ומסרים חברתיים ופוליטיים. מה קרה לפוליטי?
 
"אני יוצר מהלך על הבמה בזמן ובחלל, שהאפשרות לפרש אותו היא מאוד רחבה, ומבחינתי בעבודות אקזיסטנציאליסטיות הפוליטיקה בהחלט נוכחת. עם השנים גם מעניין אותי יותר להתקרב באיזה אופן לקיום האנושי במובנים פשוטים. הפוליטיקה היא כבר לא חומר עבודה מבחינתי מעבר למה שנמצא ממנה בסטודיו. הרי היא שם כי אנשים הם אנשים הם אנשים. ויחסים הם יחסים הם יחסים. אם מסתכלים אפשר לראות המון ביטויים ומופעים של הנושאים האלה בכוריאוגרפיה. זה לא חייב להיות אירוע או בן אדם ספציפי.
 
"אבל כן העליתי בפסטיבל באביניון בשנה שעברה את "סטורי ווטר" שהיא עבודה פוליטית קונקרטית, משהו שנמנעתי ממנו בשנים האחרונות. כשעבדנו בסטודיו זה היה בתקופה של ההפגנות ליד הגדר בעזה, והירי על המפגינים, הסרטונים והתמונות שרצו בנייד הפכו למשהו שלא יכולתי להתעלם ממנו. זה הפך אותי מבפנים לראות את הירי בנשים וילדים. אז אמנם לא התעסקתי עם זה ברמה הכוריאוגרפית, אבל נכנסתי לאתרים שאוספים את הסטטיסטיקות של היומיום העזתי כמו אבטלה ומים ותנועה, ובחרתי להקרין את אותן סטטיסטיקות בזמן אחד הקטעים מבלי שהיתה אליו התייחסות ישירה". 
 

פולחן/עבודות, צילום: ג'וליה גת

עבורי שני מאפיינים מרכזיים ביצירה שלך מעבר לתפיסת זמן, חלל, הם העצירות, ויתור מודע על היררכיה שבמאמר מוסגר, לדעתי קשור לעובדה שאתה מתפקד גם כאב לחמישה ילדים.
 
"העצירות אצלי הן מהלך מוזיקלי. נקודה. וזה קשור לזה שכוריאוגרפיה זה בראש ובראשונה ולפני כל דבר אחר, אירוע מוזיקלי. המבנה המוזיקלי שלה, הרבדים המוזיקלים שלה, ההחלטות המוזיקליות הן לא רק אסתטיות, בתוכן קיימת כבר כל האינפורמציה על העבודה. מתוך זה אני חושב על האנשים מולי, איך הם מתארגנים, איך הם מסתדרים, איך הם נפגשים או נמנעים, ולכל הדברים האלה יש הבטים מוזיקליים. ככל שהמבנה המוזיקלי יותר משוכלל, היכולת שלנו להגיד משהו על ההבטים האלה משתכללת.
 
״לגבי ההיררכיה זה קשור לתפיסה שלי שלא רואה בכוריאוגרף מישהו שיושב ומחליט מה הוא רוצה שקבוצה של אנשים תבצע, זה משהו שנוצר ממפגש בין קבוצה של אנשים שיוצר מערכת שהתוצאה שלה תהיה כוריאוגרפיה. ואם אתה יוצר היררכיה של פירמידה שמישהו עומד בראשה, אתה מבטל את האופציה של זה. ואז אתה צריך לעבוד יותר קשה כדי לייצר מערכת שבתוכה כל זה יקרה. וזה לא שלא נוצרות היררכיות אבל אלה היררכיות אורגניות שנוצרות מתוקף זה שכל אחד בהן מוצא את התפקיד שלו. בקבוצה כקבוצה, כולם צריכים את כולם. וזו מערכת מאוד משוכללת ומדוייקת שבה כל אחד מוצא את המקום שלו ביחס לתפקיד שלו, לאנרגיה שלו, לאופי שלו. כמו בכדורגל, יש מאמן אבל אין אלוהים". 
  

פולחן/עבודות, צילום: ג'וליה גת

"יש סיכוי שאחזור לרקוד"
  
 כשאני מתעקשת ומבקשת ממנו לתאר לי מה הוא בעצם עושה ברגע הראשון שהוא נכנס לסטודיו, גת פורץ בצחוק. "אני לא חושב על העבודה או על התהליך שנייה לפני שאני נכנס לסטודיו. הדבר היחיד שאני מעסיק את עצמי בו הוא בניית הקאסט. ואז אני עוזב ומחכה ליום שאנחנו נפגש. וכשאנחנו נפגשים וכולנו הרי יודעים לשחק, אני זורק כדור באמצע הסטודיו ובודק מה קורה. אני באמת לא צריך הרבה יותר מלזרוק משהו שיתניע תהליך. וכשהתהליך מונע אני עוקב אחריו ובוחר מתוכו מה לקחת ומה להשאיר בחוץ. מה לפתח, על מה להתעכב. אני במהלך של תגובה תמידית ודברים קורים ותוך שתי דקות כבר יש כל כך הרבה חומר לעבוד איתו ולעבד אותו. ואני לא נכנס לניתוחים פסיכולוגיים ופילוסופיים, אלא מתרכז בגוף, מה כל אחד עושה ברגע נתון ביחס לשאר וביחס למבנה הכללי". 
 
איזה כוריאוגרפים השפיעו על היצירה שלך?
 
"פורסיית. כל דבר שהוא אי פעם יצר מדבר אלי באופן שמפעיל אותי למקום שלי, למהלך שלי, לרעיונות שלי. אני מדבר על השפעה לא במובן הרווח של העתקה. לצערי, היום אנשים מעתיקים מאנשים, עד שכבר לא ברור מי המקור ומי החיקוי. פורסיית הוא יוצר כל כך מדוייק ומבוסס בעשייה שלו, שהשהייה בנוכחות של זה, ביכולת שלו להתחדש, שולח אותי למקום שאני רוצה להיות בו".
 
אתה חושב שתחזור לרקוד?
 
"אולי. אחרי שאמרתי הרבה פעמים שזה נגמר וחזרתי אני כבר נזהר מלהיות נחרץ. הגוף שלי נהנה ורוצה לזוז אבל ההיסוס שלי קשור לאלמנט של הבמה שהיא מקום מורכב ולא קל להיות בו. זה מקום שדורש, ועם השנים יותר ויותר קשה לי המחשבה לעמוד על הבמה ושאנשים יסתכלו עלי. כיכר השוק זה מקום מורכב".
 
מה אתה יודע היום על מחול שלא ידעת קודם?
 
"זה ישמע מוזר. למדתי שבאופנים מסוימים, בנקודות מסוימות, למהלך הכוריאוגרפי יש אלמנטים מרפאים לא רק לגוף אלא גם לנפש, למיינד. ושאם אתה עוטף רקדנים במרחב כוריאוגרפי מסוים, יש לזה כוח מרפא". 
  

פולחן/עבודות, צילום: ג'וליה גת

הצעת המאה
  
מי שעוד עזר להקפיץ את גת למעמד של יוצר מרכזי באירופה, היה ז׳אן פול מונטנרי, המנהל האמנותי של פסטיבל המחול במונפלייה, שמלווה את עשייתו בצרפת כמעט מההתחלה בהערכה ואהבה ונאמנות. אם מזדמנים למשרדו המרווח של מונטנרי במונפלייה, אפשר לפגוש את גת כמעט בגודל טבעי, בתמונה התלוייה על אחד הקירות.

ובכלל, כשמרימים את המבט ומתבוננים החוצה מכאן, אין ספק שגת זוכה לשבחי הביקורת והוא כבר מזמן "הבטחה שמומשה". הוא מציג את עבודותיו בפסטיבלים הנחשבים בעולם, ויוצר עבודות גם ללהקות אחרות בעולם, ממשיך לצבור פרויקטים מסעירים בדרכו. רק לאחרונה סשה וולץ ויוהנס אומן, המנהלים האמנותיים של הבלט הלאומי של ברלין, הזמינו עבודה שלו שתעלה בברלין בדצמבר, וביוני 2020 יפתח את המהדורה ה-40 של פסטיבל המחול במונפלייה על הבמה הגדולה של אופרה ברליוז.
 
למרות ההצלחה בזירה הבינלאומית לקח לך שנים ארוכות לחזור ולהציג בישראל. ב-2013, אחרי שבע שנים שלא הצגת כאן, חזרת עם העבודה "הגולדלנדברגים" שפתחה באותה שנה את פסטיבל המחול במונפלייה, ואז חיכינו עוד שש שנים כדי שתחזור שוב להופיע כאן. למה?
 
"בעיקר עניינים טכניים. זה יקר, זה מורכב, וגם לא תלוי רק ברצון שלי". 
 

פולחן/עבודות, צילום: ג'וליה גת

וזה חשוב לך?
 
"אולי חשוב זו לא המילה, זה נכון לי. כי זה מכריח אותי להסתכל על הדברים מזוית אחרת. וזה נכון באופן כללי כי מכאן באתי וכאן התחלתי. כן קיבלתי עכשיו הזמנה מאלדד גרופי – מנכ"ל להקת המחול ענבל, ליצור עבודה ללהקה שתעלה במאי שנה הבאה. והיה בהזמנה הזו משהו מאוד מרענן מבחינתי".
 
יש הצעה שתחזיר אותך לארץ?
 
"זה תיאורטי אז קשה לי לענות. יכול להיות שתהיה הצטרפות של נסיבות שתהפוך את זה להגיוני ויכול להיות שלא".
 
אתה מגדיר את עצמך כוריאוגרף ישראלי? צרפתי? זה מעסיק אותך בכלל?
 
"הלהקה היא להקה צרפתית מתוקף זה שהיא חיה ופועלת בצרפת. הרקדנים הם בינלאומיים. ואני ישראלי כי אני ישראלי. זה לא תלוי בזמן ומקום, זה פשוט ככה". 
 

המופע יתקיים במסגרת העונה הבינלאומית לציון 30 שנה למרכז סוזן דלל ב-4, 5 באוקטובר 2019 בשעה 21:00 במרכז סוזן דלל בתל אביב. להזמנת כרטיסים: 03-5105656

לרכישת כרטיסים