כל כך מתבקש
 
בסופו של דבר, התפוח לא נפל רחוק מהעץ. אמת, היו שנים שיובל בנאי התכחש לכך שהוא מסוגל לשיר. אבל כשאתה נצר לגזע הבנאים וצאצא של יוסי בנאי, אמן יוצר ומבצע דגול ורב זכויות בתיאטרון, בקולנוע, בבידור ובמוזיקה הפופולרית המקומיים, אתה נולד לבמה, כמעט ואפילו נגד רצונך. ועל אף ההבדלים בין האב, חתן פרס ישראל לתיאטרון, לבן הרוקר, מנהיג וסולן להקת משינה, המופע הזה שבו "יובל שר יוסי", היה צריך לקרות פעם, התבקש נוכח קווי ההשקה בין השניים, בשירה ובנוכחות בימתיות.

השנים שלאחר מותו של יוסי (לפני 13 שנים כשהוא בן 74 בלבד), לא רק העמיקו את הגעגוע לאב, אלא גם קעקעו מן הסתם את מעטה השיריון הרוקי של יובל. רק משהקליט את "עוד שיר אחד" לאלבום הסולו החמישי שלו, שראה אור לפני ארבע שנים, האפשרות שהתפוח יתקרב עוד יותר לעץ והמורשת של האב תוצג על הבמה בידי הבן, הצטיירה כמציאותית יותר מאי פעם בעבר.

"עוד שיר אחד/ אתה בטח לבד/ ואני מתגעגע/ ניפגש בפריז/ בקפה של לואיז/ השתניתי אתה יודע", הוא כתב ושר שם, הגדיר את הגעגוע ופרט אותו לרגשות: "אני גר שם בכפר/ יש לי בית מול הר/ ועל הקיר תמונה שלנו/ אני רוצה שתכיר/ היא אחת כמו משיר/ ותאהב להיות איתנו... עוד איב מונטן/ אני ילד קטן/ ואותך אני שומע/ כבר בן חמישים/ וחיי הם חופשים/ תתקרב אתה נוגע// נלך לצוד קצת פרפרים/ ותספר לי סיפורים/ על יפו עם הצוענים/ ותיאטרון בלי שחקנים...".


יובל שר יוסי, צילום: גיא פריבס


קרוב לנעלי אבא

להרגשתי יובל קיבל זריקת עידוד ותמיכה מנסיונו המוצלח מאוד של אסף אמדורסקי להיכנס בנעליו של אביו בני, בהחאיית מורשת "הדודאים". אולי קשה לרוקרים מחוספסים להתרכך, אבל מבין כל ההומאז'ים שממלאים בימים אלה את במותינו (אמדורסקי וישראל גוריון, החלונות הגבוהים, הנשמות הטהורות פינת רמלה, אולי גם שלושתנו ונסיונות משולשים נוספים), מחווה של יוצא חלציים הוא הנכון, המוצדק והמנומק ביותר.

וזה לא רק הכבוד הגדול לאבא וליצירה הנהדרת שלו, שעם כל הכבוד לבן מקננת וחיה עדיין בליבותיהם של מליוני ישראלים. זו בעיקר בחינת הבגרות של יובל, שכמו אביו – כך אנחנו למדים מפיו במופע – לא גמר תיכון וספק אם סיים את היסודי, להופיע מול קהל אחר, "מבוגר" יותר, עם טעם שונה ודרישות אמנותיות אחרות. מצד אחד, הוא מוכן ובשל בגילו (57!) להתקרב לקהל הזה ולצמצם את המרחק אל האמנות האהובה של יוסי. מצד שני הוא בפירוש יוצא מאזור הנוחות שלו, ומתמודד עם אתגרים קוליים, לשוניים ובימתיים, שבהם טרם התנסה. למרבה ההנאה, יובל מפצח אותם בהצלחה מרשימה.

גם קטעי הקישור והמעברים המדוברים בין השירים הזכירו יותר את יוסי מאשר דמו לאסתטיקה של יובל. מצד אחד אני לא זוכר מתי ראיתי ושמעתי אותו מדבר כל כך הרבה בהופעה. מצד שני, בין אם כתב אותם בעצמו ובין אם הסתייע בכותבים אחרים, כולל ציטוטים ממורשתו של האב, דבריו היו רהוטים ומנוסחים היטב, עם פואנטות מדויקות ומבריקות, מחיות לרגעים את ההומור המיוחד של יוסי, את האירוניה הדקה והמושחזת של אבא, שגם בחייו יובל קרא לו יוסי, ולא אבא. ואם תרצו, הם מחליפים את המערכונים והמונולגים שופעי ההומור והמצחיקים עד דמעות שבלעדיהם מופע של יוסי לא היה "תוכנית יחיד" של בנאי. וטוב שיובל לא ניסה להיות בדרן. רק זה היה חסר לו. 
 


יובל שר יוסי, צילום: גיא פריבס

זה לא שב"יובל שר יוסי" אין רוקנרול, אבל במשורה, לא כאמירה, אלא כאלמנט עיצובי תומך בחיוניות ובנצחיות של השירים המבוצעים, כנדרש במפגש בין דורי. הרוק נמצא באנרגיות הכבושות והמדודות בשירה, בהגשה התיאטרלית ובהתנהלות הבימתית - שכמו תמיד לא יכולה בלי ג'סטות המחול הפולחניות משהו של יובל, ובעיקר במהות הנגינה ובקטעי המעבר המוזיקליים שבתוך השירים.

ואיך אפשר אחרת עם חבורה של חמישה נגנים שכמו הצטרפו ליובל בנאי במסעו הפרטי, הסכימו "להיקרע" מעולמות הרוק הפרטיים שלהם, לטובת הגשמת חלום של קולגה. הרכב משובח של מוזיקאים מנוסים ומעולים. חברי "ויגאן פריינדלי" על הריתם סקשן: אמיר (ג'נגו) רוסיאנו הוותיק בבס, אסף רייז ("שייגעצ" בין היתר) בתופים, וגבע אלון – כן, הוא. אי אפשר לטעות באיכות הנגינה שלו, אבל קשה לזהות אותו בבגדים, כלומר בחליפה ולא בג'ינס – בגיטרות חשמלית ואקוסטית. גליה חי (חברה ב"נקמת הטרקטור" ונגנית אולפן והופעות מבוקשת) בוויולה, ולירון משולם, זמרת-יוצרת המוכרת יותר בשם הבמה שלה פלורה ובעברה כקלידנית וזמרת אצל אסף אבידן. גם העובדה שארבעה מהם שרו וליווי קולית של יובל, שייכת לרוקנרול, קונסטלציה שלא היתה קיימת אף פעם במופעי הבמה של יוסי.

הערב מתחיל עם "בחולות" שחיבר חיים חפר ללחן צרפתי עממי. שיר שיוסי שר בחדווה ממזרית, ויובל שמח לאמץ אותה בהדגשת הקשר הבין דורי, עם "...ולא צריך להיות נביא, האיש ההוא היה אבי", ומחזוריות החיים והחיזורים בחולות. בעקבותיו באו תווי היכר רומנטיים נוספים בדמות "מרוב אהבה (שותק)" של יוסי ומתי כספי, "ערב עירוני" של אלתרמן ויוני רכטר ו"לא אבקש את ידך" של ז'ורז' ברסנס בתרגומה הנאמן של שמר, כשבקשתו החוזרת ונשנית של יובל את השתתפות הקהל, יכולה להתפרש כציפיה לאישור וגם כהצעה לחיבוק.

"אנאבל לי" של אדגר אלן פו בתרגומו של זאב ז'בוטינסקי היא בחירה הפתעה, בעיקר משום הפער המקדמי הגבוה בין הגישה של האב ובנו לשפה העברית. יוסי נתן לה כבוד, התעלס איתה. יובל השתמש בה וזרק אותה... כאן מבקש הבן להוכיח שהוא בשל וראוי לעברית גבוהה. הלוואי ויצדיק את האשראי. בכל מקרה, הוא חולק את השירה הדרמטית עם גבע אלון, ומקפיד מאוד בהגייה.


יובל שר יוסי, צילום: גיא פריבס



שונה מהדיקציה הבעייתית שלו ב"מרגו", השנסון המלהיט (את גברי הכפר לפחות) של ברסנס (ושמר). בטח לא כמו של אבא, שכקריין ידע להגיש ולהדגיש כל אות ועיצור, הברה ומילה. אבל הגשה שובבה מוציאה מיובל כישורי משחק שניחשנו שישנם בו. כהקדמה ל"הפעם האחרונה", שיר שכתב נסים אלוני (שהיה לדברי יובל דמות אב לאביו) והלחין בני נגרי, הוא נזכר בדברים ששמע מאביו על אלוני, שלמרגלות חלון מואר של אחת מאהובותיו אמר לו: "אתה רואה את האור הזה, זה החושך שלי...". הטקסט ("...אז אהבתי כמה שיכולתי/ את כל את כל האהבה הזאתי/ כמו אריה כמו כבשה כמו חזיר וכמו קוף/ עד הסוף, עד הסוף עד הסוף") רק מדגים את הכתיבה של מי שהיה מחזאי מבריק, כותב שנון וחתן פרס ישראל לתיאטרון בעצמו.

את התנסויותיו של אביו בשירה "גבוהה" הדגים יובל ב"אמרתי לך שיהיה כך ולא האמנת" של יהודה עמיחי, בלחנו של יונתן בר גיורא, השיר הפחות מוכר בערב. גליה חי ששרה סולו חלק מהשיר, הצטרפה ליובל ב"הגבירה בחום", דואט הערגה והתאווה האצורה, אולי האסורה, של ז'ורז' מוסטאקי בתרגומו נוטף התשוקה של יעקב שבתאי, ובמבע אקוסטי של שתי גיטרות (גבע ופלורה) והוויולה שלה. מחיאות הכפיים העידו על התלהבות הקהל, גם זה שלא מכיר את הדואט של יוסי עם אילנה רובינא. 
 


יובל שר יוסי, צילום: גיא פריבס


שיכור ולא מיין
 
ברסנס, גיבורו של יוסי בנאי, תפש כצפוי חלק נכבד ממנחתו של יובל. אצל ברסנס, הוא המתיק סוד עם הקהל, שום דבר לא קורה, השיר נמשך במונוטוניות עד שפתאום נפסק. כמו "נעשיתי כזה קטן (כפני בובה)" שתרגמה שמר בפמיניסטיות גברית יוצאת דופן, או "מלים גסות" שעיבד לעברית דן אלמגור בווירטואוזיות מילולית. מוסטקי חזר למופע עם נושא דגל נוסף של בנאי האב – "פרצוף של צועני" המיתולוגי, בתרגומו של נסים אלוני, ובהפיכת השנסון לסירטאקי ים תיכוני.

הציפייה לשמוע את יובל מבצע את "אהבה בת עשרים", מהשירים המבוצעים יותר אך התובעניים רגשית ביותר במורשת האמנותית של יוסי, הובילה לאחד משיאיו של המופע. אי אפשר לשיר את טוטאליות האהבה מבלי לדעת לשיר, ואולי יותר מכל שיר אחר במופע זה, זה היה הרגע הכי גדול במופע של יובל כזמר.

גם "תחת עץ האהבה", שאותו הקליט בנאי עם נורית גלרון ומשום כך מיעט לבצעו בהופעותיו, זכה להדגש של ריתם סקשן ולמבע רוקי אצל יובל. את בת זוגו בשיר המקסים של מיכל סנונית ואילן וירצברג, מילאה פלורה במלאכיות לא פחותה מזו של המקור.

יובל שר יוסי, צילום: גיא פריבס


המופע הרשמי בא לסיומו בשני שירים על זמניים נוספים שכתב בנאי האבא. "אני וסימון ומואיז הקטן", הגעגוע המכמיר (בלחנו של חנן יובל) לתקופת הילדות בירושלים, בליווי תמונות מהאלבום המשפחתי, והיפוכו - "ספירת מלאי", צילום הרנטגן שמשקף באירוניה אכזרית את המציאות החברתית-פוליטית של ישראל, עם לחן של שמר שכמו לקוח מההגדה של פסח. בסיומו, נותר יובל המרוגש שעון בזרועו על עמוד המיקרופון במחווה של ידענות, כאומר לקהל: אמרתי לכם...

והיה עוד כוח לשלושה הדרנים מתוכננים: "הגורילה" הממזרי של מוסטאקי ואלמגור, שיובל ממש התענג על ההגשה שלו; "שיכור ולא מיין" של בנאי עצמו, שמתי כספי כה הפליא לתפור לו שמלת שנסון, כדי לחגוג את החיים בכלל ואת האהבה בפרט; ו"תרנגול כפרות" כמתבקש, השיר האחרון שהקליט בנאי (ללחן של מיכה שטרית) כמי שידע על הפרידה הקרבה: "וכמו תמיד בסתיו אני נפרד בצער/ מקיץ שעכשיו רואים את קצה סופו/ ובין עלים צמאים אני עומד כמו נער/ ממתין בסקרנות לחורף שיבוא// אני זוכר תרנגול כפרות/ ציפור קטנה על גג/ מלאכים מטיילים על קירות/ מפה לבנה בכל חג". צילומי הפרידה בשחור-לבן מבנאי מהלך בשדרות ח"ן, ממש מתחת לביתו, היו איור הולם לשיר הכביר הזה.

ועם זאת, אשרינו שזכינו. אשרינו שזכינו שיובל בנאי הגשים לעצמו חלום ולנו פנטזיה, לשמוע אותו שר את השירים של אבא שלו, מספר עליו ממקור ראשון ובלתי אמצעי, משתף אותנו בסודות הקטנים ובמניעים האמנותיים, של משפחת בנאי סניף יוסי. מלמד אותנו שרק מי שלומד שאין גבולות לחלומות, יכול להסתכל קדימה אל האתגר הבא.

אוהביו של יוסי בנאי ימצאו ב"יובל שר יוסי", חיבור טבעי ומנומק היטב בין הבן לאב. הצדעה אוהבת, אך גם עניינית, מרגשת אך לא רגשנית. מעריציו של יובל בנאי ימצאו בו אופציה מרשימה לשלב הבא בקריירה שלו. אולי התפתחות מבטיחה. אלה וגם אלה יסכימו שההמופע הזה הוא חוויה שכולה קסם, ולא יתנגדו – לפחות הרגשה שלי – להתנסות בה שוב ושוב.


יובל שר יוסי, צילום: גיא פריבס



יובל שר יוסי. המשכן לאמנויות הבמה תל אביב. שישי, 4 באוקטובר 2019

לרכישת כרטיסים