לא סתם, הגעתי למסקנה, קוראים ימים נוראים לימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים. בחול המועד סוכות זה כבר אחרת. יש פסטיבלי זמר בכל מקום. בראשון לציון, בים המלח, אפילו באשדוד. אבל בעשרה הימים הראשונים של השנה העברית? הו, בהם קשה למצוא אופציה בידורית-מוזיקלית סבירה. ממש כמו שערוצי הטלוויזיה ממחזרים תוכניות וסרטים שכבר הוקרנו כמה פעמים בעבר, כך גם על הבמה קשה עד בלתי אפשרי למצוא מופע "נורמלי" חדש. ואולי לכך התכוונו חכמים, כשאמרו ימים נוראים.

זו, כאמור בפתיחה, המסקנה שלי מהמבחר שדגמתי אני בפרק זמן זה. ארבעה מופעים שמאפיינים את ההיצע של זמן הסליחות, של סוף הקיץ, ימי ראשית החורף, שבהם הישראלים מתכנסים פנימה, לפחות אלה שלא "גישרו" את החגים ויצאו החוצה, אל איי הים ומקומות חפץ אחרים, רחוקים יותר.
 
דוד ד'אור מארח במופע סליחות
 
המרהיב והמרגש מכולם היה ההתכנסות המרשימה של הזמר דוד ד'אור וחבריו לאמירת "סליחות", מרחק מטחווי אבן ממגדל דוד וחומות העיר העתיקה. מופע של שירים ותפילות, ניגונים ופיוטים, בהשראה ישירה של ימי חשבון נפש (מצד לוח השנה העברי) וסיכומים שנתיים מצטברים (מצד כוכבי פופ מקומיים). שעתיים ויותר של התרוממות רוח וזיכוך הנשמה עם יהדות הארד-קור וישראליות עכשווית.

כשספר התפילה מול העיניים, ויום הכיפורים נשקף מנגד, זו שעת רצון וחברותא לביצועים בנפרד ובמשותף, של תריסר פיוטים נבחרים מרפרטואר הסליחות של חודש אלול, עשרת ימי תשובה ויום כיפור עצמו. מ"בן אדם, מה לך נרדם" ו"ה' שמע אביונך", דרך "עת שערי רצון", "לך אלי תשוקתי" ו"ה' שמעתי שמעך", ועד גולת הכותרת "אל נורא עלילה" ו"אדון הסליחות". ועוד כמניין להיטים של האמנים המשתתפים, תפילות חולין כ"שמור על העולם ילד", "פתח ליבך" (שחיבר ד'אור לזכר נפתלי פרנקל, גלעד שער ואייל יפרח, שלושת הנערים שנחטפו ונרצחו בקיץ 2014), "סליחה" (של מתי כספי ואהוד מנור) ו"זמן אהבה" (של ד'אור ואהוד בנאי) כשד'אור מנצח על מלאכת השירה, מארח, מנחה, מרים ומפרגן מכל הלב – כל אחד מהם הוא הכי-הכי בתחומו ובסוגו, מה שנכון.

דוד ד'אור, צילום: אמנון אייכלברג

הפייטן ליאור אלמליח הפתיע בגירסה מרגשת במיוחד ל"מודה אני" של מאיר אריאל; בניה ברבי, הדארלינג החדש של הפופ הישראלי, עם להיט האמונה שלו "מישהו איתי כאן" במקצב אתיופי; אמיר דדון הפך את "אדיר ונאור" לפיוט רוקנרולי והציג את "לבחור נכון" כבלדה עוצמתית, שכמו נוצרה לימי התשובה; עידן עמדי חזר אל האופטימיות של "חלק מהזמן", כשהפיוט בילט-אין; וגם ג'קי לוי, לא כמנחה אבל כסוג של סייד-קיק, בסיפורים ובמעשיות של דרש ופשט, נתן בתפילות יום הכיפורים סימנים מחוייכים והסברים מאלפים.

הרכב אמנים מרשים, ביצועים גדולים, דואטים מרהיבים ומלהיבים, עיבודים נהדרים של תומר הדדי, נגנים וזמרי ליווי נפלאים, חברו למופע שהוא כור היתוך ישראלי-יהודי בעיתוי מושלם. ולא מפליא שהיתוסף, שני ערבים מאוחר יותר, עוד מופע, בשינוי קל של שורת המשתתפים, בדרך ליצירת מסורת חשובה.

רק תהיה אחת לסיום: סליחות זה רק גברים? והרי הקהל היה מעורב לגמרי.

עינת שרוף, צילום : דור מלכה

מכיון שאי אפשר להאשים את הקהל באי ידיעת החוקים, שגם היא אינה פוטרת מעונש, ייאמר לזכות שרוף שאין כמוה למתוח עד הקצה את חוויית הביחדנס של השירה בצוותא. היא יודעת להפעיל את הישראלי, גורמת לו להרגיש צעיר נצחי, וגם מעורב, מיוזע ומיודע בפופ הישראלי המבעבע. עידן רייכל לצד אייל גולן, אדון הסליחות לצד שבט אחים ואחיות, וגם מכתב לאחי, שיר העשור של בוטנר ואפללו. אחוות הניגודים והכל כלול. החלונות הגבוהים וכוורת, שלום חנוך ועוזי חיטמן, יהורם גאון וישי לוי, גבי שושן ומרגלית צנעני, עפרה חזה וניסים סרוסי. מפה ומשם, מזרחי משלנו וגם ייבוא מארצות הים.

שרוף מפרשת את השירים תוך כדי שירה. יוצקת בהם אמירות ותובנות משלה, מאלתרת כמו היתה סטנדאפיסטית, עם חיוך והמון טוב לב. שלושה נגנים בלבד, בתופים, קלידים וגיטרה (בן זוגה תמיר הרפז), זמרת אחת וכמה רעש ואנרגיות. כל שיר הוא כותרת: לא נפסיק לשיר, בשנה הבאה, היא רק רוצה לרקוד, היה נחמד, מקהלה עליזה (במיוחד השורה "כבר מאוחר, כואב לי כבר הראש") ונקום מחר בבוקר עם שיר חדש בלב, להתחיל מבראשית.

האחת והיחידה. היא עובדת כמו שני משוגעים, אתה חוזר הביתה מותש לחלוטין.

להב הוא אנציקלופדיה מהלכת לזמר עברי. ידע עצום ויכולת לשלוף כל שיר מהזכרון. הוא מנער את האבק משירים שהספקנו לשכוח, כמו "איזבל" (של עקיבא נוף), "שלגיה" (שלישיית התאומים) או "השר משה מונטיפיורי" (יהורם גאון) ו"בלדה על סוס עם כתם על המצח" (חוה אלברשטיין). עד כדי כך הוא סומך על מסד הנתונים שבראשו, שאינו מגיע עם רשימת שירים אלא עם הצהרת כוונות וידיעה כללית מה מתאים לטיש בערב נתון. אצל להב אין תקינה פוליטית או אפלייה מתקנת. הוא שר מה שהוא אוהב ואינו מנסה לשאת חן, שירים מהקאנון הישראלי הוותיק, ללא אזכור או פזילה לאופנות חולפות, גם לא לגוונים אחרים, כמו מזרחי או ים תיכוני. טיש בתשרי נשמע "אשכנזי" לגמרי, סליחה על הביטוי.

הטיש הגדול, צילום: שלי לנקרי

אחרי שירי סתיו, חג ו"הללויה" (זו של יענק'לה גלפז, מני גל ודורית ראובני), הרפז הצטרף, עם הגיטרה הקלאסית שלו, לשירה עם "הקיץ הזה תלבשי לבן" ו"שיר האורח" (שניהם של נעמי שמר), ונשאר ללוות במחרוזת שירי סליחות ו"דת". שיאם היה בביצוע מרטיט ומרגש במיוחד של ברבי העיוור את "ונתנה תוקף" של ר' אמנון ממגנצה בלחנו של יאיר רוזנבלום (לזכר 11 חברי קיבוץ בית השיטה שנפלו במלחמת יום הכיפורים). החטיבה הירושלמית ("על כפיו יביא", "שומר החומות") זימנה לבמה את נתן ו"ירושלים של זהב " שלה, שבעקבותיו ננעל המופע בשירי שלום ותקווה, כדוגמת "הימים האחרים", "הללויה" (הפעם של יאיר רוזנבלום), "תנו לשמש יד" (מהמחזמר "שיער") ו"את המנגינה הזאת אי אפשר להפסיק".

למרבה הצער הטיש הפעם היה מתיש במיוחד. נמשך כשלוש שעות כמעט. וזאת בשל תקלה טכנית בלתי צפויה בגיטרה המשוכללת שלו, שגרמה ללהב לאבד – במחציתו הראשונה של המופע - את הריכוז והיקהתה את החיוניות והאינטנסיביות המפורסמות שלו. וכשהתגבר עליה הרגיש מחויבות לפצות הקהל וגרר אותו עמו לשעת לילה מאוחרת.

למרבה המזל למחרת התעוררנו לערב יום כיפור. מקצה שיפורים אחרון לסליחה ולכפרה.

הנשמות הטהורות, פינת רמלה

מאכזב מכולם היה המופע החדש שמצטרף לנהייה אל העבר  ברוח "הדודאים" ו"החלונות הגבוהים" ובמקביל ל"איך הגלגל מסתובב", שבו חוזר אילן וירצברג לשירים של שמוליק קראוס. הכוונות, להצדיע לראשית שנות ה-70, עם רוק ישראלי נחשוני בעברית, שמאותגר על ידי סצנת מועדוני הרוק של רמלה שהולידה להקות דוגמת הצ'רצ'ילים (ומיקי גבריאלוב) ו"השוקולדה" (צביקה פיק וגבי שושן), אולי טובות. התוצאה עדיין לא שם.

בעיקר משום שלא עולה ממנו אמירה אמנותית חד משמעית. נוכח ריבוי החומרים המשוייכים לתקופה מיוחדת זו (תור הזהב של פסטיבלי הזמר, שיא הפופולאריות של הלהקות הצבאיות, נסיונות הפופ והרוק הראשונים של איינשטיין-קראוס-חנוך, וגם ניצני תופעת "קצת אחרת") נדרשה בחירה רפרטוארית יותר אמיצה ומהודקת, תחומה בפרק זמן ברור ומובהק, ויותר מזה בנרטיב, סיפור רקע מוצק, מאלו שמציעים אורן ברזילי ("מופע הארנבות של ד"ר קספר"), אסי ישראלוף ("מה קשור") ויעל פוליאקוב (הבת של פולי מהגשש החיוור).

גם העריכה בעייתית, לא מאוזנת ולא נכונה. כל השירים של שלישיית הנשמות הטהורות, חמישה, ("ברחוב הנשמות הטהורות", "חלפה שנה", "שלא ייגמר לי הלילה", "אחכה לך", "קפה אצל ברטה") רוכזו בפתיחה, במקום להיות מפוזרים לאורך הערב. והרי כל בר בי רב יודע שהנשמות הטהורות היא אולי "להקה מופלאה" כדברי ישראלוף, אך לא עשתה רוקנרול ואינה שייכת ל"דור המייסדים של הרוק הישראלי", עם כל הכבוד, ההערכה והאהבה שאנו רוחשים לה ולנתן כהן מייסדה.

הנשמות הטהורות פינת רמלה, צילום: מאיר כהן

עוד לפי הסדר: שלושה ברצף של אריק איינשטיין ("קפה טורקי", "מה אתה עושה כשאתה קם בבוקר" ו"כשאת בוכה"), אושיק לוי ("בלדה לשוטר"), קצת אחרת ("שיר בין ערביים"), דני סנדרסון ("זאת שמעל המצופה" לגשש החיוור), שוב אריק וגבריאלוב ("שיר מס' 8") וחבורת לול ("אני שר"), ואז גבי שושן ("16 מלאו לנער" ו"להשתטות לפעמים", ו"בראשית" ו"ילדה קטנה") כשביניהם מיכאל מחפוד פטישי ("מאמי" לארנון צדוק), ולסיום צביקה פיק ("הרקדן האוטומטי" לרותי נבון) ו...ניסים סרוסי ("אשליות"), הרמלאי האורגינלי היחיד. בחירה אקראית לגמרי. זוטות לצד שירים חשובים. לא לכולם אותו משקל סגולי.

השירים אולי נפלאים. הזמרים אכזבה. במיוחד הגב' פוליאקוב שהיא אולי הכל, רק לא זמרת, עם כישורי שירה מביכים והתנהלות בימתית מגוחכת כשל גרופית מפזזת. שום דבר שמצדיק הסבה בימתית מקצועית בגילה, 42. אף שייאמר לזכותה שלא ניתנה דעת מספקת לתפקידים נשיים בשירים גבריים מובהקים. פאשלה בעיבודים או הכרה ביכולותיה הקוליות של הגברת? ישראלוף פרווה. נאמן מדי להרמוניות המקוריות, וגם הגישה המבודחת שלו לא תמיד במקום. ורק ברזילי מכניס צבע קול והבעה שונים, אבל לא מספיק מובלט. לעומת זאת מורגש היטב חסרונה של יד מדריכה, מעצבת ומכוונת של במאי.

גם השימוש המוגזם של כל השלושה בפרומפטר, הוא אסון. מעבר להיותו מחסום פיזי שמונע אינטימיות ופמיליאריות בין הבמה לקהל, הוא מדגיש שהם אינם מכירים מספיק את השירים (הלכאורה אהובים עליהם), שעה שהקהל שולט בהם טוב יותר מהם.

"הנשמות הטהורות פינת רמלה" הוא מופע מפורר. רחוק מלהיות אפוי. זקוק בדחיפות למקצה שיפורים. במקרה הטוב הוא סיפור האהבה הפרטי של השלושה את המורשת הזו, אך נראה ונשמע כחלטורה עצובה שמבקשת להיבנות על גלי נוסטלגיה. שלושת הנגנים, שי ברוך בתופים, שלומי מאיה בקלידים ואריאל פוליאקוב בגיטרות וקולות, לפחות עושים עבודה נאמנה. בטח פוליאקוב ב"שיר בין ערביים" שיצא בביצועו השיר הכי יפה בהופעה.
 
עינת שרוף בהופעה. זאפה הרצליה. שני, 30 בספטמבר 2019
הנשמות הטהורות פינת רמלה. זאפה תל אביב. רביעי, 2 באוקטובר 2019
דוד ד'אור וחברים, סליחות. בריכת הסולטן ירושלים. חמישי, 3 באוקטובר 2019
משה להב וחברים, טיש בתשרי. זאפה הרצליה. שני, 7 באוקטובר 2019