|
|
|
 לטעמי המרכיב החזק ביותר בבימוי של שיר גולדברג הוא הטיפול בדמותו של דוד, כפי שהתפקיד כתוב ובמיוחד כפי שנתן דטנר מגלם אותו באנרגיה שמתייחסת למצב החולשה כאל אתגר. אמנם חולה, עם סממני דמנציה, אבל עדיין בעל סמכות מיוחדת המגמדת את כל הסובב אותו. דוד של דטנר העלה בי את דמותו של משה נוסח מיכלאנג׳לו."
|
|
|
|
|
תיאטרון באר שבע מעלה מחזה מקורי, קולח ומעניין על ירידתו של דוד המלך מכס המלוכה דמותו המיתולוגית שלך דוד המלך היא לחם משביע לסופרים, משוררים ומחזאים - החל ממפגשו עם שמואל הנביא ובהמשך עם גלית, שאול ויונתן ומיכל שצחקה למראה הריקוד העליז שעמו העלה את ארון הקודש לעיר דוד. אלה וכל שאר הרפתקאות מלכותו בת 40 השנים. חומר בלתי מתכלה.
הבכור והמובטח
המחזאית שיר פנקס והבמאית שיר גולדברג, הפותחת בהצגה הזאת את כהונתה כמנהלת האמנותית של תיאטרון באר שבע, בחרו לטפל במלך הזה מבעד לאחד הפרקים המוכרים - מלכים א׳, א׳ - שבהם המלך הוא כבר לא כל כך בריא, ומחממים את מיטתו בעזרתה של צעירה אלמונית, אבישג, ומתחמנים מאחור את הירושה.
המועמד הברור לרשת את דוד הוא אדוניה, בן חגית, שהוא ״הבכור״ אחרי ששלושת אחיו הגדולים, אבשלום, כלאב ואמנון, שנולדו כמוהו במהלך שבע שנות המלכות הראשונות של דוד בחברון, כבר נעלמו מזירת החיים. אבל כידוע יש מועמד אחר, שלמה, שנולד מבת שבע, בפרשייה של גג, סקס ומלחמה, ועם הבטחה מפורשת בלידתו שהוא יהיה היורש.
ההנחה הבסיסית היא שקהל ישראלי מכיר את הסיפור ויודע ששלמה יזכה בכתר, בחיי דוד, בברכתו. לפיכך פנקס וגולדברג, שותפות ליצירות במה מעניינות תמיד, בחרו להתמקד ביממה או קצת יותר שבמהלכן מתנהל משא ומתן לשלום עם הפלישתים. רעיון מעניין ומקורי ותרומה חשופה לאקטואליה נרמזת במכלול העלילה וחבל שלא פותח במלואו.
הבא אחריו, צילום: מעיין קאופמן
בעלת הדעה ובעלת הכתר
במהלך הדברים, ולאחר שלא הוא נשלח לנהל את המשא ומתן המדיני, מנסה נסיך הכתר אדוניה, בגילומו התוסס שופע הגוונים של תום אבני, להפגין את כוחו ומעמדו באסטרטגיה חתרנית ולהוכיח שהוא ראוי לכתר ולא רק ילד מפונק, בן-יקיר-שעשועים לאביו.
אבני מרהיב כשהוא נאיבי, קצת היסטרי, ומתאמץ להוכיח תושייה ותבונה, ובעיקר להיות גברי. שותפו לזמם הוא שר הצבא יואב, במשחקו הנמרץ של יונתן צ׳רצ׳י, היוצא למשא ומתן, ובהיעדרו אדוניה מתחיל לאבד את הבלמים. עם זאת, הצטערתי שפנקס ויתרה על התייחסות לנסיבות מותו של של אדוניה בגין רצונו לשאת את אבישג, כפי שמתואר יפה בתנ״ך כעוד קלחת דרמטית נהדרת. ענבר דנון מצוינת כאבישג, פשוטת הליכות ובעלת דעה שהיא איננה מהססת להשמיע.
מנגד מרחיקה פנקס את שלמה מחצר המלך, עד שבאי רצון ותוך גילוי כואב על נסיבות קיומו הוא ימצא עצמו מוכתר על ידי דוד, בלחצה הצפוי של בת שבע המודעת לסכנות, כפי שאדווה עדני מעצבת אותה מלכותית וגאה. שלמה מופיע בהצגה כמין המלט ובעיצוב המדויק של אורן כהן מודגשת בחירתו של היורש להיות איש רוח המעדיף לימוד, אך במחי ביקור בבית נקלע למערבולת הפוליטית שתחייב אותו להחליט למלוך. ובמו ידיו.
הבא אחריו, צילום: מעיין קאופמן
דוד כמשה
מה שמעניין במיוחד במחזה של פנקס אינו העלילה או פיתוליה לכאורה. לטעמי המרכיב החזק ביותר בבימוי של שיר גולדברג הוא הטיפול בדמותו של דוד, כפי שהתפקיד כתוב ובמיוחד כפי שנתן דטנר מגלם אותו באנרגיה שמתייחסת למצב החולשה כאל אתגר. אמנם חולה, עם סממני דמנציה, אבל עדיין בעל סמכות מיוחדת המגמדת את כל הסובב אותו. דוד של דטנר העלה בי את דמותו של משה נוסח מיכלאנג׳לו.
דמות אחרת, ולא ממש מפותחת מבחינה דרמטית, למרות משחקו הבהיר והטוב של מולי שולמן היא זו של נתן הנביא; דמות אחרת שאיננה מהמקורות היא זו של נחמיה, המשרת החדש בארמון, המנסה להכניס את נציג העם לפגישה עם המלך, ומעוצב במשחק מתכופף יתר על המידה של רון ביטרמן; עוד משתתף איתן צ׳מה כמשרת הבא ויוצא.
שיר גולדברג ביימה הצגה קולחת לצלילי מוזיקה מרשימה של דניאל סלומון, ועם ברק מלכותי בתפאורה הכהה שעיצבה אולה שבצוב, עם תמונה שיש בה רמז לסעודה אחרונה, שמתקלקלת כמובן, תחת נברשת הכתר והתאורה של זיו וולושין, ובתלבושות בנות הזמן הזה שעיצבה נטשה טוכמן פוליאק.
הבא אחריו, צילום: מעיין קאופמן
הצגה מעניינת ויפה
כוונותיהן הטובות של שחר פנקס ושיר גולדברג באות לידי ביטוי ברור בהצגה, ובלי ספק הקהל השומע את הדברים יודע לחבר את העבר עם העכשווי. שלטון וירושה הם צמד בלתי נפרד. לא תמיד הכללים ברורים ולא בכדי כנראה הצבא נמצא שם, ברקע לכל הפחות. ואם אינני טועה, לא אנו ולא עמים אחרים רוצים ששליט מכהן, שאינו פנוי כדוד לשמוע את עמו, יקבע מי יירש אותו.
אכל מה אנחנו יכולים לעשות חוץ מלהפגין? ובמקרה שלפנינו אנחנו יכולים ומוזמנים לראות את ההצגה היפה של תיאטרון באר שבע.
הבא אחריו, צילום: מעיין קאופמן
04/11/2019
:תאריך יצירה
|