המלך הבלתי מעורער
 
תלמידי שנה ג' של הסטודיו לאמנויות התיאטרון מיסודו של יורם לוינשטיין, חוגגים בימים אלה ממש את הגרסה הישראלית והעברית הראשונה של המחזמר "All shook up", המבוסס על שירים נבחרים מהקריירה הפנומנלית של אלביס פרסלי, המלך הבלתי מעורער של הרוקנרול.

כשעלה המסך לראשונה בשלהי 2004 על "לשקשק את העיר", כך בתרגומה של עינת ברנובסקי, הוא ציין 50 שנה לפרוץ אותה קריירה, 50 שנה להקלטת "הכל בסדר אמא" של הבלוזר ארתור קראדופ, הלהיט פורץ הדרך של פרסלי. המחזאי האמריקאי ג'ו דיפיטרו, מן הסתם מעריץ של פרסלי, כלל בו שני תריסרים של שירים, רובם ככולם מהעשור הראשון לכהונת המלך.

זה היה גם עשור קולנועי מועשר מבחינתו של פרסלי, שכיכב בו – וגם לאחריו – בעשרות סרטים מוזיקליים, שברובם ככולם הוא גילם דמות של כבש בעור זאב. של בחור פשוט וישר עם לב זהב, כזה שאוהב לעזור ועוזר לאהוב, שכמעט תמיד נאלץ להתגבר על הדעה המוקדמת והלא מעריכה של החברה, שהתייחסה אליו כטיפוס שלילי, פרחח מחפש צרות. 
 

לשקשק את העיר, צילום: רדי רובינשטיין

חילופי זהויות ורומנטיקה
 
במחזמר הוא, צ'אד (בגילומו הנמרץ של אדם אל שיר), מתואר כ"פושטק אחד" (תרגום מוטה משהו של הדמות, הלהיט והסרט "Roustabout" מ-1964, אולי במחווה נוסטלגי לשפה המדוברת בשנות ה-60), אולם לא מפתיע לגלות שגם המתווה של "לשקשק את העיר" הוא ברוח אותם סרטים. צעיר מחוספס שמשתחרר מבית הסוהר ("Jailhouse rock") בורח מעברו כשפניו אל עתיד טוב יותר. בדרכו הוא נקלע לעיירה מנומנמת ומשעממת, ומצליח בדמותו הכריזמטית, באישיותו תאבת החיים ובאהבתו למוזיקה לשקשק, לטלטל ולהסעיר אותה.

מעבר לניסיון – המטופש ביותר אך גם הגאוני ביותר ששמעתי – לצקת משמעות בשירים ולהיטים של פרסלי, דיפיטרו הגביה את הרף והסמיך את עלילת המחזמר בהתכתבות עם חילופי הזהויות, התחפושות והעמדות הפנים של ויליאם שקספיר במחזה "כטוב בעיניכם", כשאת יער ארדן מחליף לונה פארק נטוש. גם הרוח הרומנטית המתעתעת של "חלום ליל קיץ", "הלילה השנים עשר" ו"מהומה רבה על לא מאומה" מורגשת פה ושם במהלך הסיפור.

וכך ביקורו של עובר האורח השרמנטי, משחרר את כל החסמים והרגשות של תושבי העיירה, מוביל אותם לווידויי אהבה ואל הזיווגים הרומנטיים המפתיעים אך גם המיועדים להם. ועל הדרך מכשיר, מנמק ומצדיק את העלאת המחזמר כהפקה לגיטימית בבית ספר למשחק. 

הבמאי שוקי וגנר מתמודד בגבורה ובהשראה עם התנאים המוכתבים. אני מניח שבגרסה מקצוענית, לקהל הרחב, היו נשמרות המסגרת הקומית של העלילה, והאיפיון הקולנועי של המשחק – על הג'סטות המוחצנות, הפריזים התדירים והבעות הפנים המודגשות (במיוחד של צאד, אל שיר) - ולא נפרצות. אלא שמידות הבמה כמו תכתיבי המאגר האנושי של הסטודיו למשחק והניראות של הבוגרים שבדרך, משחררים את וגנר מהיצמדות להוראות הבימוי הקפדניות, ובהשתוללות החיננית ובהגזמה הבריאה שהוא מרשה לעצמו ולשחקניו הצעירים, הוא הופך את המחזמר לסוג של פרודיה גרוטסקית – גם על ז'אנר הרוקנרול וגם על משחקי האהבה.

העובדה שבכל זאת מצליחים לרקוד בבר ההונקי טונק של סילביה, הלב הפועם של העיירה, ראויה לציון. וכמוה גם הכוריאוגרפיה התוססת של תום אפלבאום ועוזרתו קטיה רוזנפלד, והתלבושות הססגוניות ועשירות הדמיון של מאי ברנע. גם התפאורה של דפנה פרץ, נארגת בהשראת הרסן העיצובי המשולח, ל"שליפות" ציוריות מפתיעות מתוך ה"קיר" שבעומק הבמה. גן הפסלים של המוזיאון הוא הברקה. לעומתו ב"לונה פארק" היא נזירית ובלתי מורגשת, ותובעת הרבה דמיון פעיל מצד הצופה. 
 

לשקשק את העיר, צילום: רדי רובינשטיין

מבולבלים? חכו, יש עוד...
 
מוקדם לנחש מי מבין תלמידי השנה השלישית יעשה זאת על הבמה המקצועית שמחכה להם בסוף הלימודים, אבל הגרוטסקה המוזיקלית השוצפת והמוטרלת, מאפשרת לעשיריה המובילה להפגין כישורים מבטיחים. חבורה של צעירים נלהבים, שטורפים בכיף את החיים ואת התפקידים בקריצה.

אישית, אהבתי במיוחד את נלי רבינוב, בדמות סילביה העגלגלה, בעלת הבר חסרת חוש ההומור. ללא ספק הדמות הכי אנושית בהצגה. גם רגישה, גם פגיעה, גם הכי יציבה. בקיצור, העוגן של הקאסט, ולא בכדי. היא גם האמא של לורן, מלצרית בבר (עמית יגור הנמרצת מדי), גם מושא אהבתו המודחקת של ג'ים האלמן (מתנאל לייני, מעורר האמפתיה). סצינות הנשיקה בהפתעה ביניהם וההתוודות על האהבה שלהם, הן המרגשות מכולן, הרבה יותר מאלה של האוהבים הצעירים.

ג'ים הוא אביה של המוסכניקית נטלי, הדמות הנשית הראשית, וזו שמתאהבת בצ'אד ואף מתחפשת לגבר (אד) כדי לזכות בקרבתו (גל מלכה החיננית שמפליאה ביכולת השירה שלה). היא נאהבת מבלי לדעת על ידי דניס, שחולם לעזוב את העיירה לטובת לימודי רפואה (רועי רביב, מין עידן אלתרמן כזה, שמידותיו הגופניות קטנות לדמות, אך הוא ממלא אותה בקסם שובה לב וביכולת שירה).

דניס, הוא גם המשכיל בחבורה, שרוף על הסונטות של שקספיר (הנה, בבקשה. הקשר האליזבתני. כמו גם איזכור חטוף של "רומיאו ויוליה" ואהבתם האסורה). עובדה שתקשור אותו, לכשיותר הפלונטר הרומנטי, עם סנדרה היפה, מנהלת המוזיאון המתנשאת והקרירה (בר קליין המרשימה, שבוודאי עוד תתפתח), שנאהבת גם על ידי ג'ים וגם על ידי צ'אד, ומתאהבת, לגמרי לא מפתיע, דווקא באד (נטלי המחופשת). מבולבלים? חכו, יש עוד.


לשקשק את העיר, צילום: רדי רובינשטיין



את העיירה מנהלת ראשת העיר מטילדה השמרנית והנרגנת. היא יוצאת נגד התנהגות לא מוסרית שביטוייה מוזיקה רועשת, מכנסיים צמודים, התקהלות בציבור וגילויי אהבה פומביים, כל מה שעתיד להתפרץ בעיירה "באשמתו" של צ'אד. כמו ב"היירספריי", התפקיד נכתב במיוחד לגבר וגיא דמידוב פשוט נהנה לעשות אותו. גובהו (וכשרונו, כמובן) רק מאדיר את הקריקטורה, שמתעצמת נוכח הליהוק של אילן זכרוב נמוך הקומה בדמות השריף ארל, יד ימינה הנאמן והשתקן, שמפר את שתיקתו בגילוי אהבה אסרטיבי ומשעשע מאוד כלפיה. צמד-חמד בלתי אפשרי.

הבן של מטילדה, דין (אליקו לוי הסימפטי), מיועד להמשיך שושלת צבאית משפחתית, אך רגע לפני שהוא חוזר לפנימיה הצבאית, הוא מורד באמא ובמסורת ומתאהב ב...לורן, שפגשנו בהתחלה. הם הזוג היחיד שלא יתחתן בסוף ההצגה, מפאת גילם הצעיר, אם כי הליהוק ועיצוב הדמויות מפספסים במקרה שלהם.



לשקשק את העיר, צילום: רדי רובינשטיין


טו קול פור סקול
 
מי נשאר? צ'אד - שבדרכו אל הגשמת החלום, כמעט יוצא בידיים ריקות מן הסיפור. אך מתעשת ושב אל נטלי, שהתפכחה בינתיים, ומוכנה להחזיק אותו בהמתנה, עד שתתהה על מהות ומשמעות החיים שמחוץ לעיירה. אדם אל שיר (שם קצת בעייתי לשחקן ששר...) הוא אחת הסיבות הטובות לצפייה ב"לשקשק את העיר". אמנם הוא נראה יותר ג'ון מאלביס, אבל גם טרבולטה הוא סוג של פרסלי. הוא מתמוגג וממוגג בדמותו של צ'אד. אמנם הוא לא יודע לנגן בגיטרה (מה מסובך ללמוד כמה טריקים בסיסיים?) אבל נראה כאחד ששולף כמו מן השרוול את הג'סטות והרפרנסים של אגדת הרוקנרול. לגמרי קול. מסקרן לדעת איך ולאן יתפתח.

לשקשק את העיר, צילום: רדי רובינשטיין

מעל לכל אלה השירים של אלביס פרסלי. אמנם התרגומים של ברנובסקי משרתים את העלילה ("את מעיפה אותי גבוה/ עם נשיקות על האופנוע" כלשון "Burning love"), ובלית ברירה פינת בעל כורחם פוגמים בהילה, אך לא מפחיתים מהרגש והעוצמה. גם כששיר הנושא מיתרגם ל"מאוהב עד הגג", "Don't be cruel" הופך ל"תהיי טובה", "שד בתחפושת" שעליו גדלנו נהייה "שטן ולא מלאך", ה"מאמא" נעלם מ"הכל בסדר אמא" (שמיתרגם ל"הכל טוב" פשטני) והנעליים הן "כחולות" סתם ולא עשויות זמש. זה עדיין אלביס. במיוחד עם הרפריזות של "One night (with you)" האולטימטיבי ו"Can't help falling in love" הסופני, והמנוני אהבה בלתי נשכחים כ"Love me tender" ו"It's now or never".

אם אתם חסידי אלביס פרסלי, אין בכלל שאלה. אם אתם שוחרי תיאטרון ומתעניינים בעתידו, גם אין מקום לתהיות. רק אל תחכו לרגע האחרון. גם המלך כבר לא איתנו. ומומלץ להזמין מקומות מראש - כי כמוכם, יש לא מעט פרסלי פאנאטיקוס.

לשקשק את העיר, צילום: רדי רובינשטיין

לשקשק את העיר, הסטודיו לאמנויות התיאטרון של יורם לוינשטיין. תל אביב. שישי, 1 בנובמבר 2019. המחזמר יעלה עד ה-23 בנובמבר 2019 בסטודיו למשחק של יורם לוינשטיין בתל אביב. להזמנת כרטיסים:03-6886514