להקה של המנונים

לא הייתי צריך להמתין הרבה. כבר השיר השלישי בהופעה של רוג'ר הודסון, סולנה בעבר הרחוק של להקת "סופרטרמפ" היה Breakfast in America, אחד מההמנונים הגדולים של ההרכב, מ-1979, שעדיין מציף קהלים באושר אין קץ. ולראייה, תגובת האלפים שהגיעו אתמול להיכל מנורה מבטחים. לי אישית השיר הזה, וגם שאר הקטעים מהאלבום המכונן בעל אותו שם, השישי של הלהקה, הם בעלי משמעות מיוחדת.

ב-1979 טסתי לראשונה בחיי לניו יורק וכשהגעתי, מייד עם ארוחת הבוקר הראשונה באמריקה, קידמו את פניי מכל מקום שירי האלבום הזה. מתחנות הרדיו להן יצא לי להאזין, ממכשירי הרדיו-טייפ הניידים הגדולים איתם נהגו אז להסתובב צעירים ברחובות מנהטן כשהם משמיעים שירים מהרדיו או מקלטות בווליום מפוצץ עור תוף, ומרדיו המכונית שרכשנו לצורך חציית היבשת בנהיגה, כששירי האלבום הושמעו בתדירות גבוהה בתחנות להן האזנו בדרך והפכו למובילי הפלייליסט של החוויה האמריקאית הראשונה שלי. עכשיו, בואו ודברו איתי על הנוסטלגיה הזו שמוססה אותי תוך שניה.

הייתי צריך לחכות 40 שנה כדי לשמוע את השיר הזה בלייב מפי היוצר שחיבר אותו. ב-1979 לא יצא לי לראות באמריקה את הלהקה בארה"ב (הם הרי בריטים אבל הקליטו את האלבום באל.איי והיו אז בשיא תהילתם וחרשו את הגלובוס) כמו גם לא במרוצת השנים בהופעות חו"ל בהן צפיתי. וככלות הכל, זהו ביקורו הראשון של הודסון בארץ, וכשהוא מונה את סל המשימות שלו באוזני הקהל הוא מציין, ויותר מפעם אחת, שמתברר לו שהוא חיכה יותר מדי זמן להזדמנות הזו. ולנוכח תגובת האנשים שמרגשת אותו, הגיחה הבאה שלו לכאן היא רק עניין של זמן.


רוג'ר הודסון, צילום: אסי לוינסון

הקהל השתולל משמחה

לפני ביצוע השיר המלודי הנהדר על המסע לאמריקה, אומר הודסון, 69, כמו שהוא עושה בכל גיג ברחבי העולם עד היום, שכאשר הוא חיבר אותו, בגיל 19, לא העלה בדעתו שהשיר יהיה להיט גם מקץ 40 שנה ובכל הופעה עם השמעת האקורדים הראשונים המזוהים כל כך שלו על הפסנתר החשמלי, הקהל ישתולל משמחה. וכך היה כמובן גם אמש בהיכל מנורה מבטחים.

אבל נתחיל מההתחלה. הודסון כעת בסיבוב הופעות אירופי. יומיים לפנינו הוא עלה על הבמה בבוקרשט, רומניה, ומחר הוא כבר יופיע בדיסלדורף, גרמניה. הוא פותח את המופע עםTake the Long Way Home , מ-Breakfast in America, ולאחריו School מהאלבום Crime of the Century של "סופרטרמפ" מ-1974. התאורה בסיסית אבל אפקטיבית, הסאונד טוב מאוד וחבורת הנגנים המיומנים שעל הבמה עם הודסון מעניקה לו גיבוי מצוין. הצליל של ההרכב, כולל קולו בעל הטונים הגבוהים של האמן, שהשתמר היטב לאורך השנים, וההרמוניות הקוליות שמספקים לו החברים, מזכירים מאוד את זה של להקת האם שקמה בלונדון בסוף הסיקסטיז על ידי הודסון וריק דייוויס, ומאפשר התרפקות על 14 השנים המוצלחות מאוד שלה (1969-1983).

לאחר שבעה אלבומי אולפן במסגרת "סופרטרמפ"  (שהמשיכה בלעדיו עד היום), פרש הודסון לחיי משפחה וקריירת סולו. ההופעה הזו – המורכבת ברובה מהבסט אוף של "סופרטרמפ" - היא עבורי כמו כמוסת נוסטלגיה מזוקקת.


צילום: אסי לוינסון

לא ממעט במונולוגים

הקטע הבא הוא Lovers in the Wind מאלבום הסולו הראשון של הודסון מ-1984 In the Eye of the Storm. אבל מהר מאוד הוא חוזר לחיקה החמים של להקת האם ומזמין את הקהל להצטרף אליו לשריקה ב-Easy Does It מהאלבום Crisis What Crisis מ-1975. והקהל – מתברר שיש באולם לא מעט שרקנים יודעי עניין - נענה בהתמסרות מלאה. הקטע הבא Sister Moonshine לקוח מהאלבום Crime of the Century מ-1974 ואחריו Soapbox מ-1975. וכאן מגיע עוד המנון מכונן, The Logical Song, אף הוא מהאלבום השישי של "סופרטרמפ" מ-1979. גם באקורדים הפותחים של הלהיט הזה  ניכר המוטיב החוזר שמזוהה עם הסאונד של הלהקה, שאי אפשר לטעות בו.

הודסון לא ממעט במונולוגים עם הקהל והוא בעל נוכחות נעימה וכריזמה שקטה וכובשת. הוא נע בין הקלידים לגיטרה ואופי החומר המוזיקלי שהוא מבצע, שילוב בין בלדות ושירים קצביים, אופייני לגל הפופ-פרוגרסיב והרוק-פרוגרסיב שהיו ז'אנר מוזיקלי נחשב בשנות ה-70. Lord is it Mine חוזר שוב לאלבום השישי מ-1979, שהנפיק הכי הרבה מלהיטי הלהקה לאלבום בודד.


צילום: אסי לוינסון

בשלב הזה הוא עובר לשני קטעים יותר מורכבים, מלודיים מצד אחד אבל בעלי קטעי סולו ארוכים ואפקטים בסאונד שנותנים ביטוי בולט יותר לנגנים ולפן האינסטרומנטלי של הלהקה. זה נפתח ב-eath & a Zoo מ-Open the Door, אלבום הסולו הרביעי שלו מ-2000. הקטע השני הוא If Everyone was listening מ-1974. אחריו מבוצע Had a Dream הרוקיסטי מאלבום התפר של הודסון בין "סופרטרמפ" לקריירת הסולו שלו, Sleeping with the Enemy.

ואז מגיע עוד להיט גדול מ-1979, האופייני ללהקה ולסאונד המאוד מזהה אותה, Child of Vision. הבא בתור הוא Don't Leave me Now מ-1982. Dreamer מ-1974 מקים את הקהל על הרגליים ומעורר את האנשים לריקודים. ו-Fool's Overture מ-Even in the Quietest Moments מ-1977 מסיים את החלק הרשמי של הקונצרט. אבל היי, יש הדרנים! איך אפשר להעביר הופעה עם מיטב הקטעים של "סופרטרמפ" בלי Give a little beat? הקהל מאשר ונכנס למיני-אקסטזה. ואם כבר לעשות שמח, וכמו שאומר הודסון, לשלוח את הקהל הביתה צוהל וטוב לבב ועם חיוך גדול על השפתיים, מגיע עוד להיט ענק של "סופרטרמפ" מ-1982, It's Raining Again מ-1982. אקורד סיום עליז שפותח בהיכל מסיבת ריקודים קטנה. אבל איפה הגשם, איפה? במקומו קיבלנו רקטות.


רוג'ר הודסון, צילום: אסי לוינסון
  

רוג'ר הודסון, 11 בנובמבר 2019, היכל מנורה מבטחים