מפגש בין סולנית להקת הבלט הישראלי והכוריאוגרפית, לנה רוזנברג, למנהלה האמנותי של קבוצת תיאטרון מלנקי, מיכאל טפליצקי, הוליד הפקה חדשה יוצאת דופן, שמבקשת לגעת באמצעות תיאטרון חלום פואטי, פיזי ומעט קרקסי, בקלות הבלתי נסבלת של הקיום.

כמו ברב המכר של מילן קונדרה, שמפלרטט עם "עיקרון החזרה" של ניטשה - תפיסה פילוסופית לפיה כל מה שהיה, הווה, ויהיה, כבר התרחש וישוב להתרחש באותה המתכונת שוב ושוב - גם ההצגה, "צניחה חופשית", חוזרת לשאלות הגדולות על מהות ומשמעות בתוך הלבירינט המפותל של מעגלי החיים, שחוזרים על עצמם ומחזוריות קיומית אינסופית. 
 





צניחה חופשית, צילום: אלכסנדר חנין

"הטקסטים אפשרו לנו לעוף"
 
זה התחיל בחיפוש. כמו במרבית היצירות של תיאטרון מלנקי, דבר הוביל לדבר: מפגש מקרי הוביל לשיח שהתפתח לכלל רעיון, נסיבות ולוחות זמנים הצטלבו והנה, בחדר החזרות כבר מתבשל לו הפרויקט. רוזנברג וטפליצקי, ששיתפו פעולה בכמה הפקות בעבר בהן "צמח" לה יצרה את הכוריאוגרפיה וכן "ליר" ו"משפחת טוט" שגם בהן תרמה לעיצוב התנועה, גלגלו רעיון כללי על יצירה פיזית, אבל חיפשו קצה חוט.
 
"תמיד נמשכתי לאזורים האלה שעל גבול תיאטרון ותנועה, לפיזיות שנוגעת בקרקס. אומר טפליצקי. "אחרי העבודה על 'צמח', היה ברור שהחיבור עם לנה עובד והרגשנו שאנחנו חייבים ללכת רחוק יותר בכיוון הזה, אבל נזקקנו לטקסט". רוזנברג משלימה: "זה היה מקרי. כלומר, משהו שמישה אמר בסוף אחת השיחות, הזכיר לי טקסט שכתבתי למגירה. הוא ביקש שאקרא לו וכשסיימתי, שאל אם יש עוד".

טפליצקי חוזר אל הרגע בו הקוביות נפלו למקום: "טקסט זו נקודת ההתחלה שממנה אני עף. לנה שלחה את הטקסטים, מונולוגים קצרים לכאורה לא קשורים, אבל איכשהו זה עשה הגיון. ידעתי שיש על מה להתבסס". 
  


צניחה חופשית, צילום: אלכסנדר חנין

בין פואטיקה לחלום
 
שלושת העמודים שרוזנברג כתבה למגירה, הפכו במהרה לחומר גלם מלבה בערה. "גיליתי עם השנים שמה שמושך אותי, זה ליצור בין השורות של הטקסט. הטקסטים האלה של לנה, שרחוקים מלהיות מחזה, אפילו לא סיפורים קצרים, יותר פיסות של מחשבה, אפשרו לנו לעוף", אומר טפליצקי.

"קשה לומר איפה נגמרת עבודת הבימוי ואיפה מתחילה הכוריאוגרפיה. תהליך הבנייה היה משותף והכל התחבר באופן הומוגני", מוסיפה רוזנברג. "אלו לא היו שני עולמות שצריכים להשתלב זה בזה. הלכנו יד ביד ובמובנים מסוימים, השלמנו אחד את השני".

ובכל זאת, איך הופכים הרהורים לרצף דרמטי? מה החוט המקשר שנטווה ביניהם, אם בכלל?

טפליצקי: "ברגע מסוים הבנו שכל המונולוגים האלה סובבים ברמה כזו או אחרת סביב עצמם. לופ אינסופי. כמו החיים. כמו בוקר שבו אתה מתעורר ושותה קפה ואחריו מגיע עוד בוקר שבו אתה מתעורר ושותה קפה ושוב עוד בוקר וחוזר חלילה כמו ריטואל אינסופי. ברגע שעלינו על הפרינציפ הזה של חזרה מעגלית, ידענו שיש לנו קצה חוט. לא הפכנו את המונולוגים לסצנות דרמטיות, אבל עשינו מהם תיאטרון".

צניחה חופשית, צילום: אלכסנדר חנין

כשאתה מדבר על חזרה מעגלית אתה מתכוון למטריקס?

"אני מדבר על התחושה שהחיים הם חלום שאנחנו לא מצליחים להתעורר ממנו. שכל מה שקורה לנו לא לחלוטין המציאות. זו הרגשה מאוד מוחשית בשבילי, משהו שאני חי אותו. אתה כאילו מתבונן בכל הדבר הזה מבחוץ אבל חיצוני לדבר". 
 
מהלכים על קו דקיק בין פואטיקה לתיאטרון חלום...

טפליצקי: "אני יותר ממסכים. זה יותר שירה ממונולוגים דרמטיים. כלומר, בטקסטים של לנה אין חריזה או משקל כמו בשיר, אבל בנשמתה מדובר במשוררת. לכן ההצגה הולכת לכיוון הפנטזיה. יותר דמיון מאשר מציאות". 
 


צניחה חופשית, צילום: אלכסנדר חנין

כל פעם להתחיל מחדש
 
אפשר לומר שיש כאן יותר סימני שאלה מתשובות חד משמעיות

"זו ההצגה – לא לחלוטין מפוענחת. רצינו לשבור והגענו למקום שלא היינו בו עוד. בשבילי זה חדש. מעולם לא התעסקתי במשהו כזה. אבל אני חושב שזה העניין, תיאטרון חייב כל הזמן להמציא את עצמו מחדש ואני חושב שבכל 23 השנים האלה בהן תיאטרון מלנקי פועל אנחנו כל הזמן משתנים, כל הזמן מחפשים צורות חדשות של יצירה תיאטרונית ברמה גבוהה.

"אנחנו בטוח לא תיאטרון מסחרי. מזה יש מספיק גם בלעדינו. אני שונא הצגות שברור לי לאן אני הולך. זה לא מעניין. אני אף פעם לא יודע וזו נקודת מוצא בריאה. מה הטעם להפיל על יצירה חדשה את כל השמאטעס שצברת לאורך השנים, כל הידע והניסיון? כל פעם זה להתחיל מחדש".

ואם כבר להתחיל מחדש... ממש לא מזמן עברתם לבית חדש. שוב.

"זה לדעתי השינוי הגדול והמשמעותי שהביאה איתה שנת 2019. יש לנו בית שבנינו במו ידינו ואני מאמין שהפעם זה לשנים ארוכות. זה בית קטן אבל יש בו נשמה ולתחושתי זו נקודת מפנה בביוגרפיה של מלנקי. כשחושבים על זה, למעשה, מעולם לא היה לנו בית ממש. כל הזמן נדדנו, מה שמאוד מקשה על חיים של יצירה. אז כן, אנחנו שוב ממציאים את עצמנו מחדש ושוב מתחילים מההתחלה, אבל זה כיף". 

על פי: לנה רוזנברג, כוריאוגרפיה: לנה רוזנברג, בימוי: מיכאל טפליצקי, עיצוב תפאורה, תלבושות, תאורה ווידאו ארט: ואדים קשרסקי, ניהול מוזיקלי: יבגני לויטאס, תרגום: סיוון בסקין. משתתפים הדס אייל, דימה רוס  ולאון מורוז.

מיכאל טפליצקי, תמונת יחסי ציבור ולנה רוזנברג, צילום: אניה גליקמן


ההצגה תתקיים ב-9, 11 בינואר 2020 בשעה 20:00 בתיאטרון מלנקי בתל אביב. להזמנת כרטיסים: 054-2488104

רכישת כרטיסים