תיאטרון נוצר ודלית מילשטיין מעלים הפקה מדהימה ומתוחכמת עם שחקנים ונגנים וירטואוזיים ועם הרבה חצים חדים למהות החיים תחת צל ההבטחות בארץ שאיבדה את תומתה
ריאליטי-קברט לעניים
שלוש פעמים צפיתי ב"ארץ בושת" המועלית בעיקר במועדוני בארבי, בכפר סבא ובתל-אביב. זה תיאטרון בכל רמ"ח אבריו, וזו הצגה מושקעת ומפתיעה בכל מה שקשור לבמה ול-13 המבצעים שלה - חמישה נגנים ושמונה שחקנים. עם זאת – זו אינה הצגה שמלטפת את הקהל, גם אם פה ושם נדמה כי היא מתחנפת או מחזרת אחריו בטריקים, לוליינות, מעשי קסמים, מוזיקה קצבית, ומשחק משובח באמת.
ההצגה בנויה כמופע קברטי במועדון, ובחלקו כהצגה בתוך הצגה, "ארץ בושת" הוא שמו של המופע הקברט, שמשחקים בו מפיבושת, שהוא הקוסם והשחקן הראשי, איזבל ועתליה, זונות-זמרות מלוות, וכדרלעומר המזרחי, שהוא רקדן-זמר-זונה. הם שרים, רוקדים – הרבה מאוד על מין וביצועיו – בסיועה הנדיב של התזמורת היושבת בצד הבמה, תחת אורות צבעוניים מתחלפים.
למועדון שבו מתקיים הקברט מגיע הליצן יעקב, שיש לו חוזי הופעות בוינה ובברוקלין וכבר אלפיים שנה הוא נע ונד עם כינורו ועם רעייתו-פילגשו רחל, שאיננה אלא בובה הנישאת על גבו. בלחץ מפיבושת הוא נאלץ להיפרד ממנה תוך הבטחה שיקבלנה בחזרה אחרי שבע שנים.
מפיבושת מחפש מתנדב לתרגיל מלוכלך עם הבובה שפרש בצידו, ומעלה אל הבמה שלושה מהצופים באולם, שהם דמויות כתובות ומגולמות על ידי שחקנים. השלושה הם בני משפחת אבינו – אברהם, שהיה קצין בגולני ועדיין משרת במילואים, שרה אשתו, שכבר שלושים שנה, לדבריה הוא מסרב להביט בלב שלה, ובתם לאה`לה, קצת מגמגמת, קצת מבוהלת ובעיקר תמימה.
השמות העבריים המיתולוגיים של כל הדמויות יוצרים מיד את הרקע ההיסטורי המובהק שמתוכו מזנקת מחברת המחזה והבמאית דלית מילשטיין היישר אל הכאן והעכשיו הישראלי, שמורכבים מרבדים הנעים משטחיות ורדידות של החיפוש אחר האושר הקל, אחרי הפרסים, אחרי דקה של תהילה, בתיאטרון, בטלוויזיה, בחיים. מעין ריאליטי-קברט לעניים.
עם בחירה שארצו הפכה לארץ בושת
"ארץ בושת" איננה הצגה נוחה, ומבעד לזוהר התיאטרלי שלה נשקפת תמונה קודרת. זה תיאטרון שיכול לגייס לצידו קהל או לדחותו מעליו בדיוק בגלל מה שיש בו – הרבה מאוד נקודות אחיזה שלא אחת נשמטות מהידיים, ובגלל מה שאין בו – מיקוד ברור של הרעיון, של המסר, או אפילו של בשורה.
ולא במפתיע, ובעיקר בהפסקה נשאלת השאלה על מה ההצגה, או מה היא אומרת המחזאית הבמאית. כי כן במחצית הראשונה דומה כי היא שופעת מדי, עולה על גדותיה יחד עם מרכיבי העלילה שמתפזרים או מפזרים את תשומת הלב מהעניין המרכזי.
השפה המדוברת קליטה מאוד, גם אם לעתים פשוטה מדי, הרבה פעמים מתחכמת, ותמיד בחריזה קלה, כמעט צפויה. אבל למרות זאת הטקסט איננו שירה. הוא ישיר מאוד, ואם הוא נקלט בתוך המקסם הבימתי, הוא אינו משאיר מקום לטעויות.
אבל הסקרנות משתלמת במידה רבה כאשר בחלק השני, לאחר ההפסקה, מתרחש המיקוד המיוחל, הטריקים הקרקסיים מצטמצמים, הרעיונות מתחברים, מתגבשים ואל פני השטח עולים פצעים כואבים של מחסומים, העלאת הבנים על מגש הדמים של הכיבוש ועוד סממנים של חברת שפע המוכנה להתפשט, להיאנס, ובעיקר להיות מה שלא נועדה להיות – עם בחירה, בארצו שהפכה לארץ בושת.
אורי רביץ מכשף את הבמה
בשיאה של המערכה השנייה יורה האב בבתו, והיא, בביצועה המופלא ועוצר הנשימה של יעל צוקר, תלויה על חבל כלוליינית קרקס ומנהלת עמו את החשבון, במושגים של כמעט גילוי עריות, כלאה`לה שאיבדה את בתוליה ואת חייה. צוקר, שבמערכה הראשונה היטיבה לגלם את הילדה המפונקת המבוהלת, הופכת במערכה השנייה לבובת מין, ולמטרה לכדורי הרובה שבידי אביה, והיא מגיעה לפסגת המשחק שלה כשהיא תלויה באוויר ונושאת מונולוג וירטואוזי לאבא, כשהיא יודעת להתאים בדייקנות את מקצב התנועה הלוליינית שלה במרומי האולם למקצב הטקסט הנוקר שבפיה.
תפקיד וירטואוזי לא פחות, זה של מפיבושת, נפל בחלקו של אורי רביץ,שפשוט משתלט על הבמה ומכשף אותה באישיות ובמשחק שועליים-כריזמטיים, כקוסם ששולף מאצבעותיו, מכיסיו, מכיסי השחקנים האחרים ובעיקר בעיצוב דמות מלאה, תוך שליטה מרשימה בגוני קול, בתנועה וחילופי מצבי רוח, כמעט מאני-דפרסיביים, וכשם שהוא מצחיק, הוא יודע גם לגעת ללב – ולו רק כאשלייה - כשהוא חוזר רעב במערכה השנייה אחרי שבע שנים בפח האשפה.
שלושת שותפיו לאקט הקברט – בזמרה ובתנועה – הם יעל ברנפלד כעתליה, חתולת מין מהממת שלקראת הסוף יש לה מה לשיר על שלום ועל אהבה, שאולי בכל זאת בוא יבואו לכאן. אפילו אם לא עכשיו; דינה גולן, בעלת הקול האדיר, כאיזבל, שהיא יותר מאדאם ויותר פצצת מין, שכל תו ותג היוצאים מפיה מהדהדים ומדגישים חזק את דברי מפיבושת; ויוסי צברי, שחקן אנרגטי, רקדן מרתק, בתפקיד כדרלעומר הסרסור לכל דבר עבירה שעתיד להתרחש או מתרחש. את הכוריאוגרפיה האירוטית בעיקרה של השלושה יצרה להצגה רינה בדש.
מוצי אביב, שכבר מזמן לא צפינו בו, יוצר עם כינור, עם מזוודה ולבוש מרופט, דמות אנושית מסתורית כיעקב הליצן, שנדודי שנות אלפיים עדיין לא יצאו מהסיסטמה שלו, והוא נאלץ, ואחר כך מוכן, להמשיך הלאה, אל איזו שהיא הבטחה לא לגמרי ברורה, שלא ממש מתגשמת.
שפרה מילשטיין בתפקיד שרה מייצגת במשחק מהוקצע לפרטי פרטיו את דמות החברה הישראלית הנהנתנית, המחפשת את הכסף הקל, את השפע, את ההצלחה בכל מחיר, ובעיקר זו שגוררת עמה לתהום את שכניה, חבריה ובני משפחתה.
שלמה תרשיש כאברהם, ראש משפחת אבינו, מעצב ברגישות ובהומור דמות העוברת תהליך דרמטי עז שראשיתו בהתנגדות למתרחש וסופו שותפות מלאה בברית שכורת עמו מפיבושת, בתהליך העלאתה של בתו לקרבן – כאשר את מקום ההבטחה ההיסטורית ימלא עתה מלוא החופן של ממון. תרשיש יחד עם מילשטיין מגלמים את היסוד הסאטירי הישיר המובהק שבמחזה.
הישג בימתי נועז
ההצגה המתנהלת במשטח בימתי מצומצם שעיצבה למופת חיה בירן, כולל אמצעי פירוטכניקה שהותקנו בה על ידי חברת פלא אור (חכו לקטע שבו יעל צוקר מתרוממת לגובה של 60 ס"מ מבלי שנראה מה מחזיק אותה). את התלבושות עתירות הדמיון עיצבה מיכל לאור, וג`ודי קופפרמן עיצבה את תאורת-הקסמים, על הבמה, על התזמורת ובשעכת הצורך גם על הקהל.
את המוזיקה המרתקת שכתב המנהל המוזיקלי של ההצגה, בועז ברקת, והייתה שותפה לדיאלוגים רבים לצד כמה קטעי זמרה פזמוניים וקטעי ליווי מלודיים או ריתמיים, ביצעה בערנות ובמעורבות ברורה במתרחש קבוצת הנגנים – עוזי פיינרמן על גיטרה ובנג`ו, ענת פרלשטיין על באס חשמלי, ויטלי פודולסקי באקורדיאון, איתמר בורוכוב בחצוצרה, והכל בניצוחו של דודו כוכב על כלי ההקשה והתופים.
וקרדיט ראוי יש לתת גם לקבוצת המדריכים המקצועיים שהפכו שחקני במה ללוליינים ואקרובטים –
ערן לביא, אורית נבו, אורי אשכנזי ורויטל אריאלי, ועמם גלינה נאור, בהדרכה קולית מצוינת וגיל הנדלמן שעיצב סאונד מורכב מאוד.
תיאטרון נוצר ומנהליו, המחזאית-במאית דלית מילשטיין, והדרמטורג והיועץ האמנותי להצגה אבישי מילשטיין, רושמים ב"ארץ בושת" הישג בימתי חשוב ונועז מבחינות רבות. לקהל הישראלי פתרונים עד לאן הוא יגיע.
23/05/2006
:תאריך יצירה
|