השלדים יוצאים מהארון
 
"הבנות של אבא", הפקת הדגל עטורת הפרסים של תיאטרון השחר – רב תרבותי מאת גילית יצחקי ובבימויו וכיכובו של אורי גבריאל נפתחת בהווה של שנת 1991 בישראל - מלחמת המפרץ, מסכות אב"כ, חילוקי דעות וצ'אי – כל אלה מתעוררים לחיים בסלון ביתה של מזל, הקטנה מבין שלוש אחיות.

עלילת ההצגה נעה בין הווה לעבר, בין האיום העיראקי בבגדד של 1941, בערב חג השבועות של "הפרהוד" - הפרעות במהלכם נטבחו כ-180 יהודים - לבין האיום העיראקי של סדאם חוסיין, 50 שנים לאחר מכן.

האיומים גורמים למשפחת אליהו סייג להוציא שלדים מהארון ולפעול. בפעם הראשונה כדי לעלות בחשאי לארץ ישראל ובפעם השנייה כדי לפתור את הסודות והמשקעים שנולדו שם ומעולם לא דוברו.


הבנות של אבא, צילום: דליה גל-סברדלין


ניואנסים מדויקים
 
גילית יצחקי היטיבה לדייק את הניואנסים של משפחה עיראקית. החיבור שלי מהבטן להצגה מתחיל מקרקוש הצמידים של האחות מרים, בגילומה של השחקנית שרון מלכי שמש - צמידי הזהב שעל ידה, אלה שעוברים בירושה, הזכירו לי מיד את סבתא שלי, וסחפו אותי במנהרת הזמן היישר לביתה.

לכאורה ההצגה מתחילה באווירה משעשעת, עם שלוש האחיות שלא מדברות ביניהן אך עדיין נוכחות לחלוטין זו בחייה של זו. כילדה שבאה מבית עיראקי חשבתי שרק אצלנו, במשפחות מרובות הילדים, יש תמיד אח, אחות או דודה שלא מדברים ביניהם. עם השנים נוכחתי שלא מדובר בעניין עדתי אלא בחוסר יכולת לדבר ולהגיד מה מפריע. וכך ההצגה נעה בין קלילות של מילים והומור עיראקי לבין עצב גדול שלא מדובר.

מסתבר שהאחיות, אי שם ב-1941 בבגדד, היו חברות טובות על אף חילוקי הדעות ביניהן. הבכורה ג'ולי (גילית יצחקי), רוצה להתחתן עם דאוד (אלי מנשה), האמצעית מרים (שרון מלכי שמש), היא המרדנית שחוברת למחתרת היהודית בעיראק ורוצה לעלות לארץ ישראל, והקטנה היא מזל (לירית מאש-בטיש). שלושתן משלמות מחיר כבד, כל אחת בדרכה.

החיים בעיראק היו טובים אליהם. האב אליהו ניהל עסק משגשג והבנות היו מוצלחות ולא חסר להן דבר - עד "הפרהוד". במהלך הפרעות נטבחים יהודים רק בשל יהדותם, אמם נפצעת קשה ואז הכל משתנה. בגדד כבר איננה מקום בטוח עבורם והם נאלצים לעזוב הכול, להשאיר מאחור את כל מה שהכירו, ידעו וצברו, ולברוח באישון לילה לארץ ישראל.

בהווה, האב שהיה הסלע האיתן של המשפחה נפטר חודש קודם לכן וצוואתו פותחת את הארון על כל שלדיו. נכדתו של אליהו, סיגל (נואית קדם), דורשת תשובות. היא שייכת לדור אחר, לא מרצה כמו הדור שקדם לו. היא מורדת, רוצה לעשות דברים בדרכה, ובעיקר להבין מה קרה שם, בחמישים השנים שבין 1941 ל-1991. 

גם השחקניות מרגשות, כל אחת בדרכה. יצחקי כג'ולי הבכורה במשפחה עיראקית,  ממלאת את תפקידה כיורשת האם באופן משעשע, נוגע ללב ואלגנטי. לירית מאש-בטיש כמזל, צולחת מצוין את המעבר בין הילדה הקטנה בבית - סקרנית, שובבה וקצת מאוהבת בדאוד החבר של אחותה הבכורה - לבין האחות שלתחושתה ננטשה מאחור, ולא דיברה עם האב  או סלחה לו על כך מאז. שרון מלכי שמש כמרים הביאה לידי ביטוי אותנטי ומדויק את תמצית העיראקיות בשפת הגוף, במבטא, בתנועות ובנועם, וגם נואית קדם כסיגל הנכדה ריגשה ביכולות המשחק שלה.

בסיכומה, "הבנות של אבא" היא הצגה מצוינת שמיועדת לקהל הרחב, ללא הבדל עדתי. אולי לא כולם יבינו את המילים בערבית ויפסידו מכך (כמוני בהצגות רבות עם מילים ביידיש), אבל מצד שני ירוויחו הצגה איכותית ומרגשת. כל הכבוד למייסדים ולכל העוסקים במלאכה על הקמת תיאטרון השחר, ששם לו כמטרה לעסוק בחברה הישראלית על גווניה השונים.


הבנות של אבא, צילום: דליה גל-סברדלין

ההצגה תתקיים ב-4 במרץ ב-20:30 בבית ציוני אמריקה בתל אביב. להזמנת כרטיסים: 03-6420955, 050-6398300