הטלפון לא מפסיק לצלצל 
  
כמו במבוך המראות של עליסה, יאיר ורדי, הוא כמעט כל הזמן דבר והיפוכו. מה לא כתבו עליו: צנטרליסט, דומיננטי, חסר אג'נדה אמנותית, שמרן, מיינסטרימי, ישיר, אימפולסיבי,  עתיר קשרים, לא מביט לאחור, איש עבודה, פורץ דרך. ואפשר לחשוב על כל האמירות האלה כשמתבוננים בתצלום האיקוני שמצא צוות "אשכול מחול" באוסף מרכז סוזן דלל שצילם יורם בוזגלו ב-1989. בתצלום נראה ורדי בחולצה לבנה, צועד מקדימה, יד שמאל שלו מושטת לפנים ומסמנת את הכיוון, ולצדו ואיתו צועדים רקדני להקת בת-שבע, בתמונה חלוצית ומלאת תנופה, שתגרום לכם לרגע להיות שוב אופטימיים ביחס למחול הישראלי.
 
ורדי, שחוגג 71 ונולד ממש יחד עם מדינת ישראל, גדל והתחנך בכפר בלום, למד מחול באקדמיה בתל חי ורקד כבר בתיכון ואחרי הצבא בלהקת בת-שבע, שהייתה אז בראשית דרכה. אחרי בת-שבע ובת-דור, נסע לאנגליה ורקד מספר שנים בבלט רמבר בלונדון, והיה מהרקדנים-השגרירים הראשונים של ישראל בעולם כשרקד על במה אחת עם רודולף נורייב בהוואי, סן רמו ומילאנו. בשנות ה-80' שימש ורדי כמנהל האמנותי וכמנכ"ל תיאטרון המחול האנגלי בניוקאסל והיה ממייסדי מרכז המחול "דאנסיטי" בעיר. על הרקע הזה, כרקדן, יוצר ומנהל, נבחר לעמוד בראש מרכז סוזן דלל, שהוקם ביוזמת ראש העיר דאז, שלמה להט וזאב סוקולובסקי, נציג הקרן המשפחתית של משפחת דלל. בימים הקרובים, בתום 30 שנות כהונה, יאיר ורדי שהפך למנכ"ל המיתולוגי של מרכז המחול התל אביבי, יפרוש מתפקידו, מוכן ומזומן לפגוש את הלא נודע.
 
ובינתיים, אל תמהרו לדמיין אותו משתזף על חוף באיים המלדיביים. הטלפון שלו לא מפסיק לצלצל, הודעות נשלחות, והוא ממשיך לחשוב מה עוד להמציא ומאיזו זווית אפשר לתקוף את המחול הישראלי כדי לחדש, ומדבר על עונת 2020 שתתנהל בלעדיו והיא כבר לגמרי מגובשת. מאמין שלמרכז סוזן דלל -בלי קשר אליו, איתו או בלעדיו - יש תפקיד חשוב בפיתוח המחול הישראלי. 

פתיחת מרכז סוזן דלל (1989). צילום: יורם בוזגלו. אוסף מרכז סוזן דלל

מקום חי ונושם
 
בוא נתחיל מהסוף, מה תעשה ביום שאחרי?
 
"בינתיים אני משחק קצת בהצגה "הערב רוקדים", פרויקט תיאטרוני שמתאר את גלגוליו של בית קפה, מעין אולם ריקודים יפואי מתחילת המאה ה-20 ועד ימינו. זו הפקה מחודשת שעלתה ביוני בפסטיבל מדיטרנה באשדוד, לרגל חגיגות ה-20 של תיאטרון יפו, וממשיכה לרוץ גם עכשיו. התעסקות קטנה.

"וחוץ מזה יש כל מיני מחשבות וכל מיני רצונות שמוקדם לדבר עליהם. לא נחתי 30 שנה ולכן אני מאוד נזהר, יש רגעים שאני מרגיש כל כך סחוט שאני לא רוצה לעשות כלום. אני מרגיש שלא היה לי זמן לא לקרוא כל מה שאני רוצה, ולא לכתוב שזה משהו שאני מאוד אוהב. אולי עכשיו כשאני רואה את הסוף אני לאט לאט אירגע ואוותר ולא אלחץ יותר. אתחיל לעשות הכל בניחותא, עדיין עם כל האחריות שקיימת."
 
איך ההרגשה, לעזוב את מפעל חייך?
 
"לא פשוט להעביר מפעל כמו סוזן דלל הלאה, אין לי מושג כמה זמן זה ייקח.  אפילו לפרק את המשרד שלי אחרי 30 שנה זה חתיכת פרויקט. אני לא בטוח שיש לי מקום בבית לכל הדברים היפים שצברתי שם. המקום נשאר, המערכת עובדת, זה רק אני שעוזב. ואני לא יודע אם יש מישהו שיחזיק מעמד בתפקיד הזה כל כך הרבה זמן, זה תפקיד שצריך מישהו עם יכולת נשימה ארוכה." 

סוזן דלל מקור ויקיפדיה

 
למה הכי תתגעגע?
 
"להמציא פרויקטים. להוציא לפועל עוד רעיונות כמו "הרמת מסך" עם משרד התרבות, תחרות "גוונים במחול" ו"תל אביב דאנס",  להיות כל הזמן, כל בוקר במצב יצירתי. אני משאיר מאחורי קהילה פועלת ועובדת שחיזקתי אותה באוקטובר האחרון עם מבנה משופץ בעלות של 26 מיליון שקלים, שמעניק עוד חללים ואפשרויות להופיע, כדי שהעתיד של המקום הזה יהיה נוח ומעודכן יותר. אני מאושר שראיתי נכונה. אמר לי הקבלן המבצע בתום העבודות, שלהוסיף עוד קומה ולסגור מבנה לשימור עם בנייה עכשווית זו חוצפה שאין כדוגמתה."
 
אז המבנה החדש הוא הפרויקט הכי חשוב שלך?
 
"לא. הוא רק סיומת נאה. ההצלחה הכי גדולה שלי היא בעצם קיומו של המרכז, ביישומו של רעיון שמעטים האמינו בו. כולם חשבו שזה יישאר פיל לבן וששום  דבר לא יקרה בו והנה זה קרה וקורה, וכבר בשנות הפעילות הראשונות של המקום הופיעו בו לא רק הלהקות הממוסדות, ובראשן בת-שבע, אלא גם יוצרים שעשו בו את צעדיהם הראשונים. זה חי ונושם. מעטים מקומות כאלה.
 
ובכל זאת הוא מסתייג: "מרכז צריך פרויקטים ויש לי הרגשה שאחריי המרכז יתמקד בשכירויות. זה הכי בטוח. אני מקווה רק שלא נהפוך לאכסניה גדולה שייעודה הבסיסי הוא סבסוד של מחירי אולמות ליוצרים." 
  

יאיר ורדי, לאה לוין ויונטה, הר הבשמים מאת דונלד מקייל, 1977, צלם: יעקב אגור, אוסף להקת בת שבע

"המאזן הכלכלי של סוזן דלל הוא נס"
 
כמנהל אמנותי של מרכז, איך היית רותם אנשים לרעיונות שלך? איזו עצה יש לך לבאים אחריך?
 
"עשיתי. לא שאלתי אף אחד וזה לא סוד. הלכתי קדימה כל הזמן ובכל הכוח ולפעמים אמרתי למישהו 'קח ותעשה את הפרויקט' - וכך היה.  לא כולם אהבו את זה אבל בדיעבד אני יכול לומר שיישמתי כל רעיון שהיה לי ושבדקתי אותו היטב קודם."
 
נבחרת לתפקיד לאור הניסיון שלך בניוקאסל, איזה דגם היה לך להקמת מרכז מחול ראשון בישראל?
 
"שום דגם. המצאתי הכל לבד. אנגליה מעולם לא הייתה מודל עבורי, הרי לא מדובר היה בחברה עכשווית רדיקלית פורצת דרך. רציתי לבנות מקום ישראלי שמתאים לטמפרטורה כאן וניגשתי למכרז כמו כולם אחרי 12 שנה שלא הייתי כאן. לא הכירו אותי בכלל. היום זה מקום שמתקיים מ-70 אחוז הכנסה ו-30 אחוז תמיכה, מה שהוא ללא ספק נס."   
 
מה ראית אחרי שחזרת לכאן, מה השתנה עבורך?
 
"הכל היה שונה ב-1988, הריח, הצבע, הטמפרמנט. בת-שבע הייתה להקה רפרטוארית עם זהות לא לגמרי ברורה. ואז גם הגיע אוהד נהרין שזה אחד הניסים מבחינתי, העובדה שהתחלנו ביחד. מההתחלה היה לי קולגה לחשוב איתו, להתייעץ, לרוץ איתו קדימה. חלק מהריצה של בת-שבע קדימה היא המשכן שתקים הלהקה בשנים הקרובות במתחם התחנה המרכזית הישנה שיכלול אולמי הופעות, מוזיאון, חדרי סטודיו וחלל ציבורי נרחב. אני מאוד מבין את הרצון שלהם בעצמאות מוחלטת. אני רק מקווה שייקח להם פחות משבע שנים. זה מה שלקח לי מרגע הרעיון ועד סיום הביצוע של השיפוץ בסוזן דלל." 
  

אוהד נהרין, צילום: גדי דגון
 

"זה אירוע עוצמתי מאין כמוהו" 
 
יש משהו שנכשלת בו?
 
"בהחלט. רציתי להקים גוף יצירתי קבוע למרכז שיהיה זמין להעלות הפקות. לא הקמה של מעין להקה זמנית במסגרת "הרמת מסך" שהביצוע שלה עלול להיות מוטל בספק. להיות במקום שאני יכול להזמין יוצרים ליצור עבודה מלאה בתוך תהליך עבודה שיש בו שיח.  עשינו מעט אבל לא היה לי כסף וזמן להתעמק בזה וחבל לי. הייתה הבלחה לא מוצלחת ב-2010 עם "הפרויקט" - להקה שפעלה כשנתיים בקו-פרודוקציה עם האופרה הישראלית והעלתה יצירות קלאסיות מהמאה ה-20  לצד יצירות חדשות של יוצרים ישראלים. ניסיתי ולא הצלחתי בזה. יכול מאוד להיות שלא מצאתי חומרים מספיק מעניינים, ואולי לא חיפשתי מספיק. עוד פעם עמנואל גת, עוד פעם ברק מרשל, עוד פעם עידו תדמור."
 
אבל ורדי ממהר לחזור להצלחות, מזכיר את "חשיפה בינלאומית", אירוע שכשמו מבקש לחשוף את עשיית המחול הענפה בישראל בפני דמויות מרכזיות בתחום מהעולם. מדי שנה, מגיעים לישראל במסגרת זו עשרות מנהלי פסטיבלים ומרכזי מחול חשובים לצד עיתונאים זרים שמלווים את המשלחות.

"החשיפה הבינלאומית הוא פרויקט שמחדד את הייחוד שלנו. זה לא רק לבוא ולראות מחול, יש כאן אנשים שחוזרים כל שנה גם כדי לפגוש האחד את השני דווקא בישראל הקטנה ולדבר על מחול. זה אירוע עוצמתי מאין כמוהו. הרי אני נוסע ורואה מה קורה. בדרך כלל אתה פוגש עשרה או 15 אנשים מהתחום שלך, 50 אולי אם זה סין הגדולה או אם זה פסטיבל מחול גדול. כאן מגיעים 200 אורחים מכל העולם." 

ואתה לא חושב שזה אולי היקף גדול מדי? שצריך מדי פעם לעשות בדיקה של אפקטיביות ורלוונטיות?
 
"למה? כל הרקדנים מוזמנים ונוסעים ומופיעים ורואים עולם בעקבות זה. זה כל כך יפה. אמר לי לא מזמן ז'אן פול מונטנרי, המנהל האמנותי של פסטיבל המחול במונפלייה: 'הלוואי שתגיע אלי כמות אנשי המחול שמגיעה לכאן'. זה פרויקט שמתחדש כל הזמן. אף אחד לא מבין כמה עבודה מושקעת בפרויקט כזה כדי שבסופו המסך יעלה בזמן פעם אחר פעם."
 
"החשיפה חוגגת 25 שנה ומשנה לשנה גדל מעגל הגופים המתעניינים במחול וביצירה העצמאית הישראלית, עובדה שכלל אינה מובנת מאליה אך מחזקת את המציאות שמכירה בישראל כמעצמת מחול מקורי, עכשווי ומתחדש. אני זוכר שרק יצאנו לדרך זה היה בסמיכות לרצח רבין, והתלבטתי אם לפתוח את הפסטיבל ואם זה ראוי, ואם מישהו אכן יבוא. ובאו והתחלנו עם חמישה אורחים ותראי לאן הגענו."
 
 
רקדת עם לינדזי קמפ ורודולף נורייב. מתי היה הרגע שבו החלטת להשאיר מאחור את הקריירה שלך כרקדן וכוריאוגרף ולהתמקד ביזמות ובניהול?
 
"זה לא היה רגע אחד. ככל שיזמתי יותר ככה הקריירה שלי כרקדן הלכה ודעכה. רקדתי עם הגדולים ביותר אבל הצורך לרקוד כנראה לא בער בי . עשיתי. הייתי. אני שלם. מה שרציתי באמת הוא לאפשר לכוריאוגרפים צעירים אחרים ליצור, לפתוח עבורם מקום שיש בו אינספור יוזמות אוצרותיות, לעצב אותם. לצערי לא הכל קרה, אני מודה." 
 

רודולף נורייב, מתוך הסרט "נורייב"



טעם פלורליסטי
 
מה תפקיד המחול בעיניך?
 
"זאת שפה לא ברורה שאת ואני למדנו לכבד אותה ואני רוצה לאפשר לקהל להיות מוכן לצלול לתוכה בלי פחד, גם אם הם לא מבינים אותה. ושירצו בזה.  להיות קצת מחנך. אני מודע לטענות כלפי שאני מעלה על בימת סוזן דלל טנגו ובוליווד וסלסה וקונג פו. אבל אלה הדברים שהביאו הכי הרבה קהל לסוזן דלל מה שאיפשר לי לעשות דברים אחרים, שונים, שפחות מביאים קהל. אני חייב למלא את האולם בפעילות. זה מוסד כלכלי שחייב להחזיק את עצמו, וזו אכן אחת הדרכים.
 
"כשמגיעים אנשים עם סלים של אוכל מאילת לראות את בוליווד אני מאושר. אני הזמנתי אותם לראות מחול אצלי והם נענו להזמנה מתוך אמון מוחלט בבחירה שלי. אבל עוד קודם, מחול מחנך אנשים ליחסים אחרים עם הגוף. וזה חשוב בעיני. אני התחלתי מאוחר יחסית, בגיל 17, וזה חבל. התחלתי עם מרתה גרהם ונשארתי עם מרתה גרהם." 
 


יאיר ורדי צילום: איב איבן

יש כאלה שטוענים שהקו האוצרותי שלך הוא ערב רב ופלורליסטי, ושהמרכז היום לא מהווה שום כוח אמנותי. בחירות כאלה לא מרדדות את המחול?
 
"למה? מה כבר קרה? המניפה של המחול רחבה שלמה מכדי להגביל את התנופה שלה. חשוב לי להיות ורסטילי ואני מביא את מה שקורה בעולם ואת מה שטוב לטעמי. לעיתים זה תלוי גם במה שמתאפשר להביא. ועדיין זה לא מרכז יאיר ורדי. יש ועדה של 27 אנשים שבוחרת מה יעלה בחשיפה." 
 
למה צריך ועדה כל כך גדולה, יש בזה גם סוג של פלורליזם שאולי מופעל לא נכון על  הבחירה של מופעי החשיפה?
 
"ניסינו אחרת, התחלנו עם עשרה והבנו שאין דרך אחרת לראות 85 מופעים בשנה ולהכריע מתוכם. לא כולם רואים הכל. וזה מאפשר פתיחות. כל אחד חייב לראות שבע עבודות לפחות, וגם אני עובר ורואה ומחליט. לעיתים אני משנה ומטיל זכות וטו."
 
באילו מקרים, תן לי דוגמא?
 
"זה מעט מאוד מקרים אבל אני חש את הדופק יותר טוב מכל אחד אחר. אני יודע מה היוצר צריך ואם החשיפה ברגע הנתון תעשה לו וליצירה שלו טוב או בדיוק את ההפך. אני רוצה לאפשר. שאם בפריז רוצים סולו ובאוזבקיסטן מחפשים דואט, הכל יהיה פתוח  לבחירתם. קורה שלעיתים אני רואה משהו וחושב שהוא לא מתאים ואין לי מה לעשות איתו ואני צריך את הזמן כדי להבין אותו. יכול להיות גם מצב שבחרתי עבודה שחשבתי שהיא טובה ובסוף היא נפלה על עיניים ערלות. גם זה קורה. אני רואה הרבה עבודות בתנאים שונים ומשונים ואני בסוף צריך לחשוב איך זה יראה במרכז אצלי. אני לא שוכח לרגע שאני גם צריך את הלהקות והיוצרים העצמאיים, אלה יחסים הדדיים." 
 

צילום: בר ארנשטיין, אבי איבן, סרגי ברזין


הטלפון הנייד היקר בעולם 
 
אתה מרגיש שהטעם שלך השתנה עם השנים?
 
"לא כל כך. עדיין מה שחשוב לי זו האיכות הביצועית של הרקדנים והיא משליכה באופן ישיר ומהותי על העבודה עצמה."
 
אם שואלים אותך מי היוצרים הישראלים האהובים עליך אתה מסוגל לענות על זה?
 
"כולם בניי. כשאני אעזוב אני אוכל לענות על השאלה האינטימית הזו בריש גלי."
 
ויוצרים בעולם?
 
"זו אינטימיות אחרת. אני מאוד אוהב את הכוריאוגרף היווני דימיטרי פאפאיואנו. אנחנו בקשר טוב ואני עוקב אחריו שנים, ואנחנו מנסים להביא אותו לארץ. לצערי הוא לא היה כאן מ-2002 כשהוא העלה את "מדיאה". 

 
ורדי צוחק שמכשיר הטלפון הנייד שלו הוא אולי הכי יקר בעולם. הוא כולל 4000 אנשי קשר מתחום המחול, והוא משגיח עליו בדחילו ורחימו: "מלבד נורייב כולם חיים ועונים."

יאיר ורדי, צילום: גדי דגון   
 
"עדיין לא מיציתי"
 
אתה סוג של אוֹקְסִימוֹרוֹן, ההתנהלות שלך למתבונן מהצד נדמית לפעמים מעבר להגיון. מצד אחד יש בך פתיחות מטורפת ואתה מוכן לתת למישהו אחד את כל העולם ומצד שני יש דברים ואנשים שעל סמך תחושה כמעט פיזית אתה עוצר אותם מלהתקיים, כמעט בגופך.
 
"בשבועות האחרונים יש לי צל, מישהו שעוקב אחריי ואחרי ההתנהלות שלי כדי לעזור לי לפענח את עצמי לעצמי."
 
יש תכניות שאתה חושש לגורלן?
 
"לא. אני רק מקווה שישכילו לשמר את היוזמות הקיימות. לכן ביטנתי אותם כבר בלוח. מה שיהיה ב-2021 כבר לא באחריותי.  בנוסף לתכנית הרגילה, החל מהשנה יהיו כל שנה שני יוצרים שיוזמנו לרזידנסי בסוזן דלל. השנה אלה שנבחרו ליצור עבודות חדשות הן אלה רוטשילד ואורלי פורטל."
 
אתה מרגיש שמיצית?
 
"לא הייתי קורא לזה מיצוי. לפעמים פסק זמן הוא הזדמנות להשתנות ויכול להיות שהגעתי לרגע הזה. אולי אני אקים משהו אחר שהוא לא אולם תיאטרון. אני עסוק בזה." 
 


סוזן דלל מקור: ויקיפדיה
 
"לא נתתי מספיק תשומת לב לרקדנים"
 
30 שנה זה לא הולך ברגל, כל אחד מתקהה קצת בדרך. איפה התקהית?
 
"אני חושב שכן התעניינתי באמירה של היוצרים ובמה המרכז רוצה לומר לקהל על מחול, אבל זה לא השאיר לי זמן לתת תשומת לב לרקדנים, לעזור לרמה להישמר, להתבונן ברזולוציות העדינות. זה גם קשור לעובדה שכשאני מאמין ביוצר אני מנסה לא להתערב יותר מדי."
 
אם היית יוצר מחול המבוסס על מה שקרה לך ב-30 השנים האחרונות, מה הייתה תמונת הפתיחה?
 
"זה הכי קל בעולם. הייתי מבקש מכל הרקדנים שרקדו אי פעם בסוזן דלל לעמוד על הבמה מבלי לזוז הרבה מאוד זמן עד שהם מתחילים לזוז לאט כגוש, קדימה."
 
אתה חושב שאנחנו מכירים אותך?
 
"לטוב ולרע אני מאוד אימפולסיבי ויכול להשתנות מדי שניה. גם עם עצמי. למרות המראה והלבוש הקונסרבטיבי אני מוכן בכל רגע לפרוץ כל גבול."