מחול - בהופעה: "פרח אדום" , "אנדרלמוסיה"

"פרח אדום" ולהקת "אנדרלומסיה" חברו שלא כל כך בטובתם לערב משותף בתמונע. למיכל בן דוד נדמה כי את המיטב מכל אחד מן ההרכבים כדאי להפיק בנפרד.

רבטיקו בעברית

יהודה פוליקר, שלומי סרנגה והצמד סטלוס ואורן חן הם פחות או יותר בעלי הבית של המוזיקה היוונית בישראל. כשחושבים על ערב כזה על חוף הים עם אבטיח וגבינה בולגרית, ישר מחברים לשם גם את שמעון פרנס והרי לכם ערב יווני כדת וכדין. אבל מתברר שאפשר גם אחרת.

את חלקו הראשון של הערב בתמונע מגישים ששת חברי "פרח אדום". הרכב שמנגן לחנים אותנטיים של מוזיקת רבטיקו שתומר כץ, מנהיג הלהקה, חיבר להם מילים בעברית ברוח המקור היווני. יש אמנם בערב הזה כמה להיטים שמוכרים יותר מביצועים של יהודה פוליקר – אבל הם רק בשוליים. על הבמה תמצאו את העוד, הבוזוקי והבגלמה (תומר כץ) האופייניים לחצי האי לצד קונטרבס (אלעד קינר), כינור (רועי לחמי), גיטרה (אוראל תמוז) וכלי הקשה (איתמר שרביט) והזמרת רעות רבקה.

הקהל של "פרח אדום" מצומצם מאוד , אבל ניכר שמדובר בחבורה שהולכת בעקבות הלהקה זמן רב. בכלל הקהל הביתי והאינטימי תחושה שמדובר בערב שיכול בקלות להתקיים גם בפיראוס או בכל עיר יוונית אחרת. למרות שהמוזיקה לא הייתה לי מוכרת ברובה הגדול, היא בהחלט מצליחה לכבוש את הלב, במיוחד בהתחלה, גם בזכות קולו המחוספס של תומר כץ. מאוחר יותר המופע הופך למעט מונוטוני.

גם מבחינת ההעמדה על הבמה והיחס לקהל יש ל"פרח אדום" מה לשפר. התקשורת המוגבלת עם הקהל (למעט פה ושם סיפורים על יוון ואורח החיים של המלחים), משאירים את הקהל שרואה אותם בפעם הראשונה די מרוחק.

מסיבה של מוזיקת עולם ללא מילים

בשלב השני של הערב עולה לבמה להקת "אנדרלמוסיה", ומכאן הערב הופך למשהו אחר לגמרי. המקצב היווני האותנטי מפנה את מקומו למערכת תופים שמעירה את הערב והופכת אותו מערב של טברנה למסיבה של מוזיקה עולם – קצת בלקני, קצת ערבי, קצת יהודי והכל מתערבב עם רוק וג`אז.

איתי בן נון על הקלרנית מוביל את ההרכב המחומש הזה שיוצר שילוב טוב בין התופים (אוריאל סוורדין), הגיטרה (דני דרומי), הבס (ויקטור אזוס) וכלי ההקשה (משה נורי).

"אנדרלמוסיה" הוא עוד אחד מההרכבים שהגיעו לתל-אביב מעיר הקודש. כששמעתי את הסינגל "אל נורא" (פיוט ספרדי) מתוך האלבום שלהם, שם הם משתפים פעולה עם העיתונאי ג`קי לוי זה עשה לי טוב על הלב. הרגשתי שסוף סוף יש להקה שלא מוכרת את עצמה כדי להצליח במרכז, אלא מביאה את הניחוחות של המקור, ומנסה לגרום לתל-אביב לעצור לרגע כדי לשמוע צליל קצת שונה. בהופעה החיה התפיסה הזו באה לידי ביטוי יותר מכל. הקלרנית של בן נון מזכיר פיוט יהודי עתיק מבית כנסת ירושלמי של פעם, ועם זאת יש בו משהו מאוד עכשווי. זה היופי ביצירה שלהם - היכולת להתחבר לסאונד של שנות האלפיים בלי לפחד להתרפק על העבר. הקהל יודע להעריך את זה ומצטרף בשירה ובמחיאות כפיים סוערות.

גם אם ברפרטואר הבימתי של "אנדרלמוסיה" אין יותר מדי צלילים מוכרים (בינתיים) - החום שמקרין נון, והמקצוענות של יתר הנגנים שאיתו על הבמה מפצים על זה, וגורמים גם למי שנתקל בהם לראשונה לתת סיכוי אמיתי למוזיקה שלהם לגעת, והיא מצליחה.

לסיכום הערב רק אציין שהשילוב בין "פרח אדום" ל"אנדרלמוסיה" קצת מאולץ. במה נפרדת לכל אחד מהרכבים תשרת כל אחד מהם טוב יותר.