מה באמת קרה שם?
 
"זה שהיום אנחנו לא מוותרים ועומדים על זה שיחזירו לנו תמיד את גופות הבנים – זה משהו שהתחיל עם רצפה בת איה", אומרת גבריאלה לב, המנהלת האמנותית של קבוצת התיאטרון הירושלמי, רגע לפני הבכורה התל אביבית של יצירתה "שלוש מלכות ופילגש". "היא עשתה אקט שמשפיע עלינו עד היום כשהיא לא ויתרה על הגופות של הבנים שלה ועל הגופות של הבנים של מיכל בת שאול. מיכל בת שאול היא אחת הדמויות הכי טרגיות בכל התנ"ך שמשלמת מחיר מאוד כבד על הפמיניזם שלה – והיא באמת הייתה פמיניסטית, אז זה ברור שהיא הייתה בפנים.

"בת שבע נכנסה כנראה כי היא כל כך אייקונית. בת שבע שמתרחצת על הגג היא עדיין תעלומה בשבילי. עדיין מסתורית. יש בה משהו שאני עדיין לא מבינה עד הסוף. זה שהיא הלכה לדוד, האם היא באמת אהבה את אישה, אוריה, שהיה גבר גבר לפי המקורות? אז מה קרה שם בדיוק זה עדיין תעלומה, אבל אני חושבת שבכל אישה יש איזשהו מסתורין שלא מבינים עד הסוף.

"ואביגיל... אולי הכנסנו את אביגיל בגלל שהסיפורים האחרים הם כל כך כבדים שהרגשנו שמוכרח להיות סיפור טיפה יותר קליל. משהו שהוא קצת פחות סמיך. באביגיל יש חוצפה." 
 


שלוש מלכות צילום: גאיה צביה

 
הנשים החזקות של דוד המלך
 
הקרבה ליום האישה הבינלאומי היא הזדמנות מצוינת להפנות זרקור אל ארבע מהנשים החזקות שהקיפו את דוד המלך, המקבלות את כל הבמה לעצמן ב"שלוש מלכות ופילגש", היצירה הרב-תחומית של גבריאלה לב ו"קבוצת התיאטרון הירושלמי". את קולן של מיכל, רצפה, בת שבע ואביגיל, ארבע מתוך מספר לא קטן של נשים שהקיפו את דוד, מביאות חברות קבוצת התיאטרון דרך טקסטים עתיקים ועכשוויים, שירה, מוזיקה ווידיאו ארט.

"שמואל א' ושמואל ב' זו יצירה ספרותית מופתית של העולם העתיק", מסבירה לב במבטא אנגלו-סקסי מקסים שמסגיר את העובדה שלא נולדה בארץ. "זה הולך איתי כבר הרבה שנים, ולא רק איתי. זו יצירה שהציתה הרבה מאוד אמנים בספרות, באמנות הפלסטית, באופרה. אז ידעתי שאני רוצה לעשות עם זה משהו, והרקע הפמיניסטי שלי הביא אותי ישר להסתכל על הנשים, כמובן.

שלוש מלכות צילום: גאיה צביה

"חוץ מיצירה ספרותית, שמואל א' ושמואל ב' זה בעצם מסמך מדיני פוליטי שמספר על הממלכה הראשונה בישראל. עד אז היינו עדיין שבטים, עם שופטים, וזו הפעם הראשונה שבה אנחנו מתאחדים למשהו שנקרא 'ישראל'. השאלה ששאלתי את עצמי מול היצירה הזו היא למה, בעצם, יש במסמך פוליטי מדיני כל כך הרבה אירועים שקשורים בנשים. אם מישהו היה מספר על היווסדות אמריקה אני לא חושבת שהיו כל כך הרבה נשים בתמונה. אז שאלתי את עצמי מה הנשים עושות פה. איזה תפקיד יש להן פה. זאת הייתה השאלה הראשונה שהביאה אותי להסתכל שם על כל הנשים.

"כל אחת מהנשים האלה מספרת בהצגה את הסיפור שלה כאישה בעולם גברי, וזה סיפור שההתרחשות שלו כתובה לנו בשמואל א' ושמואל ב' אבל הוא סיפור אחר כי שומעים אותו מהאישה. כשאני שמה את האישה במרכז הבמה ואני רואה את הסיפור דרך העיניים של האישה, זה אקט פמיניסטי. מוכרחים לצרף את הכוח הנשי, בלי זה הסיפור לא שלם. לכולנו יש צד גברי וצד נשי. גם לגברים וגם לנשים. ולהיות באיזון זה להיות באיזון עם שני הכוחות האלה, ולהביא אותם במלואם. גם על הבמה הפוליטית וגם על הבמה האמנותית." 
 

שלוש מלכות צילום: גאיה צביה

"כולם אהבו אותו, את מי הוא אהב?"
 
דוד לא על הבמה בשום שלב?

"את דוד עצמו בכוונה לא שמתי על הבמה כי רציתי שהמוקד יהיה על הנשים ודוד הוא כוכב מדי זוהר. לא יראו כבר אף אחד אחר לידו. מה שתופס אותי באישיות של דוד המלך, זה קודם כל שכולם אהבו אותו. איזה מין בנאדם זה שכולם, גם יהונתן, גם שאול, גם כל הנשים האלה, כולם אוהבים אותו? אבל לא מסופר אף פעם, בכל הסיפורים עליו, שהוא עצמו אהב מישהו. הדמות הזאת, של מוזיקאי שהוא היה, של אמן, הצד הזה תופס אותי. אז שמתי אותו על הבמה דרך המוזיקה היפה יפה שרובה, אם לא כולה, אורגינלית. זה מוזיקה שהולחנה על ידי נדב לב..."

יש קשר משפחתי?

"כן. זה הבן שלי. והמילים כולן מתהילים. היה לי מאוד חשוב לשים את המוזיקה של דוד המלך עם המילים שהוא עצמו כתב, וזה באמת בונה איזה פס קולי של משהו עתיק שנותן מצע מאוד רחב, כי כמו שאת יודעת, מוזיקה עושה משהו שמילים לא יכולות לעשות. בין המונולוגים של ארבע הנשים יש התרחשות בימתית של כולם על הבמה, ויש וידאו ארט של מתן גרדשטיין ששוטף כל הזמן את הבמה באימאג'ים מאוד מאוד חזקים, והכל מאוד ויזואלי ומאוד צבעוני. זו חוויה חזקה מאוד ועשירה מאוד. זה כמו לאכול עוגת שוקולד עשירה. זה לא מנה קטנה של ביס. זה גדוש."

יש מישהי מהנשים שאליה הרגשת קרובה במיוחד?

"וואו, איזה שאלה מעניינת. אף פעם לא שאלו אותי דבר כזה", צוחקת לב. "אני חושבת שיש בי מכל הנשים. אולי, בעיקר, החוצפה של אביגיל. אני חושבת שיש בי חוצפה. אני, עם העברית שלי, ועם זה שאני בכלל עושה תיאטרון מהמקורות", היא צוחקת שוב, "כן. יש בי מין חוצפה כזאת. אבל אני חושבת שאני מרגישה קרובה לכל אחת מהן מסיבה אחרת." 
 

שלוש מלכות צילום: גאיה צביה

המקום של האישה היום
 
הדיאלוג עם העולם המקראי, והעיסוק בקול הנשי הם דברים שמאפיינים את היצירה שלך ושל קבוצת התיאטרון הירושלמי שהקמת, שנחשבת לקבוצת הפרינג' הוותיקה בארץ

"הקמתי את התיאטרון בשנת 84' עם ההצגה הראשונה שלנו, 'מעשה ברוריה', והיא הייתה ההצגה הראשונה שיצרה תיאטרון מהתלמוד כלשונו. כלומר לא המחזנו את הסיפור מהמקורות אלא הבאנו אותם כמו שהם מופיעים על דף התלמוד, כולל השפה הארמית ובזה היינו הראשונים.

"התחלנו את התיאטרון הזה כנשים צעירות שהיה לנו משהו בוער להגיד. משהו על התרבות שלנו, על המקורות שלנו ועל מי אנחנו היום כאמנים שפועלים מהמקום הזה העתיק-חדש שנקרא ישראל. זה מעניין שהיינו הראשונים שהעלינו את התלמוד כי אוסרים על נשים ללמוד תלמוד. מי שמלמד את בתו תלמוד נחשב כאילו מלמד אותה תפלות. בנוסף, מי שהולך לתיאטרון כאילו הולך למקום של עבודה זרה. אז זה היה הפוך על הפוך שנשים העלו את התלמוד על הבמה, שזה אסור אסור, ולא עשינו את זה כי זה אסור, אלא כי זה דרך של אמן להחיות את הטקסטים האדירים האלה.

"הטקסטים האלה גדולים מאוד מבחינה ספרותית ורוחנית. מהגדולים שהאנושות יצרה. הם ממש עומדים בקנה מידה של כל טקסט גדול בעולם, אם זה היוונים או שקספיר או הרומאים או מולייר או דוסטוייבסקי. אז להתעסק עם הטקסטים האלה זו פשוט זכות. זכות של אמן. וזה שנשים העלו אותם על הבמה בישראל כלשונם, זה לא משהו שהיה קודם כשעשינו את זה. אני מניחה שזה היה חדשני אז. היום זה כבר לא.

"מהתחלה גם דיברנו בשפה של תיאטרון אחר. תיאטרון מינימליסטי, תיאטרון שמשתמש בגוף ובצליל ולא רק בפסיכולוגיה, כדי להעביר את הסיפור. אני חושבת שהדבר הזה עצמו אמר משהו על איך שאנחנו רואים פמיניזם ועל המקום של האישה היום."

משהו השתנה במקום הזה בעולם של היום לדעתך?

"הרבה השתנה, אבל יש דברים שלא השתנו", היא צוחקת. "אבל בכל זאת, היום אישה היא לא רכוש של אבא שלה ושל בעלה. יש עוד חברות שבהן זה כן כך, לצערנו, אנחנו רואים גם באיזה אזור אנחנו חיים, אבל זה לא האידיאל. אנחנו שואפים למשהו אחר. אז זה שיש את השאיפה הזאת, זה כבר משנה את המציאות. רוב הנשים בישראל לא חיות היום ככה. רוב רובן לא. אז אני חושבת שהמון השתנה." 


שלוש מלכות צילום: גאיה צביה

"אני היהודי הנודד"

הגעת לכאן מאנגליה, גדלת באוסטרליה. שם נולדת?

"אני נולדתי בצרפת. הסיפור שלי הוא לגמרי היהודי הנודד. אמא מצ'כוסלובקיה, אבא מהונגריה, שניהם ניצולי שואה שעזבו את המדינות שלהם וברחו לפני שהקומוניזם נכנס. זה סיפור ארוך אבל אני נולדתי בפריז. ואז הם רצו להתרחק כמו שיותר מאירופה והגיעו לאוסטרליה. עזבתי את אוסטרליה אחרי שסיימתי אוניברסיטה כדי ללכת לבירת התיאטרון ולעבוד שם. תיאטרון תמיד היה התשוקה שלי. אני חושבת שזה התחיל בגלל שכילדה גמגמתי, וההורים שלי עשו, למזלי, טעות, ובמקום לקחת אותי לקלינאית תקשורת לקחו אותי למישהי שלימדה אותי לדבר דרך דקלום. דקלמתי שירה באנגלית לפני שאפילו הבנתי מה אני מדקלמת, ומשם נולדה האהבה שלי לתיאטרון."

ואז הגעת לארץ והבאת איתך את מה שנקרא "תיאטרון אחר"

"עבדתי בתיאטרון אחר באנגליה ובארץ התיאטרון היה אז קצת שמרני, ומצאתי את עצמי עושה אודישנים לעבודות מתורגמות מאנגלית כמו שקספיר, פינטר, בקט, וחשבתי, ריבונו של עולם, אני עזבתי את אנגליה, איפה שהייתי על הבמה באורגינל, כדי לבוא לפה ולעשות את זה בתרגום לעברית?! זאת לא הסיבה שהגעתי לפה. ובאמת חיפשתי את הסיבה שהגעתי לפה, כי באמת לא היה קל. את שומעת את המבטא שלי... אז אני עובדת על זה, ועל הבמה המבטא שלי פחות כבד, אבל ברור שאני לא יכולה לשחק ישראלית ישראלית, ורוב התיאטרון הישראלי הוא עדיין ריאליסטי. ואני לא אומרת את זה כביקורת.

"אז באמת לא מצאתי את המקום שלי פה בתיאטרון והבנתי שאני מוכרחה לעשות משהו. אז אני מוכרחה למצוא פרטנרים, כי תיאטרון זו ממש אמנות קהילתית. אי אפשר לעשות את זה לבד. אני מוכרחה למצוא אנשים שמעוניינים לעשות משהו אחר. והייתה לי זכות גדולה שפגשתי את האנשים האלה, את עליזה עליון ישראלי ז"ל שהייתה סופרת של התיאטרון, ואת ג'ויס מילר ז"ל שהגיעה אלינו בגיל 73, כשאנחנו עוד היינו בשנות ה-20 שלנו אבל מאוד סקרנה אותה ההתעסקות עם טקסטים עתיקים שאנחנו עושות, אז היא מאוד עזרה לנו והיא בעצם עיצבה מאוד את ההבנה שלי בתיאטרון, ואחותי, רות וידר מגן שהצטרפה והביאה את ההבנה שלה במקורות כי היא בדיוק יצאה מתקופה של חזרה בתשובה והצטרפה אלינו."

גבריאלה לב, צילום: נתן לב


"מישהו שואל באנגליה למה אוהבים את שקספיר?"
 
את מגדירה את עצמך כדתייה?

"אני לא מגדירה את עצמי. כשהגעתי לפה, מעבודה כשחקנית באנגליה, שאלו אותי 'לאיזה זרם את שייכת? את דתייה או לא?' וזה הפתיע אותי מאוד מאוד, כי בחוץ לארץ הייתי יהודייה. לא הייתי דתייה או לא דתייה. והיה לי מאוד קשה לשים את עצמי בתוך ההגדרות האלה שאנשים דרשו שאני אשים בהן את עצמי, כמו שאת עכשיו שואלת אותי על זה."

כי העיסוק הקבוע במיתוסים מהתנ"ך די מעורר את השאלה הזו

"זה עיסוק קבוע, אבל אף אחד לא שואל את ה'רויאל שקספיר קומפני' האם הוא אוהב שקספיר, אלא זה מובן מאליו ששקספיר הוא סופר מאוד גדול ויהיה תיאטרון אחד שמתעסק בזה. העיסוק לא בא אצלי ממקום דתי אלא ממקום שבו אני כן רוצה להביא את המיתוסים האלה למקום שהוא רלוונטי בשבילי כאמן, כי אלה המיתוסים שלי. זה לא בא בגלל שאני רוצה לשנות משהו במציאות של הצופים שלי. אין לי אג'נדה דתית."

עם מה היית רוצה שייצאו מההצגה הזו?

"עם שאלות. אני רוצה שייצאו עם שאלות על ממלכה, שאלות על המחיר, שאלות על המחיר האישי שמשלמים כדי ליצור משהו שיישאר לדורות, שאלות על מה באמת חשוב בחיים." 
 


שלוש מלכות צילום: גאיה צביה

"יש כאן קבלה מאוד עמוקה"
 
עברו 47 שנים מאז שעלית לארץ ושאלת את עצמך בשביל מה, בעצם, עלית. מצאת כבר את התשובה?

"זה מעניין, כי השאלה הזו מביאה אותי להגיד דברים שבדיוק חשבתי עליהם היום. תראי, אני תמיד הרגשתי זרה. אני חושבת, עכשיו, שאולי זה גורל של אמן, להרגיש תמיד זר."

אולי כדי שיוכל להתבונן מהצד?

"אולי. אז הרגשתי זרה באוסטרליה כי ההורים שלי דיברו אנגלית במבטא מאוד חזק", היא מחקה לי את המבטא הזר והכבד של ההורים באנגלית, "ואני הבטחתי לעצמי שאני אלמד אנגלית טוב כדי שהילדים שלי לא יתביישו בי. ומה עושה הגורל?! מביא אותי לפה ואני מדברת עברית כמעט כמו שההורים שלי דיברו אנגלית! והילדים שלי צריכים להתמודד עם זה", ממשיכה לב ונקרעת מצחוק.

"אני תמיד הרגשתי זרה וחשבתי שזה בגלל שאני עולה חדשה. לאט לאט אני מבינה שישראל בנויה ממהגרים והרבה חלקים מהחברה מרגישים פה זרים, זה לא רק אני. ואני חושבת שזה מה שעושה את החברה הזאת כל כך דינמית. כי לכולם יש מקום. אז נכון, אפשר להגיד שלא טיפלנו יפה בזה, ולא טיפלנו יפה בזה, ואני מסכימה, אני מסכימה עם כל הביקורת החברתית, אבל מצד שני יש כן איזו שהיא קבלה מאוד עמוקה, והדינמיות הזאת יוצרת משהו שאני לא מצאתי במקום אחר. אני לא מצאתי את החיות הזאת במקום אחר. אולי יש כמה הוט ספוטים, אולי בניו יורק, אולי בברלין. אבל באוסטרליה? פורגט איט..." 


גבריאלה לב, צילום: נתן לב
 

"שלוש מלכות ופילגש": יצירה בימתית: גבריאלה לב, טקסטים: אלמה וייך חושן, מירב משולם, אביגיל אנטמן, יונה וולך, ניהול מוזיקלי והלחנה: נדב לב, וידיאו ארט: מתן גרדשטיין, עיצוב תאורה: אדם רוטבליט, עיצוב תלבושות: אתי בן חור, עיצוב במה ותפאורה: אבי שכוי  

בהשתתפות: צהלה מיכאלי, תהלה ישעיהו אדגה, דנה קוצ'רובסקי ונגנים

רביעי, 12 בפברואר 2020 ב-21:00 בתיאטרון מחול ענבל, מרכז סוזן דלל תל אביב. עלות כרטיס: 60-80 ₪. הטבה מיוחדת לגולשי אתר הבמה בקוד 1415

לרכישת כרטיסים