מחול - היה שלום, אציל פראי: ניקו ניתאי

אתר הבמה נפרד מחלוץ התיאטרון החוץ-ממסדי, הילד הנצחי והחולם הסקרן והעיקש עם העיניים הכחולות הטובות

"הבמה זאת המנוחה שלי"

ניקו ניתאי, איש יקר ואהוב, אגדת תיאטרון, חלוץ העשייה החוץ ממסדית, נפיל עשיר נפש, פראי ויצרי, עדין וסוער, שובב ועיקש, חפשן שנדד אלינו ממחוזות אחרים, הילד הנצחי החולם עם העיניים הכחולות הטובות, הפעורות אל העולם בסקרנות אין סופית, ניקו איננו עוד. אהבתי אותו אהבה גדולה ומיוחדת כמותו. אהבתי אותו על האפשרות, על ההתעקשות, על הנאמנות, המחויבות והיושרה, על החלומות ומעשי הקסמים, על הסערה והעדינות, על ההוכחה שיש כאלה שיכולים להן לטחנות הרוח. דבר מותו כמכת ברק עצר את נשימתי. יש משהו סימבולי בלכתו עם סגור שערי התיאטרון שהיה לו חמצן ומרחב חיים, כמו הים בכל בוקר. כמו שאמר השחקן המזדקן, גיבור הפסטיש שרקח לפני מספר שנים מיצירותיו של שקספיר: "הבמה זו המנוחה שלי, היא מחזיקה אותי חי. אם אין למה לקום בבוקר, אתה מת". אופוזיציה עד הסוף. מראה ישרה למציאות עקמומית מראשית עד אחרית. הלב נחמץ וחסרונו כה מורגש ומוחשי.

המלך ליר, צילום: אבי בן זאב

קשה שלא להיעצר על הסמליות של המומנטום. מה לאיש אוהב, רומנטיקן עד אין קצה, נון קונפורמיסט עד העצם במציאות שמכתיבה ריחוק, הסתגרות, ניתוק, יישור שורות, מסיכות על הפנים וכפפות היגייניות על הידיים? הרי קרבה ביקש בעשייתו, פתיחת שער, הכנסת אורחים וכינוסם פנימה אל חדרי לב. "אני עושה מה שאני אוהב בתקווה שימצאו האנשים שיאהבו איתי", אמר לי פעם והוסיף: "יצירה שאינה, ולו בקצת, וידוי של היוצר, היא עבודת פקידות. אם הקהל לא מצליח לאתר בין נפתוליה משהו ממך, זו רק עבודה. אני מנסה כל הזמן לייצר גשר אל האחר. דרך ההצגות שלי, אני מחפש חברים". אחר היה וחברים עשה לו בין הדמויות, השחקנים, הכותבים, היצירות, השותפים לדרך שפלס וסלל, ראשית לו עצמו ובדיעבד לאחרים. "אמנים שלא שייכים לממסד, הם הומלסים מבחירה. אין לנו בית מלבד הדיבוק", אמר לי והוסיף: "תיאטרון זה גן ילדים בו משחקים 'נדמה לי', מהלכים על חבל דק כדי להיות מישהו אחר. אני אחר, זו הזהות האמיתית שלי". אחר בעולם שבנוי לדומים היה.

"בתיאטרון אין יומיום, רק נצח. פה אני נצחי לרגע", אמר. נצחי הוא, ועל זמני, ומחוץ לזמן, ובין הזמנים בו בזמן. "אני שוחה רחוק מתוך פחד. אני לא אוהב מים רדודים ושונא בריכות כי הן סגורות", סיפר כשדברנו על הרגלים. כשחושבים על זה, אין מדויק מכך. הוא שחה רחוק, לא דשדש במי אפסיים, כיוון אל האופק הפתוח רחב למי שסקרן מספיק להישיר מבט. האיש הגדול הזה היה ביישן לא קטן. "אנשים לא רואים את זה, אולי בגלל החזות. אני לומד להתמודד עם זה, כיוון שגם מחוץ לממסד, אין בי האומץ להיות שנוא. הרצון למצוא חן, הוא חולשה", אמר האיש שלא התחנחן, לא ידע חנופה מהי ומעולם לא נכנע לֲֲבַּטוּח.

הנפילה, צילום: קתלינה פלאמינזינאו

השיגעון היומיומי

הוא עזב מבחירה את הממסד התיאטרוני שחיבק אותו, התאהב בשוליים והפך אותם למרכז הווייתו. "זו לא הייתה החלטה מודעת, כל הטירוף הזה של עשיית דברים שנראים לא משתלמים. לא עשיתי את זה מתוך הגיון, אלא משיגעון. זה התהווה ובמבט לאחור, אינני מבין איך היה בי האומץ. קצת טירוף, קצת חוסר מודעות, הרבה אינסטינקט. עשיתי את זה כדי להציל את עצמי מהראי, מתחושת העליונות המזויפת של 'האדם המתורבת'. זה נשמע יומרני, אבל זו מעין היטהרות". הוא אהב את השיגעון היומיומי, את "יוצא הדופן" את ההליכה מחוץ לתלמים החרושים והדרכים הסלולות. "השיגעון זה לא ללכת בתלם, לעשות דברים שמאפשרים לך לשבור את הראש", אמר.

פרויקטים עתידיים לשבור עליהם את הראש היו לו למכביר. כל כך הרבה חלומות שביקש להגשים, נותרו בין דפי המחברות במגירות מכתבתו. במפגש האחרון, שנערך בביתו בתל אביב ונפרש על פני כחמש שעות, הוא דיבר על ספר שרצה לכתוב על ההשפעה הפיזיולוגית של המִשחק על המְשַחק ("בזבוז האנרגיה פותח בפנים מקום שמתמלא באנרגיות חדשות וזה ממלא"), על החלום לביים את "הוצאה להורג" ואת "הזונה הגדולה מבבל" של חנוך לוין ("כמעט לא העלו אותם") וגם את "הנסיכה האמריקאית" של ניסים אלוני שאהב ("לא הבינו את המחזות שלו. מגיע לו רהביליטציה. צריך להתגייס לזה"). הוא דיבר על המחזה "בית בובות" של איבסן ואמר שכבר שנים שוכבת וממתינה לו במגירה תיקייה מוכנה לקראת חזרות. הן כבר לא יתקיימו. גם הרעיון להקדיש עונה שלמה ליצירתו של צ'כוב או לביים מיצירותיהם של ז'אן ז'ירודו וז'אן אנוי שהיו במקום בולט ברשימת החלומות להגשמה, כבר לא יתממשו.

"הפרינג' אינו קישוט לממסד התיאטרוני"

בנותיו, אביטל ודורית וחמשת נכדיו - אופק, אלינור, מיקה, ירדן וברק, היו לו עוגן, משענת ומקור גאווה. אפשר היה לשמוע את האהבה בקולו כשדיבר אודותם. בבתו דורית, שחקנית ובמאית בעצמה שלקחה עליה את מושכות הניהול היומיומי של התיאטרון שהקים, ראה ממשיכת דרך. "היא לא אוהבת שאני דוחף אותה. אני מבין. להיות 'הבת של' עלול לסרס. אבל האמת, לא דחפתי אותה למשחק. היא עשתה את זה לבד. הייתי רוצה שתחזור לשחק. היא שחקנית מיוחדת, טוטאלית, עם ברקים של זהב בעיניים. כשהיא נותנת את עצמה על הבמה, זה קורע לב. היא יפהפייה על הבמה, אי אפשר לתאר עד כמה. היופי שלה שובה. יש המון שחקניות, אבל בה יש את הדבר הנוסף הזה. היא מאלה שנשרפים על הבמה. היא צועקת עליי בכל פעם שאני אומר את זה, מרשה לי לומר דברים שליליים, אבל אף פעם לא חיוביים מדי. זה ההפסד שלנו. היא לא רצתה שאביים אותה אף פעם, אני מבין, לא רצתה להיות מושפעת ממני. בקרקס אין דבר כזה. ילדים ממשיכים את המסורת, גונבים מההורים מה שיכולים וממשיכים את הדרך. אני מחפש באחרים את האותנטיות שיש בה. אני מודה שזה כואב לי". את זירת החלומות שהקים ואת השחקנים בשדות החופש שגינן וכה אהב, תמשיך דורית להוביל בדרכו.

המלך ליר, מקור: אתר תיאטרון קרוב

בין קירות התיאטרון שלו טיפח לא מעט כישרונות צעירים ושמר מקום של כבוד גם לבכירי השבט. לצעירים אמר: "אל תאבדו את האהבה והסקרנות, אל תפחדו מהתלות ואל תוותרו. הסתכלו על כלבים ותינוקות. יש בהם סקרנות מתמדת והם חפצים כל הזמן לשחק. הם מתרגמים את החיים למשחק, כך הם מתקיימים. אם אינכם מזדהים איתם, אם אתם חושבים שמשחק זה מקצוע שבו מגיעים בבוקר לעבודה והולכים אחרי שעשיתם כמה קונצים, אין לכם מה לחפש בו".

במסיבת העשור לתיאטרון קרוב דיבר על האמון המלא בחלום שהוא תיאטרון פיוטי, אישי, עם קמצוץ של הומור ואירוניה. "הפרינג' אינו קישוט לממסד התיאטרוני, אלא מרכז בפני עצמו, מוקד של אומץ, טוהר והעזה יצירתית. אני אעז לטעון שהפרינג' מהווה אות אצולה לצופים ולאמנים כאחד". היה שלום אציל פראי ומעורר השראה, אביר אמיץ של מסדר האמנויות. הזמן, שנטייתו חמקנית, תם, אבל הזיכרונות פועמים ועל כך תודה.

הנפילה-אריקה-לינור-קוצוק.jpg

הנפילה (צילום: אריקה לינור קוצ'וק)