זה מתקרב אלינו בצעדי ענק
 
אלו זמנים מפחידים, אין ספק. הרוחות המנשבות סביב מעוררות דאגה, והתלקחות היא רק עניין של זמן. אחרי כמעט ארבעה חודשים של שיתוק מערכות מחד ואיכון מערכות על ידי שב"כ מנגד, החליטו בסטודיו למשחק של יורם לוינשטיין לחזור לפעילות ולפתוח שערים עם "ציד המכשפות" - הדרמה ההיסטורית האלגורית מאת ארתור מילר, שמתרחשת בתיאוקרטיה משתוללת ונוגעת בפרנויה קולקטיבית והיסטריה המונית בחברה שסועה ומותססת, המובילות בסופו של דבר לאובדן עשתונות מוחלט.

זו בחירה מצוינת לא רק כיוון שמדובר בקלאסיקה, או בשל מגוון הדמויות במחזה המאפשר לאנסמבל גדול יחסית של פרחי שחקנים להראות מה הם שווים - אלא כיוון שהוא מציע התמודדות ראויה עם הקלוּת הבלתי נסבלת של השחרת פנים בפומבי, הטלת אשם, חריצת דין ולעתים גורלות על בסיס דמגוגיה, ובעיקר עם שאלת האחריות המוטלת על כתפי החברה האנושית להכיל מגוון דעות, אמונות, תפישות עולם וזהויות. קראו לזה פייק ניוז, שיימינג או עולם שבו גבולות האמת והשקר, הטוב והרע מטושטשים לבלי הכר.

ארתור מילר, מאסטר של הלכי רוח ונפש, הצליח לזהות וללכוד את אותם אלמנטים על זמניים שלכל אורך ההיסטוריה הניעו אספסוף - פחד ושונוּת. בה בעת הוא חושף את מנגנוני השלטון: שמירה או היאחזות במנגנוני הכוח באמצעות הרחבה, הצרה או שלילה של חירויות הפרט. זה קרה במאה ה-XVII בעיירה הפוריטנית סיילם, בשנות ה-50 באמריקה הפרנואידית בצל המלחמה הקרה וועדות החקירה של סנטור ג'וזף מקארתי, במודלים דומים ברוסיה של סטאלין, צ'ילה של פינושה, סין של מאו ובמשטרים אחרים. זה מתקרב בצעדי ענק גם אלינו.


צייד המכשפות, צילום: רדי רובינשטיין



פרטיטורה מושלמת
 
אם משהו טוב יצא מהצעד התקדימי של סגירת שערים שנכפתה על התיאטרון הישראלי בצל וירוס הקורונה, זו ההתרגשות הכמו-ראשונית, והגעגוע שליוו את הכניסה לאולם הקטן של הסטודיו בשכונת התקווה. לא בלי חשש נכנס הקהל, עוטה מסכות וממושמע באופן מפתיע והתיישב ב"קפסולות", שקצת קשה היה לשמר מפאת גודלו. מציאות חדשה שלא בלתי אפשרי להסתגל אליה גם אם בליווי הסתייגויות.

על אף השימוש בווידיאו ארט - אמצעי שחוק שהולך ודוחק החוצה את עיצוב הבמה המסורתי למרות שנדירות הפעמים בהן תרומתו האמיתית לבניית עולם וזירת התרחשות לעלילה מהותית או משמעותית - זוהי למעשה הפקה קלאסית שלא לוקחת לעצמה יותר מדי חופש לפרשנות חדשה. לוקח להצגה זמן "להתניע", מה שקשור יותר לקצב פרום מאשר לדינמיקה בין שחקנים, אך מהר מאד מצליחה חבורת השחקנים של לוינשטיין לאחוז במושכות ולחזור לפרטיטורה המושלמת של מילר.

זרעי הפורענות נטמנים כבר בסצנה הפותחת בבית הכומר פריס, דמות אאוטסיידרית שנויה במחלוקת שמונתה לתפקיד משיקולים זרים. לילה קודם, תפס הכומר "על חם" את אחייניתו, אביגיל, בתו ונערות נוספות מהעיירה במה שנראה כטקס כישוף בלב היער. בדיעבד נועד המפגש הלילי, שהובילה משרתת אינדיאנית בשם טיטובה, להטיל "שחוּר" על אשת האיכר פרוקטור, שהביאה לפיטורי אביגיל בשל רומן שניהלה עם בעלה. כעת נפלה בתו של הכומר למשכב ולקתה במה שנראה כמו דיבוק. היא לא היחידה.

כישוף בעיירה הפוריטנית בשנת 1692, נחשב מעשה כפירה שדינו תלייה. בתחכום רב מובילה אביגיל המאוהבת והמניפולטיבית מסע צלב, במהלכו מאשימות הנערות תושבי עיירה תמימים בכריתת ברית עם השטן. מסע הרדיפה, שכולל קנוניות שעניינן סגירת חשבונות ממניעים עסקיים ופוליטיים, מוביל לשורה של משפטי בזק. פחד המוות מחלחל, הטירוף משתלט, הסדר מופר והמרקם החברתי העדין נפרם. 
 

צייד המכשפות, צילום: רדי רובינשטיין

צלילה אל עומק הדמויות
 
על אף שמדובר באנסמבל לא הומוגני באיכויותיו, יד הבמאית, אילנה ללצ'וק, מורגשת בעבודת השחקנים והצלילה אל עומק הדמויות ניכרת. שון סופטי, בתפקיד ג'ון פרוקטור, קול ההיגיון בעיירה בה משתולל אי-הגיון מוחלט, מביא לבמה גבריות בטוחה בעצמה, נונשלנטיות שלא לומדים בבית ספר ודיוק שככל הנראה דווקא כן. זה בא לידי ביטוי בעיקר בסצנות ה"רכות" ומגיע לשיאו במפגש עם אשתו, אליזבת, בבית הכלא לפני שיוצא להורג. טל מאיר, בתפקיד אליזבת פרוקטור, מתעתעת. תוך כדי התקדמות העלילה מתגלות עצמותיה של הדמות והשחקנית. הכימיה בין השניים מקפלת בתוכה איכות שלא בנקל מושגת ויש בה כוח שקט ורוך שמחלחלים עמוק כמו אהבה רבת שנים שנשתמרה על אף ולמרות הכל.

דניאל מורשת בתפקיד ג'ון הייל, כומר צעיר שלמעשה נותן אור ירוק לפתיחת עונת הציד אך בסופו של דבר מכה על חטא ומבקש למזער נזקים ולהציל את מי שניתן, מציג דמות עגולה, אלגנטית ומשכנעת. יש עדינות רוגעת בטרנספורמציה שעוברת הדמות שמאפשרת לה להיות לא רק צדקנית אלא אנושית. 

אריאל יגן בתפקיד השופט דאנפורת מצליח להעביר בקול, בגוף ובמבט לא רק את הדמות הסמכותית, האוטוריטה העוצמתית הכל יכולה והמלאה עד קצה בחשיבות עצמית, אלא גם מחדיר ללב הצופה ספק בנוגע למניעיה.


צייד המכשפות, צילום: רדי רובינשטיין



יצירה מופתית ורבת שכבות

הבחירות והדגשים בדמותה של אביגיל ויליאמס דוחקות באופן מפתיע דווקא אותה, הסיבה והמסובב של העלילה, מהמרכז לשוליים. מה שאמור היה להיות שילוב של פתיינות פרובוקטיבית, מניפולציה אלימה וכוחניות שמופעלת כלפי חברותיה, מתרגם פה איכשהו למשובת נעורים שאינה מספקת. כוח המבט המשתק, אמצעי לשליטה בנערות, מתורגם ללא יותר ממחווה גופנית פושרת מדי שיש לכוונן. גם ג'יילס קורי, לצורך העניין, הופך בשל בחירות בימוי ודגשים שגויים, מדמות טרגית במובנים מסוימים שחושפת את מנגנוני הכוח לדמות ספק קומית-ליצנית שכל הופעותיה גוררות משום מה צחוקים מהקהל.

שירן בוחניק, בתפקיד מרי וורן, נהדרת. יש בה את מידת האנרגיות של נערה צעירה, הבעירה שדוחפת אותה, לפחות בהתחלה, לעשות את "הדבר הנכון" והפחד – אותו טרור שמופעל על אנשים חלשים ליישר קו. 

המוזיקה המקורית המצוינת שהלחין יוני גבורה נותנת קצב, בונה מתח, מורידה הגנות ומייצרת עולם מרובד לסיפור. גם התלבושות, לכאורה תקופתיות אך עם קריצה, מאפשרות בנקל לדלג בין הזמנים, לצאת מהאלגוריה אל כאן ועכשיו.

"ציד המכשפות", אין ספק, הוא מחזה מודל, יצירה מופתית ורבת שכבות, שנצבעת בכל פעם מחדש ברוח התקופה בה היא מוצגת מה שהופך אותה, למעשה, לעל זמנית. כוחו האמיתי של המחזה טמון באמפתיה שהוא מייצר אצל הצופה כלפי הניצודים, אך גם ביכולתו של הצופה למצוא עצמו בצדם של הציידים, מסיתי המבט וממירי הדת בהתאם לרוחות המנשבות, אלה המיישרים קו בעצימת עיניים, אטימת אוזניים ופה מחריש, שמאפשרים לזוועות להתקיים.


צייד המכשפות, צילום: רדי רובינשטיין



ההצגה תתקיים עד ה-11 ביולי 2020 בשעה 20:30 (ימי שישי ב-14:00) בסטודיו למשחק  של יורם לוינשטיין בתל אביב. לרכישת כרטיסיםאו בטלפון: 03-6886514