ספורט אלגנט
הסוגה הזאת, של בלדות דרמטיות, כוחניות מצד אחד וצעקניות מצד שני, לא אהובה עליי במיוחד. היא דורשת מבחינתי כוחות נפשיים, התמכרות טוטאלית כמעט, מחויבות להתחבר, לחיות את המאמץ הקולי, עד הסוף ללא דרך ביניים. עם זאת, אי אפשר שלא להעריך את שירי מימון, הזמרת הנחושה והשאפתנית, הנציגה הבולטת של הז'אנר בפופ הישראלי.
יש עוד כמה. אם לא ניקח בחשבון את מי שבחרו בחד מימדיות של הרוק הקשה, המצטווח, ולא את אלה שטוענות את הפופ הכוחני שלהן בסלסול מזרחי-ערבי-אתני כבד ומובהק. הקרובה ביותר למימון היא מאיה בוסקילה, גם היא מתמחה בבלדות כוח ובפאואר פופ. אלא שבהשוואה גסה בין השתיים אפשר להמשיל את בוסקילה לסוס פרא, מוסטנג ערבות, שדוהר אינטואיטיבית ומחפש לעצמו כיוון, שעה שמימון היא הסוס האציל, המבוית, ששועט כלפי מטרה מאוד מוגדרת. אם תרצו, גם מימון היא מוסטנג, מותג הספורט-אלגנט היוקרתי של יצרנית המכוניות פורד.
מימון קטנה במימדי גוף, אבל זמרת גדולה. אפילו עצומה, עם דגש על עוצמה, על רטט, על רגש, גם על עצימות גבוהה ועל דבקות במטרה. מבלי להגזים הייתי משייך אותה לקבוצת הגדולות באמת. לשורת הזמרות שהיא עצמה נושאת עיניה אליהן. אולי לא סטרייסנד ויוסטון (בעצם, למה לא?), אבל בהחלט שייכת למעגל של סלין דיון, אמה שפלן, אפילו אדל. אני מנסה לשמוע אותן שרות אותה ולא חושב שהן תהיינה טובות ומרשימות בהרבה ממנה. אם מימון היתה נולדת מעבר לים סביר שבנחישות ובאסרטיביות שלה, היתה מדגדגת את ההישגים שלהן, אם לא משתווה אליהן.
שירי מימון, ויטני, צילום: נוי דקל
יצירה אמנותית אחת
"נשימה", אלבומה החמישי של מימון ב-15 שנים (לא כולל הניסיון הבינלאומי הגנוז של Standing on my own"" מ-2008. מזכיר לי מישהי. ריטה. גם היא אשת ברזל במיתרי הקול) והראשון מזה שמונה שנים. יש משהו חמקמק בהגדרת "נשימה" כאלבום. הוא יותר אוסף, צבר, לקט להיטים שכולל את כל הסינגלים שהוציאה בשש השנים האחרונות. ובכל זאת, אם באורח פלא, אם במכוון, יצא לה אלבום מובחן.
למרות ש-11 השירים פוזרו על פני שנים (ועל פני קצת יותר מ-38 דקות באלבום), ומטבעם – כמי שנוצרו בידי כותבים ומלחינים שונים, והופקו מוזיקלית בזמנים, בנסיבות ועל ידי מוזיקאים שונים (כעשרה, בולט ביניהם רובי פאייר, המככב בארבעה) - קשה לראותם מתחברים לאמירה מגובשת, טקסטואלית ואמנותית. בדיעבד השירים קשורים, מחוברים, לא אחת ממשיכים אחד את קודמו או מבשרים את הבא אחריו. כאילו מימון רתמה את היוצרים, ולבטח את המפיקים המוזיקליים, לאמת האישית והמוזיקלית שלה. הם, היוצרים כמו השירים, מכוונים אליה, נכנעים לקולה, משרתים את אישיותה ואת שירתה. ועל אף הגיוון בגישות היא מצליחה לאחדן ליצירה אמנותית אחת, הדרמטית, הכוחנית, המתמסרת שפורטה בפתיחה.
אף שלא התכוונה, לפחות כדבריה, להוציא אלבום, השירים האלה יוצרים אותו. אפשר ללמוד מתכניהם על דמותה ועל אישיותה, על הנושאים שמעניינים אותה ומאתגרים אותה, על הרצון שלה להיות מעורבת ועל התשוקה שלה להשפיע. ובין אם הוא שלה במישרין, בין אם הוא שייך לצוות הניהול האמנותי והמוזיקלי שלה (פופארט), זה ההישג הגדול ביותר של "נשימה".
שירי מימון, צילום: עידו איז'ק
זמרת עצומה
דוגמה מצוינת לחיבור ולזרימה בין השירים היא השלישיה העוקבת "נשימה", "ויטני" ו"עד שתגדל" שמשובצת בשלהי האלבום (וגם ראתה אור לאורך השנה האחרונה) ומחוברת בעבותות אישיים ואמנותיים. הראשון (הדס כהן ומורן דוד), שיר הנושא, הוא מוטו של מי שמתמכרת בכל נפשה, גופה ומאודה ומקריבה את עצמה על מזבח האמנות שלה, תשוקתה לשירה. לכאורה נשימה אבל להלכה נשמה. האר.אנ.בי. הכה אהוב על מימון. בלדת כוח מתוקה, עם משחקי צליל (גיטרה חשמלית בוטשת של יהונתן פריג', שנפטר בטרם עת בחודש שעבר והאלבום מוקדש לזכרו) וקול (זמר הנשמה מומי לוי וחבורתו), מעין הצדעה ללהבה ולצליל הנשמה של מוטאון משנות ה-60'. אולי גם הדהוד לצליל המלוטש של פילדלפיה, עשור מאוחר יותר.
הזמרת ויטני יוסטון היא תוצר נשמה מאוחר, אבל בעבור מימון היא היתה מודל לחיקוי ושאיפה להידמות. בגעגוע הזה, אל הילדות, אל החוויות המוזיקליות הראשונות, לימי התום שלה כאוהבת מוזיקה, עוסק "ויטני" של מורן דוד, חנן בן ארי ורונן צברי. אהבתי את שורת תרתי המשמע "רוצי יחפה/ שירי בלי לחשוב...". קפסולה מזוקקת של נשמה, אר.אנ.בי. וסול פופי. כאילו לייב, עם פסנתר קברטי וסאונד הנשמה האופייני ליוסטון ממש בפתיחה, צעקה עוצמתית בשיאה, ושוב מאסטר לוי לאורכו. שיר פנטסטי.
אם פאייר הוא המפיק המוזיקלי של שני אלה (ביחד עם עידו נמר בשיר הנושא), אורי אבני ורוני בראון אחראים ל"עד שתגדל" (דודי בר דוד, אביב קורן ואבני), המעבר מהילדה שהיתה אל הילד שלה, על הדאגות מהעתיד והחששות של אם לבנה. זה השיר החדש ביותר באלבום. בלדת פסנתר (קלידים ותכנותים בעיקר) רגועה יחסית, נקיה בתחילתה, פומפוזית ועמוסה בהמשך, כמתבקש.
אם תרצו שיר זה מתחבר גם ל"לשוב הביתה" הנועל, סוג של בונוס ולמעשה הגרסה של מימון ללהיטו שובה הלב של ישי ריבו, שהקליטה לסרט "מחילה" (של גיא עמיר וחנן סביון) בו גם שיחקה - הוכחה לכך שלשיר על אמונה יש אמיתות מגוונות, כל מבצע עם האמונה שלו. בעיקר, הוא צפירת הרגעה לסיום. כי בחסות הפסנתר וההפקה המוזיקלית "הפשוטה" ו"הלא מתחכמת" של תומר בירן, שיכולה היתה להיות גם לגמרי אחרת, יוצאת שירי מימון נטו, פשוט זמרת עצומה.
אהבה וזוגיות עם אמירה חברתית
גם השאר לא שירים בעלמא. הם נחלקים לשתי קבוצות – שירי אהבה וזוגיות ושירים של אמירה חברתית. על הראשונים נמנים ארבעה: "מי שפוי מי משוגע" (נועם חורב ושמעון בוסקילה) הפותח, הוא גם הוותיק ביותר באוסף זה, מה שמעניק אופי ליניארי מסוים לאוסף כולו, שמסתיים כאמור בשיר הנושא מ"מחילה". בלדת פסנתר חזקה עם ליד רפיטטיבי מערסל (הפקה מוזיקלית מפעימה של רועי זו-ארץ) שבה הקשר הזוגי הוא מוצא מן הבדידות, מן העצב, גם מחוסר התקווה.
"אוויר" (מלים ולחן: מורן דוד) מעתיקת הנשימה בודקת את הזוגיות במשבר, בסיטאוציה של היעדר פתיחות ומרחב: "לא היה לי אוויר/ השדים שלי טיפסו על הקיר/ לא הצלחתי להסביר/ רק רציתי לצעוק או לברוח רחוק...". האמונה בעצמה ובכוחותיה תסייע לה להתגבר ולהחזיר את הנשימה, לעשות סדר בחייה. בחסות ההפקה המוזיקלית של עידו אוחיון, פריג' ז"ל הופך את השיר לבלדת רוק מרשימה.
"ככה פשוט" כבר מסמן את ניצני הפרידה. דימויים יפהפיים של הצעיר אליה רוסליו דוגמת "לא נשאר מאיתנו הרבה/ רק מעט ממך על הכרית/ והלב שלי נראה כמו חנות מזכררות/ בפינה של יפו תל אביב", או "...ואז באים חברים לתפור, לתפור את הקרעים/ עם חוט ומחט של קלישאות/ וכל הלילה הפחדים שלי ערים...", מקנים למימון בלדת הפופ עוצמה מרגשת והזדמנות מנוצלת היטב להישיר מבט ולהיחשף ללא מסננים. יש לשיר אופי רגאטוני, דברני, והתופים האלקטרוניים (נמר ופאייר על ההפקה) מעניקים ממשות לשורות ולרגשות המובעים בהן. ללא ספק השיר היפה באלבום.
את החותמת לפרידה נותן "אהבה מקוללת" (מלים ולחן: צלילי קליפי), זו ששום דבר לא הכין אותך לקראתה, לבדידות שבלילה חוזרת. יכולתי להישבע שזאב נחמה ותמיר קליסקי כתבו אותו, שיר אתניקסי במהותו, בגוון הפופ המזרחי שאיפיין אותם בניינטיז. מתן דרור מפתיע בהפקה המוזיקלית. תגידו שלא חוכמה עם שמעון יחיא בגיטרות, אבי אוחיון בהקשה ואסף צרויה בקלידים, אבל דרור החלטי, זוויתי, חותך בהשראה ובאומץ בתכנותים.
שירי מימון, צילום: אוהד רומנו
לוקחת אחריות
את הקבוצה השנייה מוביל "אחותי" (נועם חורב ואלנתן שלום). הוא אמנם נכתב לאחותה הביולוגית של מימון, אבל יש בו מעבר להמתקת סודות וזכרונות אישיים, ופנייתו כל-נשית רחבה יותר. שורות כ"שתינו נלחמות להחזיק את החיים, להתפייס עם הסופות, לדבר עם אלוהים", נושאות תקווה ומשרתות אחווה והעצמה נשית. ובהתאם הפכו אותו אבני ובראון לבלדה "גדולה" ועוצמתית.
גם ב"זכוכיות" שחיבר דניאל דור כשיר פרידה אפשרית, כשהיא ניצבת על פרשת דרכים, נוכח שאיפותיה האישיות ("מתחילה לחשוב רחוק, תל אביב ניו יורק, אולי"), אני מוצא היגד מגדרי, של עידוד ותמיכה מצד אשה חזקה, ש"כבר לא פוחדת לנסות", באמונה ש"מישהו שומר עליי". האפקט של "זכוכיות במים, מתנפצים שמיים" בפאואר-פופ העוצמתי (הפקה מוזיקלית של המחבר), מיטיב לתאר את עוצמות ההגשה, תרתי משמע.
הרגשה דומה מתעוררת למשמע "יש לי הכל", שיר נוסף של חורב את אלנתן. מצד אחד הוא ממשיך את "ככה פשוט" קודמו (על אף שסדר הפצתם הפוך), בעניין החיפוש אחרי חופש כיישות בלתי תלויה. מצד שני הוא מסתמן כתמיכה בעיצוב זהות עצמאית, אם לא כדאגה לזולת, למי שחי בלי חשבון וחייב לקחת אחריות על חייו, למול הסיכון בפריקת העול והקשרים החברתיים ובהיוותרות לבד. פאואר פופ מרים ורקיד בהפקתם של פאייר ונמר.
שירי מימון, אחותי, צילום: דודי חסון
מזכרת חובה
אף שלא התכוון להיות כזה, "נשימה" הוא אלבום מרשים, של זמרת מרשימה והחלטית. מתעד אותה בעשור משמעותי בחייה המקצועיים, ומהווה הוכחה מצוינת שאפשר להוציא אלבומים גם בעת הזאת. להערכתי, הופעתו בפורמט דיסק (ולא רק דיגיטלי) היתה מציבה אותו ככותר מבוקש ומוביל כמתנה לחגים ובכלל. שלא לדבר על מזכרת חובה ומשלימה מהופעותיה, ברגע שתחזורנה.
כמילה אחרונה איני יכול שלא להתייחס לעברית בפי שירי מימון. היא סבירה ויותר מן המקובל בפופ המקומי. אך דווקא הטעויות הבודדות מרגיזות, כי ניתן היה להימנע מהן.
מצד אחד ניקוד ו' החיבור וב' השימוש לפני חטף פתח, כמו ב"ואני" ו"בחצות" (ב"מי שפוי מי משוגע") – בפתח ולא בשווא. מצד שני מעידות מיותרות של דגש בבגד כפת אחרי ו' החיבור – "וכמה" (ב"יש לי הכל") ו"וביקשתי" (ב"עד שתגדל"). העובדה שמימון מדייקת בכל המקרים הדומים האחרים, מלמדת שיש לה את זה, אלא שתשומת הלב וההקפדה לקויות.
שירי מימון. נשימה (הליקון)