עמוס אורן: "בסוף 2012 ביקשה עירית פרנק, מנכ"לית תיאטרון הסימטה ביפו, להוציא ספר לציון 30 שנות היווסדו. הספר אמור היה לכלול גם רשימות מגוונות על תיאטרון הפרינג' בכלל, לא רק על תיאטרון הסימטה.

"צבי גורן (צבה), מבקר התיאטרון של "הבמה", היה אחד מאלה שהתנדב לכתוב מאמר "חופשי" על הקשר בין הביקורת המלומדת לבין העשייה התיאטרונית בשוליים.

"בסופו של דבר הספר לא ראה אור, מסיבות שונות. עתה, במלאות 30 ללכתו של צבה יקירנו, חשתי – כמי שליקט, אסף וערך את הרשימות והנתונים לספר – שהמאמר שלו ראוי עדיין לפרסום, וחשוב להבנת גישתו של מבקר אל מושא ביקורתו. במיוחד נוכח הדרך ההומוריסטית-סאטירית, והמאוד אמפתית, שבה היא כתובה. בכך היא מגלה צדדים נוספים ולא מוכרים באישיותו של צבה.

"ואולי כך מן הראוי לזכור את צבה. בחיוך."

צבי גורן, צילום: בירנית גורן ועמוס אורן, צילום פרטי


מחכה למר פרינג' 

 "יותר משהם שיחקו את תפקידיהם, הם אהבו אותם, וחיבת השחקן לתפקיד היא מחלה מידבקת ועוברת מן הבמה אל הצופים"
 
שנים רבות, כמעט כשנות חיי, ניסיתי לתפוס את ידידי פרינג' לראיון. סרבנותו הרגיזה אותי, אבל כשהתלוננתי בפניו בכל פגישה ידידותית בינינו, הוא חייך בהנאה של שומר סוד.
לקראת ספר זה התקשרתי אליו והוא נדהם, גמגם, התעטש וטרק את הסלולרי.
"מתאים לך", אמרתי לו כששבתי וטילפנתי.
"מה מתאים?".
"הסלולרי", עניתי והוא החל לצחוק.
שאלתי: "מה מצחיק אותך?".
הוא נרגע, שתק לרגע ואמר: "מוצאת חן בעיניי הדרך שלך לחלץ ממני ראיון".
"אז יש מצב?", שאלתי.
"יש", ענה.
"אז מתי ניפגש? אני צריך להגיש מאמר עד סוף החודש", אמרתי. "כלומר עד מוצ"ש, פרשת ניצבים".
"אז בשבת נתייצב למלאכה".
 
אם לומר את האמת, חשבתי שאני חולם. אבל התנערתי והתחלתי לחשוב מה בעצם אני רוצה לשמוע מפרינג' שהיכרותנו רבת השנים לימדה אותי שאין לו משנה מסודרת, שיש בדבריו הרבה אי-גיון, שיטיון, טירוף מערכתי, פה ושם שטפי דם, תסביכים וחילופי זהויות, העדפות מיניות, אופנות משתנות, והוא נוהג כמנהיג תובעני של כת משיחית.
 
אבל הרי זה גם מה שמשך אותי אליו. החופש שלו להיות מה שהוא רוצה להיות בכל רגע נתון. הרצון שלו להגיד, בכל שפה שיבחר, כל מה שעולה במוחו הקודח או בדמיונו הבריא. ובעיקר את היכולת לגייס לרשותו כאבן שואבת את הגייסות שעמם הוא תוקף בפינות שכוחות אל. ותמיד עצבני בלי כסף.
 
אינני בטוח מתי נפגשתי אתו לראשונה. אבל זכרוני הברור הראשון ממנו היה לפני 60 שנה כשהוכרז על בואו הצפוי של אחד, "מראל" בן בקט, היישר מפריז אל הזירה של אחד, מיכאל (מיקו) אלמז.
 
מביקורתו הפיוטית והקצת מוזרה, כרגיל, של חיים גמזו על אותה פגישה (שלא התממשה, כמובן) אצטט משפט אחד שמאפיין הצגות של פרינג': "יותר משהם שיחקו את תפקידיהם, הם אהבו אותם, וחיבת השחקן לתפקיד היא מחלה מידבקת ועוברת מן הבמה אל הצופים". 
 

הקיסר צילום: רדי רובינשטיין

האהבה הזאת, אפשר לומר, היא ההון העתק העומד לרשותו של פרינג' בכל אשר יילך ויעשה. תקראו לו מיקו או ניקו, נאווה ואילן ומיקי, או רנה, עירית, דודי, סמדי, מוני, פבלו, נטע, לילך או דלית, פנינה, שלמה-עידו, איציק או עירא, אייל ו.1 או אייל ו.2, יאיר ו. או יאיר ש. עופר, אלית, יעל, דליה או סיוון. ועוד מופלאות ומפתיעים. כמו איש מוסד בעל אלף פרצופים.
 
היא גם זו שמעניקה מראש ובדיעבד את הסליחה על חטאים קטנים, לפעמים אפילו גדולים, של פרינג' ועדתו. ומי כמוהו יודע להעריך את החסד הזה. כי הוא מתעקש להמשיך לפתות. מחפש שיטות מושכות לב ומענגות עין. בתנוחות לא תמיד נוחות על מזרנים ומחצלות, על מדרגות ועל דרגשים מרופדים, על ספסלים קרים, שרפרפים וכסאות רעועים. 

 


 
בזירה, בזווית, בחדר. בסימטה, בתמו-נע, בערבי-עברי, בחנות, בעכו, בשלומי, בקרית שמונה, בבאר שבע, בבכחוס, בחאן, במוסררה, הוא רץ רץ רץ, בלי מנוח, מחור לחור, מתקווה אל תקווה. קורץ לממסד, מוציא לו לשון. ועושה לו דווקא באצבע צרדה, בפייג יהודי, במחווה איטלקית.
 
אז מה אשאל אותו כשניפגש. אם ניפגש, זאת אומרת. כי פרינג' כמו אותו מראל-גודו לא בהכרח מבטיח לקיים מה שהוא מבטיח.
 
ועוד מעט יוצאת השבת ואני מחכה. טלפנתי לוודא שהוא מגיע כמובטח, והוא צחק: "הנה אני, הגעתי".
"ומה עם הראיון שהבטחת", שאלתי בזעם.
והוא מרצין קולו: "אה, כן. נכון. יש לך הזדמנות עכשיו. אבל לשאלה אחת בלבד".
בלי לחשוב שאלתי-טענתי כנגדו: "תגיד לי, ממה אתה חי?".
"מאהבה", הלעיג עליי הממזר. "של מפיקים, של במאים, שחקנים, תפאורנים, תאורנים, מוזיקאים. ובעיקר זו של הקהל. ואם להודות, גם פה ושם בזכות המלכודות שאתם המבקרים נופלים בהן". סגר בעדינות את הסלולרי שלו והותיר לי צפצוף אחד גדול.
 
והוא צודק. כי מבקרי תאטרון הם כמו חתולים, רק עם הרבה יותר נשמות, שכל אחת מהן עלולה להגיע אל קיצה בגלל הסקרנות המוליכה אותם לראות הצגה חדשה. וכשמדובר בפרינג', הסקרנות יכולה לחסל נשמות בקצב מהיר יותר. ואז, כשמגיע האי-מייל, או כשהטלפון מצלצל בדיוק כשנרדמים, הסקרנות זוקפת ראש ובמועד שנקבע, בשעה הנקובה, המבקר יוצא לדייט חדש של תקוות-אהבה.



                                      צבי גורן, צילום: שחף דקל
                                     

(לזכרו של צבי גורן)