לאחר מספר ימי חסד, נפלה עליי המציאות  
  
שישה ביולי, השעה כמעט שלוש וחצי. הצוות הטכני התקין את הסאונד, התזמורת סיימה באלאנס, השחקנים כבר כמעט סיימו ללבוש את בגדי הדמויות. גם אני הספקתי להתקין שתיים מתוך ארבע הסיכות בפאה השחורה שלי, ובעוד רגע אמורים היו להידלק הפנסים על במת בית ציוני אמריקה ולהאיר את החזרה הגנרלית של ההצגה "אור" – כשנשמע קולו של גדי צדקה, כותב ובמאי ההצגה שמבקש מאתנו לעלות לבמה כמו שאנחנו כי יש לו הודעה חשובה להודיע לנו. לא, זה לא סובל דיחוי. לא, אל תמשיכי לטפל בפאה. "הרגע הודיעו לי שכל התיאטראות נסגרים שוב לאלתר", אומר גדי. "אני לא יודע עד מתי. עד להודעה חדשה."
 
אני חושבת שזו הייתה הפעם הראשונה שבה נגמר כל החלק החווייתי של עידן הקורונה מבחינתי. שם, פתאום, צנחה עליי המציאות במלוא הווייתה, אחרי כמה ימים של חסד, שבאו לאחר סגירה של כארבעה חודשים. בימי החסד האלה עסקנו בעיקר בשאלות כמו איך אפשר לקיים מוסדות תרבות עם אישור למלא חצאי אולמות בלבד, או איך הקהל מצליח לעטות מסכות לכל אורך ההצגה, או כמה מוסדות תרבות, חלקם ותיקים וידועים, ייאלצו להיסגר בתוך המגבלות הללו. אבל בינתיים, בחמישה השבועות שעברו מאז, עולה רק שאלה אחת שהפכה, כמעט, לתעלומה: מי לא מוכן לפתוח את עולם התרבות – ולמה?
 
לפני שבועיים ראיינתי את פרופ' עידית מטות, רופאה חזקה וחכמה שטוענת שאין שום סיבה לדומם את עולם התרבות. האולמות הם כנראה אחד המקומות הבטוחים שיש בהתחשב במתווה הקפדני שגובש ויושם בימים הבודדים בהם חזרנו, אבל זו המלחמה שלכם, אמרה לי הפרופסור, ואתם לא עושים אותה.
 
האיש שמכיר טוב מכולם את המתווה הזה הוא דני וייס, מנכ"ל המדיטק חולון ויושב ראש פורום מוסדות התרבות, והוא, מצדו, ממש לא מסכים עם הקביעה שעולם התרבות הוא, אפעס, תרבותי מדי בזמן שצריך לצעוק. 
  

מחאת מוסדות התרבות, צילום: דינה נאור
 

"היינו בין הראשונים לצאת מההלם"
 
"זו שטות מוחלטת", אומר וייס, ומבקש לקחת אותי ארבעה וחצי חודשים אחורה. "פורום מוסדות התרבות הוא במידה רבה מאוד 'המבוגר האחראי' של עולם התרבות. עיקר העיסוקים שלנו בימי שלום זה לשבת בכל מיני ישיבות אינסופיות עם מקבלי ההחלטות ולהגיע איתם להסכמות, וזה מה שקורה בדרך כלל - ואז הגיעה הקורונה, סיטואציה שאף אחד מאתנו לא נתקל בה קודם, ואנחנו היינו בין הראשונים שיצאו מהשוֹק והתחילו לפעול.
 
"דבר ראשון שעשינו הוא להקים שני צוותים עיקריים שהתחילו לעבוד ממש מסוף מרץ. להזכירך, עולם התרבות נסגר באמצע מרץ, כלומר לקח לנו שבועיים להתעשת ואז התחלנו לעבוד - לפני ארבעה וחצי חודשים. צוות אחד הוקדש לעבודה על גיבוש המתווה הבריאותי-תפעולי של פתיחת מוסדות התרבות והצוות השני עבד על המתווה הכלכלי ובנה מערך של נוסחת הפיצוי שאותה נדרוש מהממשלה וממשרד התרבות כדי שיאפשרו לנו לשרוד את כל התקופה הזאת ולהחזיק את האף טיפה מעל המים.
 
"בנינו מתווה שנכנס לרזולוציות מטורפות: החל מהרמה של איך שולטים בקהל, בכמות שלו, במרחק בין האנשים, בכניסה לאולמות, ועד איך זה מטופל על הבמה ומאחורי הקלעים ובשירותים של המבנה. הכל. התייחסנו לאולמות המופעים, לתזמורות, להיכלי תרבות, לתיאטרונים, למוזיאונים, לחדרי סטודיו ולחללים לא קונבנציונליים וכדומה." 
 

מחאת מוסדות התרבות, צילום: דינה נאור

"חילי טרופר קידם את המתווה ואת הפיצוי הכלכלי"

את המתווה המדובר יצרו וייס ואנשיו בעזרת פרופ' גבי ברבש ופרופ' רוני גמזו, שלא היה עדיין הפרויקטור הממונה, ובעזרת אנשי מקצוע מסקטורים שונים בתרבות, "כי מה שנכון למחול לא נכון למוזיקה, ומה שנכון למוזיקה לא נכון לתיאטרון, אז היה חשוב שבכל אחד מהצוותים האלה יהיו אנשים שמייצגים את כל הסקטורים של התרבות," מסביר וייס. "בנינו נוסחת פיצוי דיפרנציאלית לפיה גופים שהיו להם יותר הכנסות עצמיות בזמן של טרום הקורונה, והם, מן הסתם, חטפו את הפגיעה הכי קשה – יקבלו את הפיצוי הכי גדול, תוך כדי ישיבות אינסופיות, שבהן נכחו גם אנשי משרד התרבות ואנשי משרד האוצר. יחד איתם הגענו להסכמות שבסופו של דבר התנקזו, בעצם, למתווה הכלכלי שעליו הוסכם.
 
"חלק גדול מהעבודה, אגב, נעשתה עוד במשמרת של שרת התרבות הקודמת, ולא קרה עם זה כלום. כשחילי טרופר נכנס לתפקידו הוא לקח את המתווה הבריאותי-תפקודי שלנו, עבר עליו, אני משער שהוא עוד הוסיף מטעמו דברים, ראה כי טוב, והעביר אותו תוך שבוע אצל שר הבריאות יולי אדלשטיין. המתווה הזה אושר כמעט כלשונו.  שבוע לאחר מכן, גם המתווה הכלכלי שניסחנו אושר אצל שר האוצר בישיבה מאוד גדולה, שבה נכחתי גם אני. בישיבה הזו סוכם על מתווה כלכלי שהערך המצטבר שלו הוא בסביבות 200 מיליון ₪ שיקבלו כל הגופים הרפרטואריים הנתמכים."
 
לכאורה הכל טוב. אז מה בכל זאת לא קרה?
 
"לכאורה היה מתווה, ולקח קצת זמן, אבל בתחילת יוני קיבלנו הוראה שב-29 ביוני אפשר יהיה סוף סוף לפתוח מחדש את עולם התרבות – וזה מה שקרה. לא כולם הצליחו להתארגן לפתיחה בתאריך הזה, אבל אני, כמנהל המדיטק, פתחתי אותו ב-29 ביוני, הספקנו להעלות הצגות, לעשות הקרנות בסינמטק, לעשות הרצאות מול קהל, ואני יודע שגם תיאטרון החאן וגם תיאטרון באר שבע פתחו והצליחו להספיק לעשות הצגות. בשישה ביולי קיבלנו הודעה שאנחנו נסגרים. בשבעה ביולי בשתיים בצהרים הפסקנו את כל הפעילות שלנו. סגרנו את התפאורה והכנסנו לקייסים, הורדנו את התאורה, נפרדנו משלושים איש שעבדו בהצגה, נסגרנו – ועד היום אנחנו לא יודעים למה." 
 

ראש הממשלה, נתניהו יחד עם שר התרבות חילי טרופר, צילום מסך

"המתווה שלנו עבד פנטסטי"
 
הנה בדיוק התעלומה שאף אחד לא מבין: למה דווקא הסקטור היחיד שיצר את המתווה הכי בטוח שאפשר לא מצליח לחזור לחיים
 
"נכון. באותם 12 יום שבהם עולם התרבות חזר לפעול, יש קונצנזוס שזה עבד פנטסטי. הקהל תפקד בצורה מושלמת, השליטה בכניסות, ביציאות, ההושבות, מה שקרה על הבמה – הכל היה פשוט מושלם. זה עלה טונות של כסף, כי צריך להשקיע המון אמצעים, והמון אנרגיה וכוח אדם בכל הלוגיסטיקה של התו הסגול שפיתחנו – אבל כולם היו שמחים – ואז, במכה אחת סגרו אותנו. בכל התקופה הזו שבה המדינה עלתה מ-200 נדבקים ביום ל-2000 נדבקים ביום – גם איקאה וכל שאר הדברים שנפתחו המשיכו להיות פתוחים. רק אולמות התרבות, המקומות שבהם השליטה בקהל היא הכי אבסולוטית: רק אלה לא נפתחו.
 
"עכשיו אני קופץ ארבעה חודשים קדימה, אל יום שלישי בשבוע שעבר שבו כינסו בכירי משרד הבריאות שולחן עגול. אני נכחתי שם, יחד עם עוד שלושה אנשים מעולם התרבות: השחקנית נלי תגר, יאיר נגיד שהוא יושב ראש פורום היכלי התרבות העירוניים בארץ, ואורית לרנר, היועצת שלנו. מהצד של משרד הבריאות ישב פרופ' איתמר גרוטו, פרופ' גמזו נכח בחלק הראשון של הישיבה דרך הזום ואחר כך הצטרף פיזית לחדר, חילי טרופר היה בישיבה דרך הזום, אנשי הצוות הבכיר של משרדו ישבו בחדר, סגן ראש המל"ל ישב בחדר, נציגים מהמשטרה, נציגים של משרד הפנים, נציגים של השלטון המקומי, כולם ישבו בחדר בפגישה של ארבע וחצי שעות, שקודם כל, יפה מאוד מצדם של האנשים האלה, שהם, מן הסתם, בין האנשים הכי עסוקים היום במדינה, שהקדישו כל כך הרבה זמן לשבת אתנו.
 
"הכיוון היה מאוד מאוד ברור, ואני אצטט את דבריהם של גרוטו ופרופ' גמזו שאמרו שהם לא רואים את אולמות התרבות כמקור הדבקה – וזה משפט מאוד חשוב. פרופסור גרוטו, במידה מסוימת, גם די הכה על חטא על כך שהסגירה של עולם התרבות הייתה סגירה גורפת ולא סגירה מידתית, כמו שנעשה בסקטורים האחרים, ובשורה התחתונה שניהם אמרו לנו: בכפוף לכך שתהיה ירידה בתחלואה, ובכפוף לכך שהממשלה תאשר, אנחנו לא רואים שום מניעה לאשר באופן מידי מתווה של הופעות בחוץ בקפסולות של עשרים איש – שזה מה שבאמת אושר בפועל, והחלק החשוב: אנחנו לא רואים שום מניעה - שוב, בכפוף לירידה בתחלואה ולאישור הממשלה - לאשר את פתיחת האולמות, החל מה-23 באוגוסט. כלומר ממוצאי שבת הקרובה." 
 

הפילהרמונית הישראלית, צילום: עודד אנטמן ואבי שושני, צילום: אייל יזהר

כלומר אישור לפתיחת החללים הסגורים
 
"בדיוק. הוויכוח היחידי שהיה הוא אם לפתוח ב-35 אחוזי תפוסה, או להתחיל ישר עם 50 אחוזי תפוסה. אני מזכיר שבהתחלה, בפתיחה הקודמת, האולמות נפתחו בתפוסה של 75 אחוז. אז הפרטים סוכמו, סגן ראש המל"ל תמך, כל מי שישב בחדר, כולל סגן ראש המל"ל תמך בכיוון הזה של לפתוח את האולמות במחצית השנייה של אוגוסט. פרופ' גרוטו ופרופסור גמזו הסתכלו לנו בעיניים ואמרו בצורה ברורה: תבינו. אנחנו לא אלה שקובעים, אנחנו רק ממליצים – וזו תהיה ההמלצה שלנו. מכאן זה אמור היה ללכת לקבינט הקורונה, ולאחר מכן לקבל את אישור הממשלה. הפגישה הסתיימה בתשע בערך באותו ערב, שר הבריאות יולי אדלשטיין בירך על המוגמר, והיינו אופטימיים.
 
"ביום ראשון האחרון התכנסה הפגישה שזימן ראש הממשלה, זו שנכח בה עברי לידר ואחרים, ושם יולי אדלשטיין עשה אחורה פנה, אישר רק את נושא פתיחת המופעים בחוץ – ונושא האולמות נזרק לפח.
 
"באותו רגע הבנו שזה לא הגיוני וקיבלנו החלטה – וביום שלישי כבר היינו בהפגנת התרבות בבלפור, כי הגענו למסקנה שאין היום שום סיבה עניינית לכך שהאולמות לא פתוחים. כמו שאמרתי לך קודם: אנחנו המבוגרים האחראים של עולם התרבות. אנחנו המנהלים, האחריות עלינו היא אבסולוטית – גם לשלום האנשים וגם לשלום המוסדות שאנחנו מנהלים, ולפרנסה של כל מי שעובד בהם, אמן, או עובד. אם היינו יודעים בוודאות שאולמות התרבות מסוכנים או שהם תורמים לתחלואה, הייתי הראשון שאומר לכולם, 'וואלה, שבו בשקט, זה מסוכן מדי. בואו נשב בשקט ונשקיע את האנרגיה והזמן בלוודא שנצליח לקבל מספיק כסף כדי לשרוד את התקופה הזו'. אבל היום אני יודע שהממשלה מתעלמת מהיועצים שלה עצמה ושאין שום סיבה הגיונית לא לפתוח אותנו." 
  


מחאת מוסדות התרבות, צילום: דינה נאור
 
לאן מתקדמים מפה?
 
חזרנו לשאלה שהתחלנו איתה: מה קורה פה??
 
"אני לא יודע מה לחשוב. אני מדבר עם האנשים סביבי, אנחנו נפגשים, יש אצלנו קולות שכבר קוראים לקחת את החוק לידיים ולפתוח את האולמות, יש קולות שקוראים לעשות מעשים קיצוניים יותר שאני לא אפרט פה – אבל אין יום שהוועד של הפורום לא יושב ולא שובר את הראש לאן אנחנו מתקדמים מפה. חלק מהפעילות שלנו היא הצעקה הציבורית, וחלק היא מאחורי הקלעים ובחדרים סגורים. בחלק יוצאים לרחובות ועושים את המהומה המתבקשת – לא רק אנחנו. אנחנו לא לבד במגרש. יש גם את האמנים עצמם, יש את המפיקים הפרטיים – וכולנו באותה סירה. כי חשוב שיפתחו את הקאמרי בדיוק כמו שחשוב שיפתחו מחדש את אמפי שוני."
 
אבל אולי פה אתה נוגע בדיוק בבעיית חוסר הכוח של כל הגופים האלה? למה אתם לא מתאחדים, כל הגופים האלה, פרטיים, מוסדיים – ויוצרים קבוצה אחת שאי אפשר לשחק איתה? הרי יש הבדל כשמגיעים לפגישות עם הממשלה כגוף אחד שמייצג 200 אלף איש, מרמי בז'ה ועד נעם סמל, מלינדה אביטן ועד שאול מזרחי מברבי
 
"זה ממש לא נכון. כולנו מדברים באותה שפה ובפגישה היחידה שהתקיימה, מבחינתנו, עם אנשי עולם התרבות, היו נציגים מכל הסקטורים שציינת. גם רמי בז'ה היה, גם נעם סמל היה, וכולם דיברו על אותו דבר. אבל הסוף של הפגישה היה אותו סוף: אישור לעשות מופעים בחוץ. גם האמרגנים הפרטיים שיודעים לעשות מופעים בשוני ובקיסריה יודעים היטב שזה פותר אולי עשרה אחוז מהבעיה של הסקטור הפרטי. בעולם המוסדי שלי זה פותר אולי חמישה אחוז מהבעיה, ועדיין, הליבה המשותפת גם לעולם המופעים הפרטי וגם לגופים הרפרטואריים זה האולמות הסגורים. זה הכלים שלנו. בעניין הזה אנחנו משותפים.
 
"אבל בכל השאר אני מתקשה לחשוב על קבוצה כל כך לא הומוגנית כמו עולם התרבות. אנחנו גופים נורא שונים במבנה, בצרכים, בהתנהלות. רק הפורום שאני עומד בראשו, בתוך עצמו, הוא אחד הגופים הכי לא הומוגניים שאני מכיר. אבל אנחנו עדיין מדברים באותה שפה, ואנחנו מתואמים, אני מדבר עם כל הגופים האחרים כל הזמן, אבל אנחנו לא צריכים ללכת לכל מקום ביחד. זה טוב שכל יום מישהו מאתנו מעלה את הנקודה מחדש, מהצד שלו. זה משאיר את הבעיה כל הזמן באוויר." 

  צילום: תומר פולטין

"שיקול ענייני או אינטרסים פוליטיים?"
 
 
עד כמה אתה מכיר אישית את אותם עובדי תעשיית התרבות שהגיעו באמת לפת לחם ולמקום שבו אין להם כבר מה להפסיד?
 
"את צוחקת ממני?? אני חושב שרוב הזמן שלי מוקדש לטפל בעובדים שלי ובאמנים שעובדים אצלי. יש אצלי 516 עובדים שמתוכם 331 כבר מאוגוסט בחל"ת. יש לי פה שמונה גופים, מתוכם סינמטק, תיאטרונים, מוזיאונים, אז איכשהו הצלחנו להשאיר 180 איש עדיין על הפיי-רול ולשבור את הראש איך ממשיכים להעסיק אותם. במדיטק יש כ-150 שחקני תיאטרון שאנחנו עוזרים להם על בסיס אישי, בשקט, כי חלק מהם במצב שאין להם כסף לשלם שכר דירה. גם בימי שלום הם לא היו אף פעם המשתכרים הכי גדולים בעולם. ההתעסקות בעובדים שלי ובאמנים תופסת כמעט מאה אחוז מהזמן שלי בניסיון למצוא איך לעזור להם לעבור את התקופה הזו."
 
אני משערת שגם אתה שומע לאחרונה קולות ששואלים אם לא היינו זקוקים דווקא עכשיו לשר תרבות מאוד נשכני
 
"חילי טרופר הצליח בשבוע שבועיים הראשונים לכהונתו להסדיר גם את פתיחת המבנה התפעולי-בריאותי, וגם את המתווה הכלכלי לפתיחת עולם התרבות. אני לא מפקפק ברצונו הטוב וביכולות שלו. אני לא יודע מה הסיטואציה האובייקטיבית שגרמה לכך שבסוף זה לא קרה. בשורה התחתונה אני יודע שהנושא הזה הוא בראש מעייניו. העובדה שכרגע הם שמו את כל הז'יטונים שלהם על המופעים בחוץ היא שגויה, כי זה במידה רבה מאוד לחפש את המטבע מתחת לפנס. זה הפתרון הקל, המתבקש, שפותר חלק קטן מאוד מהבעיה. טרופר יודע את זה. הוא מכיר בזה ואני גם לא מפקפק בכך שהוא עובד נורא קשה כדי להגיע לשלב ב' – שזה לפתוח את האולמות."
 
אתה יכול לכוון לאדם שבגללו לא פותחים?
 
"אין לי מושג ירוק. אני היום לא מצביע יותר על אנשי המקצוע כי אני יודע, ואני מדבר על גרוטו, ועל גמזו, אני יודע שהם לא רואים שום מניעה  לפתוח מחדש. זה לא הם. להערכתי הכדור נמצא במגרש הפוליטי ושם קטונתי מלנחש את הסיבות. אני חוזר לפגישה שהתקיימה לפני שבוע וחצי שבה ישב סגן ראש המל"ל ותמך בפתיחת האולמות. יום למחרת ראיתי ידיעה שהבוס שלו, ראש המל"ל, לוחץ בכלל לעשות סגר גורף במדינה בשבועיים האחרונים של אוגוסט, בתירוץ של להוריד את העקומה במכה לקראת פתיחת שנת הלימודים. אז אני לא יודע אם זה שיקול ענייני או שמאחורי זה מסתתרים שיקולים ואינטרסים שונים לגמרי.
 
"אין פה שום טיעון ענייני שמסביר למה אנחנו סגורים ואיקאה פתוח. למה אנחנו סגורים ו-250 איש שסגורים בתוך צינור דחוס יכולים להישלח ליוון בתוך טיסות. בינתיים אנחנו ממשיכים לשבור את הראש מה לעשות. אנחנו שוקלים אולי ללכת על האופציה הבג"צית, אנחנו בודקים כל מיני אופציות אחרות, כולל גם דברים שהם קיצוניים כמו שאמרתי לך, כי באמת שאין סיבה עניינית."
 
 
"האקורדיון של ביבי לא הגיוני"
 
יש מי שמדבר על סתימת פיות
 
"אני לא יודע. יש לי הרבה מאוד ספקולציות. חלקן קצת יותר מתוחכמות מאשר הקטע של סתימת פיות. אני לא יודע כמה עולם התרבות נחשב בימים כאלה עדי כדי שיהיה שווה בכלל לבזבז עלינו את הניסיון לסתום פיות. אין שום דבר שאני יכול לעמוד מאחוריו ולהגיד למה. אחד הדברים המבאסים ביותר בתקופה הזו זה שככל הנראה לא מסתובב כרגע בחוץ מישהו חכם מאתנו שיודע לאן אנחנו הולכים או מה הכיוון אז כל אחד מנסה להתנהל בסיטואציה שהיא לחלוטין לא מובנת ולעולם לא קרתה קודם. היחידים שאני מתפעל מהם הם ראשי העיר ואיך שהם מתנהלים. אני גר ביפו, אני רואה את הדרך שבה ראש העיר שלי, חולדאי, והמערכת שלו, מתנהלים מול התושבים. אני עובד אצל ראש העיר חולון, מוטי ששון, ורואה איך המערכת שלו פועלת מול תושבי חולון, ואני אומר לך, הלוואי שהמדינה הייתה מתנהלת ככה. אני חושב שאם המדינה הייתה בשלב מוקדם נותנת לרשויות המקומיות ולצבא לנהל את המשבר הזה היינו היום במקום אחר לגמרי ואנחנו משלמים עכשיו את מחיר החובבנות של כל הדרך שבה מנהלת המדינה את המשבר הזה." 
 

דני וייס, צילום: אלעד שריג


איזה באסה שהתחלנו וסיימנו את השיחה הזו באותו מקום
 
"נכון. זאת בדיוק הסיטואציה. אגב, עוד נתון חשוב שלמדתי באותה פגישה במשרד הבריאות: ישב שם נציג של אנשי הסטטיסטיקה של משרד הבריאות שהביא נתונים על מה שקרה בחו"ל. אז נכון שיש מדינות שעד היום לא פתחו את אולמות התרבות שלהם, אבל מה שעוד נכון זה שיש מדינות שפתחו מחדש ביחד אתנו בסוף יוני במתווים דומים, ואף אחת מהמדינות שפתחה מחדש לא סגרה למרות שגם אצלם היה גל שני וגם אצלם יש גידול בתחלואה, אף אחת מהן לא עשתה בתוך 12 יום סיבוב פרסה. מי שפתח נשאר פתוח.
 
"מבחינתי להיפתח ואז להיסגר מחדש היה כבר יותר גרוע. כל זמן שהיינו סגורים לפחות ידענו איפה אנחנו עומדים, אבל ברגע שפתחו אותנו, והוצאנו למעלה ממיליון ש"ח בדרך לפתיחה, על לוגיסטיקות, על החזרת אנשים לעבודה, על קמפיינים ברדיו ומודעות בעיתונים ובתקשורת – כי צריך גם לגרום לקהל שיחזור לאולמות – זה מיליון ש"ח שחלקם נשרפו, וזה היה יותר גרוע מזה שהיינו סגורים בהתחלה. כי זה כבר לחטוף מכה בראש. ראיתי את התקווה ואת השמחה אצל האנשים שלי כשהם חזרו לעבוד, וראיתי את הייאוש שלהם כשאחרי 12 יום אמרו להם לחזור הביתה. האקורדיון הזה, לכאורה, שעליו דיבר ביבי, הוא הדבר הכי לא הגיוני. בטח לא בעולם התרבות."