ישיר, מצחיק, רגיש ופגיע

זאב רווח כינה אותו קלארק גייבל. אחרים הגדירו אותו ברט לנקסטר. ואכן, בזמנים מסוימים בקריירה שלו הוא דמה פיזית, ואולי גם בכריזמה הגברית המוחצנת שלו, לשני המאצ'ואים האלה ממיתולוגיית הקולנוע האמריקני. אבל לא. יהודה ברקן או בארקן (כלומר, עם או בלי תוספת הא' בעשור האחרון, בהמלצת רבו) היה תוצר קלאסי של מכון התקנים הישראלי. ממש אבטיפוס של המודל הצברי. ישיר ומחוספס, וולגרי ומצחיק, חצוף ומעורר אמפתיה. ויחד עם זאת גבר רגיש ופגיע - וכל תכונה נוספת שרק תעלו על הדעת שמשקפת את האופי הגברי הישראלי שהתעצב והתגבש כאן משנות ה-60 והלאה. בקולנוע הישראלי, וגם בחיים, אגב.

בערב שבת הלך בארקן לעולמו למרבה הצער בגיל 75, לאחר שווירוס הקורונה הכריע אותו. בשנה שעברה עוד ראיינתי אותו ואת ניצה שאול בתכנית הרדיו שלי, כשיצא למסכים סרטם האחרון יחד, "אהבה בשלייקס" (בבימוי יוחנן חורחה ולר). הם גילמו את בנו ותמי, גבר ואישה בגיל השלישי שמתאהבים - 45 שנה לאחר שגילמו את הזוג הרומנטי יונה ועזריאל ב"חגיגה בסנוקר". כשאני מבקש מיהודה לספר על עלילת הסרט, השיב: "ביהדות אומרים שצריך לברך על הרע בדיוק כמו שמברכים על הטוב. למה הכוונה? לא תמיד כשרע לך אתה צריך לבוא בטענה כי מהרע יכול לצאת גם טוב. וזה בדיוק מה שקורה בסרט. הוא מתחיל בתאונה, כשתמי דורסת את בנו, ונגמר בחתונה". כשאני מזדעק: למה לעשות ספוילר?! הוא מגיב בנחת: "זה לא ספוילר. מה פתאום? זה שיש הפי אנד זה ספוילר?! זה מגשים את החלומות של כל אחד ואחת. בפרמיירה בא אליי בחור ואמר לי: 'שתדע לך בארקן, הרבה שנים לא יצאתי מסרט שעשה לי כל כך טוב על הנשמה'. ככה זה כשיש הפי אנד".



אהבה בשלייקס, 2019. צילום: רפי דלויה


בארקן, שזכה בפרס אופיר למפעל חיים ב-2014, לאחר שבמשך כל הקריירה שלו לא הוערך על ידי הביקורת ולא פונק בפרסים כשחקן, במאי, מפיק או תסריטאי, ידוע באמרה שלו ש"אמנות זה לדעת איך להביא צופים לבתי הקולנוע", ואת זה הוא עשה בהצלחה רבה לא מעט לאורך השנים. בין אם בסרטי הבורקס העממיים, מ"צ'רלי וחצי" וצפונה, ועד סרטי המתיחות שלו בשנות ה-80, שנוצרו בעקבות תוכנית מתיחות שהגיש ברדיו, בגלי צה"ל. וכמובן בטרילוגיית "אבא גנוב" המרגשת, בה הביא לידי ביטוי ומיצוי את הנוסחה: "כשהקהל בוכה – הקופה צוחקת!".

על מה שהחזיר אותו לקולנוע המיינסטרים, ולא רק כפי שהתרכז עד אז מאז חזרתו בתשובה - יצירת סרטים למגזר הדתי, הוא אמר לי באותו ריאיון: "זה חיידק. מי שעסק בזה כל כך הרבה חייב לחזור לזה. אבל מבחינתי עליי לדעת שזה שדה מוקשים שאני צריך להיזהר בו. אורי זוהר למשל לא היה עושה את מה שאני עשיתי, כי הוא חרדי ואני יהודי דתי. כשאני פוגש אישה אני לוחץ לה את היד. ובחתונות אני יושב כשנשים סביבי. אבל השאלה היא תמיד עד איפה. לכן יש לי אפשרות לעשות סצנות קצת יותר פתוחות, לא אירוטיות חלילה אבל קרובות. לכן אני לא יכול להיענות לכל תסריט".
 

יהודה בארקן, זוכה בפרס אופיר על מפעל חיים, 2014. צילום: שי מהלאל

אבא גנוב, 1987


"אני שמח וגאה בכל מה שעשיתי"

תחנות בונות קריירה בעולם הבידור המקומי היו לנתנייתי ששמו במקור יהודה יחזקאל ברקוביץ': "להקת פיקוד צפון", "להקת פיקוד דיזנגוף", הסרט "הוא הלך בשדות" של יוסף מילוא (תפקיד זעיר לצד הכוכב יפה הבלורית והתואר אסי דיין, אף הוא גיבור ישראלי אופייני אז), ועוד סרט, "הבן האובד", של יוסף שלחין. ואז הגיע מנחם גולן שגילה אותו כמו רבים אחרים, והפקיד בידיו, בעודו בן 20 ומשהו בלבד, את דמות העגלון המקשיש "לופו". עם גולן הוא המשיך ל"הפריצה הגדולה", "מלכת הכביש", "כץ וקרסו" (שהוא, תאמינו או לא, הסרט של בארקן שמכר הכי הרבה כרטיסים, 885 אלף) ו"הבריחה אל השמש". לפני כן כיכב גם ב"שתי דפיקות לב", של שמוליק אימברמן. אבל אם כל אלה מיצבו אותו כשחקן דרמטי פלוס-מינוס, ההמשך היה שונה לחלוטין.

סרטי הבורקס תפסו מקום יותר ויותר בולט ברפרטואר שלו. "צ'רלי וחצי", "חגיגה בסנוקר" ו"לופו בניו-יורק", כולם בבימוי בועז דוידזון, הביאו מאות רבות של אלפי צופים לבתי הקולנוע והפכו בהמשך למותגי פולחן מצוטטים ומוקרנים סדרתית בטלוויזיה בחגים. ועל הדרך היו גם "בוא נפוצץ מיליון" (שמואל אימברמן) ו"מיליונר בצרות" (יואל זילברג).

לופו בניו יורק, 1976

בשנות ה-80 וה-90 התמקד בארקן בעיקר ביצירת סרטי מתיחות. ברשימה: "חייך אכלת אותה", "המתיחה הגדולה", "קומפוט נעליים", "ניפגש בסיבוב", "ניפגש בחוף", "מצלמה בלי בושה", "ניפגש בספארי", "אוכלים לוקשים" ועוד. ובתוך כדי כך החל ליצור גם את טרילוגיית "אבא גנוב" המצליחה, כשהוא משמ בה כמפיק ושלקן ראשי. את שני הראשונים ביים אבי כהן ואת השלישי איילת מנחמי. הסרט "מחפשת בעל על ארבע" שהפיק ב-1993 נכשל וגרם לו לפשיטת רגל. בעיות עם מס הכנסה והסתבכות פלילית של בנו רועי שיבשו למשך מספר שנים את מהלך חייו והקריירה שלו, אבל הוא השכיל להתאושש.

פגשתי אותו לריאיון גדול ב-2011, אז נמנה עם הקאסט של הסדרה "פלפלים צהובים". הוא הגיח אז לראשונה למרקע ערוץ 2, אחרי שנים רבות שלא נראה על מסך מרכזי. שאלתי אותו האם החזרה בתשובה גרמה לו לראות את מכלול הדברים שעשה בקריירה שלו באור אחר, כתועבה אולי? "חס וחלילה", השיב. "להפך. אני שמח וגאה בכל מה שעשיתי, כולל הנושא הזה של סרטי המתיחות, שהיו בהם אי-אלו דברים לא ראויים. בגדול, על מה יש לי להצטער? על זה שאני נהניתי מאוד והקהל נהנה מאוד? ובכל זאת, אני בסצנות האלה לא רוצה להיות, לא רוצה לחזור אחורה".

פלפלים צהובים

ראייה מפוכחת על תעשיית האשליות

לבארקן היו סיפורים מרתקים ומשעשעים למכביר על כל אחת מההפקות בהן היה מעורב, ובאותו ריאיון הוא סיפר לי על האופן בו ראה באופן מפוכח את תעשיית האשליות הזוהרת של הקולנוע כבר בשלבים הראשונים יחסית של הקריירה שלו.

"אתן לך דוגמה לבלוף הגדול של השואו-ביז. זה שואו-אוף, לא יותר. בשנות ה-70, כשיצא הסרט 'לופו בניו-יורק', היה איזה יהודי אחד שקנה אותו להפצה בארצות הברית. הוא הזמין את מנחם (גולן, שהפיק את הסרט יחד עם יורם גלובוס. ביים: בועז דוידזון) ואותי לפרמיירה בניו-יורק. אמרו לנו, 'בשבע תהיו מוכנים, הלימוזינה תבוא לקחת אתכם, תתלבשו בהתאם'. אז הלכנו וקנינו טוקסידו. הלימוזינה באמת הביאה אותנו לאולם הקולנוע, והצלמים עטו עלינו עם כל הרעש והצלצולים.

"נכנסנו פנימה והתיישבנו, הסרט התחיל והקהל שאג ומחא כפיים. בתום ההקרנה עלינו לבמה ואמרנו תודה רבה. ואז הקהל מתחיל להתפזר, ואנחנו עדיין על הבמה כמו שני שוונצים, ורואים לפנינו אולם ריק. איפה הלימוזינה שהביאה אותנו? אפילו זה שקנה את הסרט כבר הלך. שילמו ללימוזינה בכיוון אחד! את החזרה אתה צריך לעשות בכוחות עצמך. היינו המומים. מזל שהיה שם ישראלי עם מונית, כי אפילו לא היה עלינו ארנק. אתה מבין מה זה שואו-אוף? בכיוון אחד הכל בומבסטי, זוהר, נוצץ, וואו-באו-האו. אבל בכיוון השני, אחרי שהכושי עשה את שלו, הכושי יכול ללכת ברגל הביתה".     

חגיגה בסנוקר, 1975

ריאיון רדיו שערך נחום מוכיח עם יהודה בארקן וניצה שאול