טוטליטריות עכשיו
 
יום אחד, משפחה נורמטיבית מוצאת עצמה בחדר חקירות. קצין הצבא שכלא אותה מנהל נגדה חקירה קשוחה ואכזרית, כולל עינויים, משום שלכאורה הפרה את כללי המשטר הטוטליטרי של המקום. בני המשפחה כלל לא יודעים במה הם מואשמים. לא יהיה מופרך להעריך שמדובר בתיאור המציאות כאן ועכשיו, או באלגוריה למצבנו הקיומי הנוכחי, אילולא היה מדובר במחזה "אחת בדרך" שחיבר הרולד פינטר כבר ב-1984 ומועלה כעת במסגרת פסטיבל מסרחיד בעכו.

"לפני הקורונה זה היה רלוונטי ואקטואלי ועכשיו עוד יותר," אומרת בתסכול ובאכפתיות מופגנת השחקנית ענת חדיד, המגלמת את הדמות הנשית הראשית בהצגה. "אפסות האדם וחוסר חשיבותו מול הסיסטם, המשטר, כוחות העל שמנהלים את חיינו, את הארץ שאנחנו חיים בה ואת העולם. איך בן אדם יכול להפוך לכלום ושום דבר בן לילה?

"לנוכח כל העוולות שקורות בעולם, אנחנו יושבים על הספה מול הטלוויזיה או לארוחת ערב ולא עושים כלום," ממשיכה חדיד. "מלחמות, פליטים וילדים ללא בית קרוב לאף שלנו ואנחנו לא עושים כלום. נשים נאנסות ונרצחות וממשיכות להיאנס ולהירצח ואנחנו לא נוקפים אצבע וממשיכים להתנהל ולחיות כאילו זה לא נוגע לנו. כל האלימות שנמצאת סביבנו ואוכלת אותנו - ואנחנו חושבים שזו בעיה של אחרים".
 
אפשר לעצור את זה בכלל?

"רק אם נתעורר ונבין שזה נוגע לכל אחד ואחת מאיתנו, ונפסיק להזין את המפלצת הזאת, רק אז זה ייפסק. הכסף והכוח מנהלים ומשחיתים אותנו, והמערכת הופכת אותנו לאנשים שטוחים ושטחיים, לבובות על חוט שהמדיה מעצבת לצרכיה ולהזנת המפלצת שעשויה מרדידות, שחיתות, קניות אינסופיות, ניצול של אחרים, עושר בשפע רק לקומץ אנשים ורעב במקומות רבים בעולם, ניצול בעלי החיים והתעללות בהם לטובתנו ולמזוננו, שהוא למעשה רעל שהורס אותנו פיזית ונפשית. כל זה עושה אותנו בהדרגה לאנשים חסרי אמפתיה, אהבה וחמלה". 
 

אחת בדרך, צילום: חסן טהה

חזרות בזום
 
עבור חדיד זוהי התנסות ראשונה באירוע תיאטרוני מקוון, ההכרחי בימים אלה בגלל משבר הקורונה. על פסטיבל מסרחיד היא מפרטת: "זוהי הפלטפורמה והבמה היחידה שקיימת להצגות בשפה הערבית, היחידה שיכולה לשתף שחקנים ושחקניות ערבים. היא גם נותנת חשיפה להצגות חדשות ולמפגשים ושיתופי פעולה בין אמנים ואמניות ערבים".

כיצד אתם פועלים בימים אלה? האם זהו אירוע תיאטרון רגיל מבחינת הבמה, התפאורות, התאורה, ההלבשה וכולי, שרק מועבר לקהל באמצעות מצלמה מתווכת? איך זה מרגיש לשחק ללא קהל?

"מבחינתנו, עבדנו כרגיל, כמו על הצגה רגילה. קיימנו חזרות במשך חודשיים. כשיכולנו, נפגשנו פיזית, וכשלא התאפשר והיה סגר עשינו חזרות, מחקר ועבודת שולחן בזום. מבחינת עבודת שחקנים, תפאורה, תאורה ותלבושות - הכל נעשה כמו שעובדים על הצגה רגילה, על כל המשתמע מכך, תוך שמירת מרחק ואצבע על הדופק בנוגע לסגר או לא סגר, החששות שמישהו יחלה והאם נוכל לצלם או לא בגלל המצב. ידענו והכנו את עצמנו שההצגה תעלה מול קהל של 20 איש, לפי החוק, ושזה יהיה מצולם וככה יעבור לקהל בבית.

"לי אישית היו חששות כי מניסיוני הצגה מצולמת זו לא אותה חוויה ולפעמים החוויה התיאטרלית לא עוברת דרך המסך. שאלתי המון שאלות ודיברנו על זה שהמשחק צריך להיות יותר קולנועי וקטן, כי אלה שני דברים שונים לגמרי. נרגענו אחרי שצוות הצילום סיפק לנו תשובות. כמובן שלשחק ללא קהל זה דבר קשה ואכזרי כשאתה עושה תיאטרון, אבל כשמבינים שזו האופציה היחידה שקיימת בתקופה הזו, אתה לוחץ על כפתור, משנה גישה ויוצא לדרך. הרגשתי בת מזל וסוג של ניצחון קטן ואישי על הקורונה בתקופה הכל כך קשה, מוזרה ומאתגרת הזו, שבה אנחנו כאמנים מרגישים חסרי חשיבות ולא נחוצים".


מסיבת של אחרים. צילום: מג'דלה ח'ורי



"רק מסרחיד העז לגעת בחומר הזה"

"רביע ח'ורי הבמאי דיבר איתי לפני יותר משנתיים וביקש שאעשה את התפקיד של גילה במחזה 'אחת לדרך'. מי שמכיר אותי יודע שאלה החומרים שמעניינים אותי: הרולד פינטר ובקט. זה הקאפ אוף טי שלי. עברנו הרבה עם המחזה הזה. תיאטראות סירבו או פחדו להתעסק עם החומרים האלה בגלל מיליון ואחת סיבות, לפעמים מתוך חוסר הבנה וכי זה חומר 'לא מוכר'. ואז זה כן קרה והבמאי התקשר להודיע שאנחנו יוצאים לדרך ושתיאטרון 'אלג'וואל' רוצה להפיק את ההצגה לפסטיבל מסרחיד.

"האמת היא שלא רציתי להשתתף בפסטיבל משום שכבר השתתפתי בו כמה פעמים וזכיתי בפרסים, וחשבתי שצריך לתת במה לאחרים, אבל הסכמתי כי ראיתי בזה הזדמנות ליצור ולהשמיע קול במיוחד בתקופה הנוכחית".

אחת בדרך, תמונת יחסי ציבור

עבדת כבר עם רביע ח'ורי?

"רביע ואני חברים טובים. למדנו יחד משחק וזו ההצגה הראשונה שהוא מביים. התגייסתי לזה בכל הכוח והרגשתי שאני שותפה ליצירה מאוד חשובה. העבודה איתו הייתה מעניינת, מהנה ומאתגרת, תוך שותפות מלאה והקשבה מלאה לכל הרעיונות שהבאנו. אני גאה בו מאוד ובתהליך שעברנו יחד, ובכל צוות השחקנים המדהים שאיתי". 
 

עבודה אישית, תמונת יחסי ציבור

"נשים נאנסות כל יום, פיזית ונפשית"
 
מיהי בת דמותך בהצגה ומה משך אותך אליה וגרם לך לחוש אותה ולהזדהות איתה? האם הקונפליקט שהיא מתמודדת איתו דומה לאיזו סיטואציה שחווית בחייך?

"גילה, הדמות שאני מגלמת, ניקולס בעלה ובנם ניק נחקרים ועוברים עינויים נוראיים ולא ברור מהם אשמתם וחטאם ולמה הם מעונים. גילה נחקרת ונשאלת שאלות כלליות ומשיבה תשובות חכמות מאוד, ובכל תשובה שלה יש חכמה אין סופית וסאבטקסט עצום. וזה מה שאני אוהבת בדיאלוג שיצר הגאון הרולד פינטר, שבמילה אחת או בכמה מילים חבוי אצלו עולם שלם. כשהיא נשאלת, האם אנסו אותך? מספיק רק מבט, כמו שמציין פינטר, ולא אות אחת יותר כדי להביע הכל. כמה פעמים אנסו אותך? והתשובה היא: לא יודעת.

"ובאמת כמה פעמים אנסו אותנו במשך הדורות? אונס פיזי ואונס רוחני. כמה פעמים אמרו לנו מה מותר ומה אסור? כמה פעמים החליטו בשבילנו? דרכו עלינו? הפלו אותנו לרעה? כמה פעמים נחשבנו למכשפות והוצאנו להורג? השוביניזם שמשתולל בעולם כולו ואפליית נשים שקיימת. רצח נשים שבארץ שלנו קורה כל שני וחמישי ולא נעשה שום דבר משמעותי כדי לטפל בשורש הבעיות שלנו כחברה אנושית.

"למרות העינויים שמופעלים עליה גילה היא בעלת אישיות מאוד חזקה ולא נשברת. אני כאישה מזדהה איתה כל יום במשך החיים שלי. זה שחושבים שיודעים מה טוב בשבילי ומה לא, במה לעסוק ובמה לא, מה מותר ומה אסור, איך להתלבש, לשבת, לצחוק או לדבר. האונס הוא לא רק פיזי. כנשים כולנו נאנסות כל יום במרוצת הדורות פיזית ונפשית, כי יש מי שחושב שאנחנו נחשבות פחות". 
 

עיניים, צילום: דוד קפלן

פרפרים בבטן
 
הרזומה של חדיד, ילידת דליית אל כרמל ובוגרת משחק ואמנות יצירה באוניברסיטת חיפה, עשיר במיוחד. הוא כולל, בין היתר, את ההצגות "אורזי המזוודות", "אנה פרנק", "ג'וזפין", "כוס קפה", "חומוס צ'יפס סלט", "הזוג המוזר", "חוויה מתקנת", "משרתם של שני האדונים", "הנשף של יפו", "עיניים", "שרופים", "נשות טרויה", "ירמה", ביעור חמץ" ועוד רבות.

נדמה ששיחקת בתיאטראות ערביים הרבה יותר מאשר ביהודיים. מרגיש לך יותר נוח לעבוד בהם?

"הביטוי נוח או לא נוח הוא לא העניין. אני שולטת בשתי השפות ברמת שפת אם ואין לי בעיה כשאני משחקת בעברית. יש לי בעיה עם תפקידים רדודים שמנצלים אותי כדוברת השפה הערבית בשביל להעביר משהו שלא יורד לעומק ונשאר שטחי ורדוד. ואני מאמינה שאמנות זה צורך בסיסי וזו הדרך שלי כאמנית לכוון את האור לנושאים חשובים שבוערים לי ולסביבה ולחברה שאני חלק ממנה.

"אני לא מחפשת עוד תפקיד בשפה הערבית או בשפה העברית. אני מתעניינת בתפקידים משמעותיים שמעירים לי את הפרפרים בבטן כל יום מחדש, שמעניינים אותי כאדם וכאישה וגורמים לי להתמסר אליהן ולחיות ולהחיות אותן כדי ללמוד על עצמי משהו חדש ודרך הגוף שלי הפיזי והנפש שלי לכוון זרקור לערכים, מחשבות, דעות, אמונות, רצונות, תשוקות ונורמות". 
 

ביעור חמץ, צוותא, תמונת יחסי ציבור


"הפידבקים על פאודה הפתיעו אותי"
 
חדיד, בעלת מודעות חברתית ופוליטית עמוקה, גם כותבת חומרים לעצמה. "אני בעיצומה של כתיבת יצירה אישית שלי שעוסקת במלחמה הבלתי נגמרת של נשים מול המערכת, החברה, הדת, מה מותר ומה אסור", היא מגלה. "אני עוברת הריון מלא אתגרים ומתכוננת ללידה מרתקת בקרוב".

קולנוע וטלוויזיה עשתה חדיד הרבה פחות מאשר תיאטרון. ברקורד שלה הסרט "הבועה", של איתן פוקס, סרט הטלוויזיה "סמירה", של דלית קימור, והיא הופיעה בסדרות "משפחת דה לוקס", "אגדת דשא" ותפקיד אורח ב"פאודה". לשאלתי האם הייתה רוצה להעשיר את הרפרטואר הקולנועי והטלוויזיוני שלה היא משיבה בחיוב. "אני רוצה ושואפת לעשות קולנוע וטלוויזיה הרבה יותר ממה שאני עושה. עד עכשיו השקעתי את כל כולי בתיאטרון. מאוד נוח לי שם ואני מרגישה שזה הבית שלי, אבל הזנחתי את הקולנוע והטלוויזה בגלל פחד או חוסר אהבה לאודישנים.


ענת חדיד כ-נור - אום בשאר, צילום מסך מתוך המוניטור


"כששואלים אותי למה אני לא עושה מספיק קולנוע אין לי כוח להסביר שפחדתי מאודישנים, שיש תפקידים שאני לא יכולה לעשות, שאני מסרבת אפילו להגיע לאודישנים מסוימים. זה קר ומנוכר. בתיאטרון אני שולטת ויכולה לבחור את החומרים, אנשים רואים אותי בהצגה, בפעולה, ולוקחים אותי לתפקיד הבא. אף פעם לא הייתי צריכה להוכיח משהו או להראות שאני יודעת, זה התנהל בצורה הרמונית. בחרו אותי לתפקיד זה או אחר כי ראו אותי בהצגה וזה עבד. אבל היום אני מוכנה הרבה יותר ואני מקלפת מעליי את הפחד ומקווה לעשות תפקידים משמעותיים בקרוב.

איך הייתה מבחינתך חוויית המשחק בעונה השלישית של "פאודה"?

"באתי לזה בלי הרבה ציפיות בגלל שהתפקידים הנשיים לא כל כך משמעותיים בה. הופתעתי מהפידבקים שקיבלתי ונוכחתי לדעת שיש קהל נאמן לסדרה בארץ ובעולם". 
 

ביעור חמץ, צוותא, תמונת יחסי ציבור

השחקנית הדרוזית הראשונה
 
חדיד היא האישה הדרוזית הראשונה שהתפרסמה כשחקנית. בראשית דרכה היו לה חיכוכים עם ראשי העדה הדרוזית בנוגע לבחירת המקצוע ה"לא שגרתית" שלה, ורק בזכות תמיכת משפחתה היא לא ויתרה. לשאלתי האם היא עדיין נתקלת בקשיים במימוש העצמי היא משיבה: "בכל תפקיד חדש אני מרגישה בבטן את התחושות שעברתי בתחילת הדרך, כמי שפרצה את החומה הזאת והייתה לשחקנית הראשונה. למרות שמאז אני מקבלת הרבה פרגון ממקומות שהתקשו בהתחלה לקבל את הרעיון, אני חיה כל יום את האתגר הזה מחדש בכל תפקיד שאני עושה ובכל תפקיד שמוצע לי. אבל אני כבר עובדה קיימת, שחקנית שמשתתפת בהפקות בארץ ובעולם ומבחינתי זה הישג אישי וגם קולקטיבי לכל ילדה שחולמת להגשים את עצמה בכל תחום שהוא".

את תורמת מניסיונך לבחורות דרוזיות צעירות שמעוניינות ללכת בדרכך? את מלמדת משחק בדליית אל-כרמל?

"פונים אליי ואני מנסה לכוון בכל דרך שאני יכולה. ולא, אני לא מלמדת משחק בדליית אל כרמל, ולצערי גם כשיש פרויקט גדול של שח"ם (ארגון השחקנים בישראל) בכפר שלי בסוף זה לא יוצא לפועל. יש לנו עוד הרבה דרך לעבור בתחום הזה. כל הזמן חשבתי כך ועכשיו בקורונה קיבלנו תשובה מוחצת. התרבות והחינוך הם בתחתית סולם העדיפויות. אם הם היו בראש סדר העדיפויות שלנו כחברה, לא היינו נמצאים במצב שבו אלימות מנהלת אותנו ומקיפה אותנו בכל תחום מסביב. כאילו שאי אפשר לצרוך אמנות או לחשוב על אמנות כשאתה חושב שזה מותרות. למרבה הצער זה הדבר האחרון שאנשים חושבים עליו.

"אנשים יכולים לצרוך אמנות כשהם שבעים, מסודרים ויש להם הכל, ואז, אולי בוא נצא לסרט או להצגה. זה עצוב אבל זה המצב. זו גם מדיניות כללית: אין עידוד לאמנות, ליצירה, ליציאה מהקופסה. בבתי הספר זה לא דבר שצורכים הרבה ואני הפסקתי לחכות שזה יקרה מעצמו ולסמוך על המערכת, אז הקמתי עמותה ובקרוב אוכל לגייס משאבים חומריים ונפשיים כדי ליצור אמנות והצגות במרחב שלי ובכלל". 
 

מדמוזל ז'ולי, תיאטרון תמונע, תמונת יחסי ציבור

"יוצר טוב הוא גם אדם טוב"
 
שיחקת בהצגות רבות ותחת שרביטם של לא מעט במאים. את יכולה לציין מספר חוויות מכוננות בתחום העבודה בתיאטרון שעיצבו את השקפת עולמך ואת האישיות האמנותית שלך?

"יש כל כך הרבה הצגות שהשתתפתי בהן ומכל במאי או במאית, שחקן ושחקנית שהיו איתי, למדתי משהו וזה יוצר את מי שאני היום. הניסיון שאת צוברת בדרך הוא זה שעוזר לך להבין מי את כיוצרת.

"יש אנשים שנתקלתי בהם בדרך ורציתי לעבוד רק איתם כי הם דחפו אותי עוד קצת למעלה בסולם הערכים שלי כאדם וכיוצרת, והרי זה מזין את עצמו - ככל שאתה אדם יותר טוב, אתה יוצר יותר טוב. אני מאחלת לעצמי לעבוד עם יוצרים כאלה".

חדיד נשואה ליזיד חדיד, איש פרסום ומייסד "רדיו אל-בלד". אני מתעניין אם גם שני הבנים שלהם מגלים נטייה לתחומי המדיה או השואו-ביז. "לבן הגדול וויאם הוצע תפקיד מאוד חשוב אך הוא סירב והסביר בעדינות שהוא לא רוצה להיות שחקן. הוא יותר בענייני מספרים, כלכלה ולנהל את העולם", היא משיבה. "דווקא הקטן, ג'וליאנו, מתנהג כמו כוכב קטן כבר מגיל אפס. אז נחכה ונראה."



ענת חדיד,  צילום: סלי בן דוד
  

ההצגה "אחת לדרך" תתקיים ב-30 בנובמבר בשעה 21:00, 1 בדצמבר בשעה 19:30, 2 בדצמבר בשעה 18:00. פסטיבל מסרחיד יתקיים בין התאריכים 29 בנובמבר - 3 בדצמבר 2020 ויהיה נגיש באתר ובדף הפייסבוק שלהמרכז לתיאטרון עכו. אתר התיאטרון, טל' התיאטרון: 04-9913834, 04-9919634