פסטיבל עכו לתיאטרון אחר 2020 (שיתקיים במהלך חנוכה, בין ה-13 ל-15 בדצמבר) הרוויח השנה ביושר את שמו, אבל במובן חדש. למעשה, כבר בחודש מרץ אנשי הפסטיבל היו אמורים להיערך לפרזנטציות, אחרי שהגיעו 180 הצעות להצגות. הוועדה האמנותית והמנהל האמנותי של הפסטיבל זו השנה השלישית, שלום שמואלוב, היו מוכנים לפתוח בתהליך הביצוע אבל אז הוחלט על הסגר הראשון והכל נעצר.

לדברי שמואלוב, בזכות התעקשותו ונחישותו של ראש עיריית עכו שמעון לנקרי, האירוע האמנותי המתקיים השנה בפעם ה-41, לא ירד מסדר היום. למעשה, במרוצת השנה נעשו ניסיונות להרים אותו מחדש ארבע פעמים, כל פעם בפורמט אחר. בפעם האחרונה זה היה לקראת חג סוכות, מועד בו מתקיים הפסטיבל מידי שנה. כל הצוותים כבר היו מוכנים, אבל אז הגיע הסגר השני.

"ואז התחיל התהליך שלהפתעתי היה מאוד מעניין ומאוד יצירתי, כי היה לנו ברור שאנחנו לא הולכים לצלם את ההצגות בצורה שגרתית, כמו שמתעדים הצגות בתיאטרון. הבנו שברגע שאנחנו עוברים למדיה הזאת, האינטרנטית, ושהדברים הולכים להיות מצולמים, נעשה את זה באופן שונה גם מהבחינה הזו. שפסטיבל תיאטרון אחר, יהיה אחר גם באונליין. התחלנו איזשהו תהליך של בירור ושל חקירה. קיימנו ישיבות עם היוצרים והתחלנו לדבר על המשמעויות של הדבר, מה אנחנו מפסידים ומה אנחנו מרוויחים ממנו. והתחילו לקרות דברים מאוד מעניינים". 
  
   
איך ייראה האירוע בסופו של דבר? אני מבין שהאג'נדה הכוללת מתייחסת לקיום שלנו כאן ועכשיו.

"לגמרי, אם כי הקורונה קצת גנבה לנו את ההצגה. פסטיבל עכו הוא חברתי-פוליטי. זה בדי.אן.איי שלו. זה לא חדש. אבל השנה יצא כך שרוב היצירות מתעסקות בנרטיב הציוני ובאתוס הישראלי, וכמובן שבעין ביקורתית, בוחנת.

"זה בעצם השיח שרצינו לייצר, כי עם כל הכבוד לשלום הזה שמתרגש עלינו חדשות לבקרים עם כל מיני מדינות שאנחנו לא בקשר איתן ולא מכירים אותן - זה נחמד, ועדיין הסכסוך שלנו הוא עם השכנים פה. והדבר הזה יישאר לצערנו גם אחרי הקורונה.

"אני מרגיש שזה הולך להיות פסטיבל מהחשובים שהיו. יש מצבור של יצירות של אנשים צעירים שהנושא של החיים שלנו כאן מעסיק אותם והם מנסים לתקוף את הבעיה הזו והנושא הזה מכל מיני כיוונים, ובצורות שונות. כל אחד עם השפה שלו. 
 

1948, צילום: אילן בשור

בסינתזה עם המצלמה
 
ספר על ההצגות שבחרתם.

"יש לנו בסך הכל שש הצגות, שאחת מהן היא מופע זום. מדובר ביצירה של אפרת שטינלאוף שנקראת '1948'. היוצרת קוראת לזה פרפורמנס פדגוגי. היא מפתחת איזושהי שפה מאוד מעניינת, שכבר התחילה בהצגה שלה 'רק בהצבעה'. אם בהצגה ההיא הצופה היה רק תלמיד, כאן הוא מורה להיסטוריה, ויש ארבע מדריכות מטעם משרד החינוך שמעבירות את התלמידים, הקהל, סוג של השתלמות על איך מלמדים את אירועי 48'. לאפרת כבר היה ניסיון מהסגר הראשון של איך להעביר את המהצגה הזו למופע זום והיה לה מאוד ברור שזה מה שהיא תעשה גם הפעם. ראיתי חזרה לפני כמה ימים וזה די מדהים.

אלאים, צילום: אילן בשור
 

"יש יצירה של אלעד משה, פרפורמר, שחקן ויוצר, בשם 'אלאים'. הוא עובד עם עוד שני פרפורמרים, בוגרים של 'מוסררה' בירושלים, האחד אמן וידאו ותאורן והשני מוזיקאי ואמן סאונד. שלושתם גם חברי ילדות מירושלים, ומאחר שהם אמנים שעובדים ברשת היה להם ברור שזה הולך להיות מופע רשת. זה אומר צילומים בלוקיישנים שונים ומשונים, יצירת משהו יותר פואטי שלפעמים נראה קצת כמו וידאו ארט. יצא מאוד מעניין למרות שיש שם רק רגע אחד שקורה על במה, אם כי היצירה כולה רחוקה מאוד מלהיות תיאטרון מצולם. היא פשוט יצירת רשת.

"את 'פינטה', של היוצרת והבמאית רוני טוביאס גדעון, אפשר להגדיר כתיאטרון דוקומנטרי חזותי, אם צריך להגדיר ז'אנרים. זה כבר עבר מהעולם, כל העניין שלנו הוא בבין תחומיים, ועכשיו נוצר בתחום הזה איזהו שיוך, איזושהי סינתזה עם העניין של המצלמה, הקולנוע, הטלוויזיה, הווידיאו ארט. אנחנו מנסים. ואני יודע שזה מה שקורה בכל העולם, בעקבות המציאות נכפתה עלינו, ואני מאמין שזה יילך וישתכלל ויישאר איתנו גם הרבה אחרי תום המגיפה הארורה הזו". 
 

פינטה, צילום: אילן בשור

עסקת סמים שעושה שלום במזרח התיכון
 
מה עוד?

"ב'ג'וינט ישראלי' יש הברקה של ערן טובול. הוא לקח דמויות מכוננות, של בן גוריון, הרצל, גולדה מאיר, משה דיין, שמעון פרס ועוד, והפך את דמויותיהם לכאלה של צעירים בני זמננו. הם מנסים לבנות איזשהו קיבוץ עירוני, איזשהו מודל כלכלי שיתופי בתוך העולם הזה שאנחנו חיים בו, והם מסתבכים עם איזו עסקת סמים שהם עושים בגלל הקשיים הכלכליים שלהם. הם מגיעים לסוחר סמים בשם יאסי, שזה כינוי חיבה לשם יאסר, והקשר הזה הולך ומסתבך. ערן יצר כאן קומדיה מדליקה סביב ענייני הסמים הקלים.

"אבל מה שמאוד נועז אצלו, מעבר לדמויות ההיסטוריות שהופכות לצעירים עכשוויים והעניין של הסמים, זה הניסיון להציע הצעה לפתרון, שאותה לא אגלה ותצטרכו לראות את זה בהצגה. רק אומר שזה מעורר תקווה שיש אנשים יצירתיים כאלה, ושאם ערן היה יושב במקום של מקבלי ההחלטות ייתכן שהיינו מגיעים לשלום במזרח התיכון.

"ב'הקהל מתבקש לעמוד', של עדינה חיימיס ועידו קולטון, לכל חזרה שאני נכנס אני נקרע מצחוק. בכל פעם שאני רואה אותה אני שואל את עצמי מה עובד שם כל כך חזק בחזרה הגנרלית הזו לטקס יום הזיכרון המרכזי של תיכון 'עלומים'. אני חושב שזו הריקנות שהגענו אליה בטקסים החלולים האלה של ימי הזיכרון, התחושה של הפער בין הכאב והרצינות שבה אתה אמור לתפוס את הדברים האלה ובין האירוויזיוניות וכל השואו הזה שמנסים לעשות, כדי להזיז אצלך משהו ברגש, לפרוט על הנימים. זה באמת סוג של פרודיה על כל טקסי הזיכרון האלה, במחשבה לומר משהו קטן: שאי אפשר לנכס כאב פרטי לעניינים לאומיים. זו הצגה מאוד חכמה ומאוד מרגשת בסופו של דבר. 
 

הקהל מתבקש לעמוד, צילום: אילן בשור


"הקולנוע והטלוויזיה השפיעו, ויש לזה השלכות"
 
"ארבע ההצגות 'הקהל מתבקש לעמוד', 'פינטה', 'הג'וינט הישראלי' ו'על אדמה מוזרת' - בעצם קיבלו השראות מקולנוע ומטלוויזיה כי יוצריהם הבינו שזה הולך להיות מצולם, אם כי לא בצורה מסורתית של תיעוד. ב'הקהל מתבקש לעמוד' נכתבו כמה טקסטים לטובת העיבוד הזה לקראת המעבר למדיה המצולמת. הם לקחו השראה מסדרת הטלוויזיה 'המשרד', ועשו כאילו ההצגה המצולמת היא סוג של סרט תיעודי על הבמאי המגלומן שמביים את הטקס הנידח הזה בעכו. כך שבעצם המצלמה קיבלה תפקיד. יש פניות אליה ולשם כך הם כתבו קטעים חדשים, שבהן יש 'עדויות' כאלה, כמו שעושים בסרטים תיעודיים או בריאליטי, שאחת הנפשות הפועלות פונה למצלמה מחוץ לסיטואציה, על מה שהוא חשב וכולי. יש שם כל מיני דברים מדליקים כאלה. "לצורך העניין, 'פינטה' הלכו לכיוון  של במאי הקולנוע ווס אנדרסון מבחינת האסתטיקה, העריכה והאופן שבו הוא מצלם את הסרטים שלו, מבחינת צבעוניות, זוויות הצילום. יש לזה השלכות רבות ומגוונות.

הג'וינט הישראלי, צילום: אילן בשור

"יוצרת 'אדמה מוזרת', סיון שלצר, היא בוגרת טרייה של בית הספר לתיאטרון חזותי בירושלים. היא יוצרת מרתקת ומוכשרת בטירוף, שההצגה שלה מתרחשת בעתיד, בסוג של מוזיאון המספר את סיפור עקירת העצים בארץ ישראל, אלה שנשתלו כאן על ידי החלוצים שהקימו את המדינה, התיישבו פה לראשונה והביאו עצים מאירופה. העצים הזרים שהם שתלו כאן גרמו במשך השנים לתופעה אקולוגית-גיאולוגית משונה שנקראת אדמה מוזרת, שבה האדמה בעצם מסרבת לקלוט את העצים האלה וכתוצאה מכך צצים כל מיני פטריות ורעלים מופרשים. המוזיאון מתעד את מבצע עקירת העצים האלה.

"מה שאנחנו רואים בהצגה זה שלוש מדריכות שמובילות את הקהל לסיור בין המוצגים, ומספרות את סיפור המבצע הזה. במקרה זה הם הלכו לציורים הווירטואליים שיש היום, בעקבות המגפה, בהרבה מוזיאונים. משם הם שאבו את ההשראה לצילום ההצגה הזו. כמובן שגם כאן מדובר בדימוי שמשתלב בסבך הנרטיבים שיש לנו בארץ". 
 

אדמה מוזרת, צילום: אילן בשור


תשלום סמלי כהבעת תמיכה באמנים
 
התשלום עבור כל אחת מהחוויות האלה הוא סמלי.

"התשלום הוא באמת סמלי: 20 שקל להצגה, כשאתה רוכש לינק. יש עוד הטבות לסטודנטים, ועכואים לא משלמים בכלל. זאת הייתה החלטה של ראש העיר. הוא אמר שאין שום ציפייה להכנסות מהפסטיבל השנה ושהוא נעשה כדי לשמר את התרבות וכדי להעניק לאמנים, ליוצרים וליצירה אפשרות להמשיך ולהתקיים. זה סוג של הבעת תמיכה באמנים ובאמנות.

"כדאי גם לציין את הדיון המיוחד 'תיאטרון במשבר' שנקיים במסגרת הפסטיבל, שמנחה אותו המחזאית מאיה ערד יסעור. הוא ידבר בדיוק על העניין של המעבר מהבמה אל המסך, על היתרונות והחסרונות של הדבר הזה ולאן זה הולך מכאן. וביום האחרון של הפסטיבל יהיה לנו אולפן חי שנעשה אותו בעכו ונשדר אותו בשידור חי - בשלוש שעות שבהן דביר בנדק ינחה את האירוע ויראיין את היוצרים, במהלכן נשמע קטעי מוזיקה של תיאטרון והקהל יוכל לנהל שיח עם היוצרים בזמן השידור החי.

"ב-15 בלילה נכריז גם על הזוכים ונקיים מן טקס של חלוקת פרסים. היה דיון על הנושא הזה, האם בשנה כזו צריך להעניק פרסים, והוחלט לא לוותר על זה, כי אם יש אפשרות לציין אנשים שעבדו כל כך קשה וכל כך יפה לטעמי, במין תהליך כל כך מפותל, אז מגיעים הכרה והוקרה ליוצרים שהלכו את כל הדרך הזו, ואולי גם המעט כסף שאנחנו יכולים לתת כפרסים, זה גם משהו".      
 


"רוצה להחזיר לעולם את החסד שקיבלתי"
 
שמואלוב, 61, הוא שחקן ובמאי יליד גבעתיים בעל קרדיטים רבים בתיאטרון, בטלוויזיה ובקולנוע, ובין היתר יזם ויסד את פסטיבל 'תיאטרון קצר' בצוותא, אותו ניהל במשך 13 שנים. "מבחינה אישית, ככל שהשנים עוברות אני מוצא את עצמי מחובר יותר ויותר לאנשים צעירים בתחילת הדרך. אני מאוד אוהב לגלות אנשים, לפתח אותם, ללכת איתם יד ביד", הוא אומר. "אני אוהב לעזור להם למצוא את עצמם, לגלות את עצמם ובמשך השנים, בגלל שאני מנהל קריירות מקבילות של שחקן, במאי ומנהל, הבנתי שזה משהו שקשור בביוגרפיה שלי ובמקום שממנו אני בא.

"כבר בגיל צעיר מאוד הייתי ילד חובב תיאטרון וידעתי שאני רוצה להיות על הבמה ולהיות שחקן. זה עורר התנגדות מאוד גדולה במשפחה שלי. במיוחד אבי ז"ל ראה בזה משהו בזוי ומשפיל – להיות שחקן. ההתנגדות שלו יצרה אצלי מוטיבציה מאוד גדולה. זה לא דיכאו אותי אלא להפך. אני חושב ששנים רבות זה היה הדלק שלי לרצון לעבוד ולהתפתח בתחום הזה. אבל היו מספר אנשים בצעירותי שראו אותי, נתנו לי הזדמנות ועזרו לי, ואני חושב שהדבר הזה עיצב חלק משלום הבוגר.

"בגיל 16 הייתי במכינה של ניסן נתיב ולא היה לי כסף לשלם, כי באתי ממשפחה דלת אמצעים. ניסן אמר לי שזה בסדר ושאני לא צריך לשלם, כך גם כשחזרתי לשם אחרי הצבא כתלמיד מן המניין. הוא לגמרי תמך בי. אבל זה לא רק העניין הכלכלי, אלא זה שמישהו רואה בך ניצוץ של כישרון ואומר שזה צריך להתפתח ולגדול. אני מרגיש שאני נמצא היום באיזשהו מקום שאני צריך להחזיר את הטובה, את החסד הזה, לעולם.

שלום שמואלוב, צילום: אילן בשור

אסקפיזם אאוט, חברתי-פוליטי אין
 
"מבחינת אג'נדה, גם בפסטיבל תיאטרון קצר לפני שנים אני זוכר שדיברו על כך שקראתי לצופי התיאטרון לצאת מהסלון, כדימוי כמובן. לצאת מהתיאטרון הריאליסטי, מתיאטרון האיקאה, מה שאנחנו קוראים בלעג. לחפש את הדימוי. מבחינתי היה מאוד טבעי לבוא ולנהל את עכו, וגם מבחינת האג'נדות החברתיות והפוליטיות. אני מאוד אוהב יצירות אישיות, אבל אני חושב שכדי לעבור את מחסום הזמן, אם יצירה לא נוגעת במהות שלה בנושאים שהם חברתיים-פוליטיים, מתישהו היא תתמסמס, תלך לאיבוד ולא תהיה משמעותית. מהבחינה הזו אף פעם לא עסקתי באסקפיזם. גם כשאנחנו עושים קומדיה, אנחנו מנסים לרפא. אנחנו נוגעים באיזושהי מוגלה או באיזשהו פצע. לפעמים זה גם התפקיד של התיאטרון לתת את הנחמה הזו.

"מהבחינה הזו תיאטרון עכו הוא הרבה יותר גדול בהיקף שלו, וגם מבחינת הניהול, מאשר בפסטיבל תיאטרון קצר. לצערי, השנה כל התחום של הבינלאומי ושל תיאטרון הרחוב נשאר בצד ולא יכולנו לעשות שום דבר בגלל הקורונה. אבל זה פסטיבל ענק שמצריך התמודדות אחרת.

"אני מאוד שמח על שיתוף הפעולה הזה עם העירייה. למזלם של העכואים יש להם ראש עיר שפשוט מבין את החשיבות של התרבות. לא רק בתחום של תיאטרון עכו. הוא עושה שם את פסטיבל 'ערבסק', אופרה ומיזמי תרבות נוספים, שיחסית לגודל העיר הזו יש בה פעולות תרבותיות מאוד עשירות". 
 


"זה התפקיד שההיסטוריה הועידה לנו"
 
עבורך, תיאטרון ניסיוני ואוונגרדי הם למעשה דרך חיים.

"יש בי איזה חוסר שקט. כשאני מזהה משהו שאני מכיר, יודע או ראיתי – אני משתעמם בקלות. והעניין הזה של לחפש את החדש, המקורי והייחודי – זה חלק ממני. אני מרגיש שזה גם מזיז ומניע אותי כל הזמן. אני זקוק לזה. במקרה של פסטיבל עכו, יש כל מיני דרכים לנהל אמנותית, שאני מעריך, למרות שזה לא דומה לי. הדרך שלי היא תמיד ליצור מגוון. זה הצורך שאני מרגיש. וכאן יש לי כר עשיר לפעילות הזאת. לראות משהו שהוא יותר פרפורמנס, קשור בתנועה, במוזיקה, באמנות חזותית וכולי. גם כשאני מסתובב בעולם והולך לפסטיבלים, אני מאוד נהנה כצופה וכצרכן תרבות לראות את המניפה הזו נפרשת, וזה מה שאני אוהב גם לעשות.

"זו לא הדרך היחידה לנהל פסטיבל. אני חושב שאחת התקופות היפות של תיאטרון עכו הייתה כאשר ניהל אותו עתי ציטרון, ששם את כל הביצים בסל אחד. הוא אמר, בתקופה שלי יהיה פה תיאטרון חזותי ודי. וזה סבבה. הוא שם את התיאטרון החזותי פתאום על המפה וזה היה מאוד משמעותי. אבל הדרך שלי היא אחרת. אני אוהב לראות דברים שונים. באיזה פסטיבל שהייתי, עוד לפני שניהלתי, פגשתי שם נערה בת 19. התפתחה בינינו שיחה ושאלתי אותה אם היא נהנית. היא אמרה כן, הכל כל כך אחר, אבל אחר אותו דבר... אמרתי לעצמי, כזה אני לא אעשה. לשיטתי, כל כניסה שלך לעולם הפסטיבל צריכה להיות שונה מהדבר הקודם שראית. נראה לי שאנחנו עומדים בזה.       

"אנחנו בעצם מזמינים את הקהל לדמיין את החוויה התיאטרונית. הרי לא נתקרב לחוויה הזו של ההתקהלות, שזה בבסיס של המדיום הזה. לא נתקרב לזה שאתה חש את הזיעה ורואה את נתזי הרוק של השחקן על הבמה. מה שאנחנו מנסים לעשות בפסטיבל אונליין זה כאילו לעזור לקהל לדמיין את עצמו בתיאטרון. מצד שני, בגלל שזה בעצם מין ניסוי שאנחנו עושים, של שילוב בין תחומים, קולנוע ותיאטרון, טלוויזיה ותיאטרון, השילוב הזה מעורר גם מחשבה אם לא עושים בנו ניסיון, כלומר שהניסיון הוא עלינו. אבל כאן יוצא משהו מאוד מעניין שממרחק של עוד כמה שנים ייראה כמו דבר שהוא ממש בחיתולים שלו. אני חושב שאנחנו צריכים לספר את הפרק הזה שההיסטוריה הועידה לנו". 



מאור בן זינו, צילום פרטי
 
מאור בן זינו: "עוגן, במה ויצירה לאמנים"

לאחר שנים לא מעטות של פעילות במסגרת פסטיבל עכו, זוהי שנתו הראשונה של מאור בן זינו כמנכ"ל הפסטיבל. "זו בהחלט תקופה מאתגרת. כמו לעשות ארבעה פסטיבלים באותה שנה", הוא אומר. "הייתה תחילה היערכות לקיום הפסטיבל כרגיל, על פי אופיו המסורתי, אבל נאלצנו כל הזמן לעשות אדפטציות בהתאם למצב. מתווה להופעות בחוץ, מתווה להופעות בפנים, מתווה משולב וכולי. הכניסה לסגר השני והיציאה ממנו הביאה להחלטה לעשות אותו במתווה דיגיטלי.

"וכך העלינו את השחקנים לעכו, הקמנו את ההצגות, הקאסט, הבמה, התפאורה, הגברה, תאורה והיה ממש מרגש. צילמנו את ההצגות ואחר כך הן עברו עריכה ועיבוד לחוויה תיאטרלית-קולנועית ואני מאמין שהשנה זו תהייה חוויה טובה יותר, כי לצערי אין הרבה אפשרויות בתחום התרבות. הדבר הכי חשוב שעמד לנגד עינינו הוא לעמוד בהתחייבויות עם האמנים שחתמנו איתם הסכמים, עם ההצגות שמשתתפות בתחרות, עם כל אנשי הבמה, המחזאים, הבמאים, היוצרים, ובחלקת האלוהים הקטנה שלנו נאפשר להם את העוגן וגם את הבמה והיצירה. זה מה שהנחה אותנו ואני שמח שבסופו של דבר אנחנו מצליחים לבצע זאת ולשמר את המסורת".

ספר קצת על הארגון והלוגיסטיקה של האירוע.

"ראשית, טיפלתי בכל הנושא הפיננסי, התוויית התקציב. כעובד הרשות המקומית אני עובד גם מול ראש העיר, שהוא יו"ר הנהלת הפסטיבל. אז זה גם כל הצד הפיננסי, הארגוני וההפקתי, ולוודא שהכל עובד. האמת היא שעם כל הייחודיות של האירוע השנה, אנחנו מורגלים בעשייה של דברים הרבה יותר מורכבים. פסטיבל עכו הוא השני הכי גדול במדינה ומארח למעלה ממאה אלף איש בשנה.

"הדבר הכי מאתגר היה איך לצלם את זה, בכמה מצלמות ולא במצלמה אחת, ופשוט לייצר חוויה מצולמת ברמה הכי גבוהה שאנחנו יכולים - וזה נראה מצוין ויש לזה וייב טוב. וכמובן, לשווק את החבילה. להמחיש שאנחנו ממשיכים את היצירה והמורשת והמסורת נמשכים, ולהביא את העניין לידיעת הקהל כדי להגיע לחשיפה כמה שיותר גבוהה. והשנה זה הפך ליתרון. בכל שנה אנחנו מוגבלים בכמות הקהל שיכול להיכנס לחללי ההופעות והפעם כל מי שרוצה יכול להיות שותף לחוויה, במסגרתה נארח גם את שתי ההצגות הזוכות של פסטיבל 'מסרחיד', שהתקיים בעיר לאחרונה. כל אחד יכול לראות את זה מתי שנוח לו בסלון שלו". 
  
   

הפסטיבל יתקיים בחנוכה, ימים ראשון עד שלישי, 15-13 בדצמבר 2020. להרשמה באתר הפסטיבל, בפייסבוק ובאינסטגרם