שחקן מפתח בעולם התרבות

הבמה הישראלית ידעה שחקנים רבים. אבל יש שחקנים ויש שחקני מפתח, מודלים חד-פעמיים שהם הכוח המניע מאחורי הקלעים. המושכים בחוטים, אלה היוצרים יש מאין ומניעים תהליכים ארוכי טווח, מסמנים מגמות, קובעים הלכי רוח וטעם ולאורך הדרך, גם חורצים גורלות.

יעקב אגמון, שנפטר השבוע בגיל 91,  לא היה אמן, אבל יצר עולמות יש מאין. אגמון היה לא רק שחקן מפתח מרכזי בבניין התיאטרון הישראלי, אלא סמן דרך, מנוע טורבו משמעותי וכוח מניע בעשייה התרבותית הישראלית בכלל.

האיש שעצם את עיניו בפעם האחרונה כשהוא עד לטבעת החנק הסוגרת על צוואר התרבות הישראלית שהייתה בנפשו, הניח יסודות למפעלי תרבות אדירים שבלעדיו לא היו קמים, והזניק קריירות לרבים וטובים מענקי הבמה העברית. הסתלקותו משדה התרבות בישראל, בעיקר באקלים הנוכחי, היא תהום שנפערה ולא תמלא. 
 


גילה אלמגור ויעקב אגמון, תמונה באדיבות תיאטרון הבימה

כריזמטי, סוער וגועש
 
לכאורה איש רעים להתרועע, אך בליבתו, אדם מופנם, מורכב ורב-רבדים, רווי סתירות, שנוי במחלוקת. איש כריזמטי, סוער וגועש ובתנועה מתמדת, היה. נוח לכעוס ולוחמני, אך בעל חוש הומור ממזרי ושובבות של נער. נהנתן, אך לא רהבתן. ציניקן, ביקורתי, נטול פילטרים וישיר עד העצם. יצירתי עד אין קץ וסקרן בלתי נדלה, בעל מוח קודח ורעב אינסופי לאתגרים, לעשייה ולחיים, עליהם הסתער ואותם חי עד הקצה, עד טיפת הוודקה האחרונה בבקבוק. איש של חזון ומעש, מגשים חלומות. חילוני עד העצם, אך מאמין אדוק ביצירה מקורית.

"אי אפשר לספר את סיפורה של התרבות הישראלית מבלי לספר על יעקב אגמון", כתב ירון פריד בספר שיצא אך אשתקד ובו בקש לפענח את דמותו הסוערת באמצעות שיחות איתו ועליו. פריד, כמובן, צודק. אין כמעט צומת בחיי הבמה והתרבות הישראלית שאגמון לא היה, בדרך זו או אחרת, חלק ממנה. האיש שהמציא את במות הבידור של יום העצמאות, ניהל את תיאטרון הקאמרי והבימה, ייסד וניהל את תיאטרון מועדון התיאטרון הסאטירי, את תיאטרון בימות ובית ליסין, הפיק את חידון התנ"ך הראשון ואת תחרות ארתור רובינשטיין הראשונה, חלם ומימש את פסטיבל התיאטרונטו להצגות יחיד, יזם והפיק את חג הכלייזמרים בצפת ועשה היסטוריה כשהפך למפיק הישראלי הראשון שהעלה הצגת תיאטרון בברודווי, ליווה את חיי התרבות הישראלית מימי ראשיתם בעשייה ענפה יוצאת דופן בהיקפה ובהשפעותיה.

רשימת היוצרים והמבצעים שהחלו את דרכם על בימותיו של אגמון וחייבים לו את "הפריצה הגדולה", אינסופית. כל מה שעשה, עשה עם כל הלב. בכל פרשת דרכים, השאיר חלק מעצמו. בדרכים לא מעטות הותיר שרפות, אך גם לא מעט מרחבים פורחים. 
 

יעקב אגמון, צילום: ז'ראר אלון

סיפור אהבה אפי
 
בשנות ה-60' נישא לשחקנית גילה אלמגור. נישואים שניים לשניהם. מאז הם יחד, עומדים כחומה בְּצוּרה מול העולם הסוער שבחוץ גם כשסוער בפנים. ביחד העניקו בית חם להגר, בתם, וראו את המשפחה גדלה. בסרט התעודה "שאלות אישיות", ששמו מתכתב עם שמה של תכנית הראיונות הרדיופונית שאגמון הגיש בגלי צה"ל משך יותר מיובל, נחשף טפח קטנטן מסיפור האהבה האֶפִּי של שני כוחות הטבע הללו. קצת מהדבש ומהעוקץ, מהטוב ומהאנושי.

בראיונות שקיימתי איתו לאורך השנים בכל פעם שדבר על רעייתו, גילה, הסמיק כילד, חייך חיוך ממתיק סוד והתכנס בתוך עצמו. "זה סיפור אהבה", אמר ולא הרחיב. "למה אתה מתגעגע?", שאלתי אותו לפני שנים. הוא ענה: "לכל הדרך שעברתי בה". "ובית? מה זה בית עבורך?", שאלתי והוא ענה: "מקום שרואים ממנו את הים. זה נותן אשליה שאפשר לחלום בלי צנזורה, שיש מרחבים".

גילה אלמגור ויעקב אגמון, מימין: באדיבות המשפחה. צילום תמונה משמאל: יואב גינאי



יענקלה אגמון, איש חזון ותעוזה, אקזמפלר אחד ויחיד, חלם, מימש וחי בלי צנזורה. איש יקר היה ואיננו. ארונו לא יוצב על במת התיאטרון הריקה והמיותמת מזה חודשים ללא אופק מנחם לחזרה. ביציע של מעלה שמור לו לבטח מקום של כבוד, אולי רואים משם את הים.