פגיעתה של מגיפה

זו לא תיזכר כשנת אוסקר טובה במיוחד. הנסיבות האובייקטיביות הן שמדובר בטקס שנערך אחרי שנת קורונה קשה, שבארה"ב עוד לא ממש הסתיימה. אבל דווקא בגלל זה, ולנוכח העובדה שגם ככה האירוע ייתפס כ"אוסקר הקפסולות", עם כל הריחוק החברתי שרק ניתן היה לייצר בשני אולמות תיאטרון דולבי שבהוליווד – אולי כדאי היה להיצמד יותר לפרוטוקול? כלומר, למה שפרס הסרט הטוב יחולק לפני פרסי השחקנית והשחקן הראשיים? ולמה שפרס הבימוי יחולק כבר בראשית הערב?

כנראה שכדי להמחיש את האנטי קליימקס של הערב - החריגות מהפרוטוקול היו ההפתעות הכמעט יחידות באירוע. כלומר, כאשר מציינים שבחירות שמרניות, כמו הענקת פרס השחקנית לפרנסיס מקדורמנד בפעם השלישית ופרס השחקן לאנתוני הופקינס בפעם השנייה, לא מעידים על מקוריות יוצאת דופן. לא היה קורה אסון אם חברי האקדמיה ההוליוודית היו מרעננים קצת את השורות ונותנים לחברים חדשים, עם תצוגות משחק לא פחות טובות לטעמי (ריז אחמד, סטיבן יאון, אנדרה דיי, קארי מאליגן), להיכנס למועדון האקסקלוסיבי של הזוכים בפסלונים המוזהבים.

פרנסיס מקדורמנד, צילום מסך

אסור להתעלם מהעובדה שלרוב צופי האירוע, בארה"ב ובכלל, שרגילים לראות את הסרטים על מסכי בתי הקולנוע לפני שהם מתמודדים לנגד עיניהם באירוע הטלוויזיוני – חלק גדול  מיצירות הקולנוע של השנה לא היו מוכרות. למעט אלה אותם ראו בנטפליקס או בהולו או באמזון פריים או ב-HBO Max , או בכל פלטפורמת סטרימינג/ VOD אחרת. כי כך צרכנו סרטים בדרך כלל בשנת הקורונה. ולכן פגיעתה של המגיפה בענף הקולנוע לא באה לידי ביטוי רק בכך שהסרטים לא הוקרנו במסה הקריטית שלהם בבתי הקולנוע, אלא שנרשם שינוי מדאיג בהרגלי הצפייה, וייתכן מאוד שייקח לענף זמן רב מאוד להתאושש. והכוונה לחזרה של המונים רבים של צופים לבתי הקולנוע. ענן מדאיג של אי ודאות  מרחף כאן. בכל אופן, לעמיתיי מבקרי הקולנוע ולי היה הרבה יותר קל "להגיע" לסרטים האלה ולצפות בהם לפני הטקס. ולכן לא ברורה לי מידת האטרקטיביות של האירוע לציבור הרחב, שבמידה רבה לא הכיר את הסרטים.      

יו יונג יון, צילום מסך

הזכיות שהתממשו, ואלה שלא

ואם נתייחס לתוצאות התחרות, כמה מגמות בולטות נרשמו. בשנה שעברה הופתענו בגדול מזכייתו הכפולה של "פרזיטים" הקוריאני בפרס הסרט הטוב ביותר, במקביל לזכייה היותר טבעית, בפרס הסרט הבינלאומי. והנה בלילה שעבר היה זה הבמאי בונג ג'ון-הו שהעביר את השרביט לדור הבא של יוצאי דרום מזרח אסיה: לבמאית הסינית במקור קלואי ז'או ("ארץ נוודים" – על פליטי המשבר הכלכלי של 2008 שחיים על גלגלים לאחר שנאלצו לוותר על מגורים בבתים), ולא פחות מכך לשחקנית יו יונג-יון ("מינארי" – על משפחת מהגרים קוריאנית שמנסה מזלה בהקמת חווה והשתלבות באזור חקלאי) הדרום-קוריאנית (שתיהן, אגב, דוברות אנגלית רהוטה). נראה כי יותר ויותר מועמדים וזוכים אסיאניים הופכים למטבע עוברת לסוחר באוסקר. ועם זאת, לא הייתי אומר שהאסייתי הוא השחור החדש. כל הגזעים והצבעים חיים יחד בהרמוניה.

בונג ג'ון הו, צילום מסך


קלואי ז'או היא האישה השנייה שזוכה לחבוק אוסקר. הקודמת הייתה קתרין ביגלו שזכתה ב-2009 על "מטען הכאב". אגב, בשני המקרים מדובר בזכייה כפולה: גם כיוצרות הסרט הטוב ביותר וגם כבמאיות. ועוד על ז'או: "ארץ נוודים" הוא לא סרטה הראשון המצוין. ב-2017 יצא "הרוכב" שלה, על תרבות הרודיאו ושקיעת תרבות הבוקרים. לטעמי הוא היה לא פחות טוב מ"ארץ נוודים", וגם זכה בפרסים וציונים שונים לשבח. אלא שבכל הקשור לבמה המרכזית, לפעמים צריך כנראה להתבשל על אש קטנה לפני הפריצה הגדולה.

ובאשר לפרס הסרט הבינלאומי, "עוד סיבוב" של הבמאי הדני תומס וינטרברג ("החגיגה", "ניצוד") הוא סרט ראוי העוסק בארבעה חברים מורי תיכון שנקלעים למשבר גיל העמידה ומפתחים תיאוריה לפיה צריכת אלכוהול הולכת וגוברת מחדדת את כלי החשיבה שלהם והופכת אותם למורים ואנשים טובים יותר. זה גם סרט על תרבות השתייה בדנמרק ועל הריקנות החברתית במקום שבו אנשים מתמכרים לשגרה משעממת ומשמימה.

תומס וינטרברג, צילום מסך

לטעמי האישי, הסרט הבוסני "לאן את הולכת אאידה" (על כיבוש עיר בוסנית על ידי הסרבים במהלך מלחמות הבלקן) הרבה יותר חזק, וכך גם "ימים טובים יותר" מהונג קונג, המציג טרנד של אלימות אכזרית בקרב בני נוער. מעניין שלקטגוריית הסרט הבינלאומי (לשעבר הסרט בשפה זרה) השתחל השנה גם סרט דוקומנטרי (מהלך לא שכיח), "קולקטיב", של הבמאי אלכסנדר נאנאו, שייצג את רומניה. הסרט היה מועמד במקביל גם בקטגוריה הדוקומנטרית, אך גם בה הפסיד.

קלואי ז'או, צילום מסך

וכמה זכיות צפויות שלא התממשו. ההנחה הייתה שחברי האקדמיה יחלקו כבוד אחרון לצ'דוויק בוזמן ("הבלוז של מא רייני") שהלך לעולמו בשנה החולפת ויעניקו לו אוסקר פוסט מורטם, כפי שהיו מקרים כאלה בעבר (ולבוזמן המנוח עצמו הוענק כך לא מזמן גלובוס הזהב). גם אנדרה דיי, שהיטיבה לגלם את זמרת הבלוז והנשמה בילי הולידיי ב"ארה"ב נגד בילי הולידיי" סומנה כזוכה אופציונאלית, מה שלא קרה בסוף, כידוע, והפרס ניתן לפרנסיס מקדורמנד. כעת היא השתוותה למריל סטריפ במספר הזכיות (שלוש) ורק קתרין הפבורן עדיין צועדת לפניהן עם זכייה אחת נוספת.

ולנציג הישראלי. לתומר שושן וסרטו המיוחד (שצולם בשוט אחד של כ-20 דקות) לא באמת היה סיכוי בקטגוריית הסרט העלילתי הקצר, כאשר אחד הסרטים מולם התמודד, ואשר זכה, היה "שני זרים רחוקים" (ניתן לצפות בו בנטפליקס), המהדהד לפרשת ג'ורג' פלויד. אבל בכל זאת זו הייתה עבור תומר וצוותו גיחה מרתקת ללב המאפליה ההוליוודית, ודווקא בשנה זו.
  

הצוות הישראלי, צילום מסך

כל הזוכים
  הסרט הטוב ביותר: "ארץ הנוודים"
  הבמאית הטובה ביותר: קלואי ז'או ("ארץ הנוודים")
  השחקן הראשי הטוב ביותר: אנתוני הופקינס ("האב")
  השחקנית הראשית הטובה ביותר: פרנסס מקדורמנד ("ארץ הנוודים")
  שחקן המשנה הטוב ביותר: דניאל קאלויה ("יהודה והמשיח השחור") 

דניאל קלויה, צילום מסך

  שחקנית המשנה הטובה ביותר: יו יונג-יון ("מינארי")
  התסריט המקורי הטוב ביותר: אמרלד פנל, "אישה צעירה מבטיחה"
  התסריט המעובד הטוב ביותר: פלוריאן זלר וכריסטופר המפטון, "האב"
  הצילום הטוב ביותר: "מאנק"
  העריכה הטובה ביותר: "צלילי המטאל"
  עיצוב ההפקה הטוב ביותר: "מאנק"
  עיצוב התלבושות הטוב ביותר: "הבלוז של מא רייני"
  האיפור ועיצוב השיער הטובים ביותר: "הבלוז של מא רייני"
  הסאונד הטוב ביותר: "צלילי המטאל"
  הסרט הדוקומנטרי הארוך: "מורתי התמנונית"
  הסרט הבינלאומי הטוב ביותר: "עוד סיבוב" (דנמרק)
  סרט האנימציה הארוך הטוב ביותר: "נשמה"
  המוזיקה המקורית הטובה ביותר: "נשמה"
  הסרט העלילתי הקצר הטוב ביותר: "שני זרים רחוקים"
  הסרט התיעודי הקצר הטוב ביותר: "קולט"
  סרט האנימציה הקצר הטוב ביותר: "If Anything Happens, I Love You"
  השיר המקורי הטוב ביותר: "Fight For You" - "יהודה והמשיח שחור"