מלך הוואלסים של וינה
 
הרעיון שמלך הוואלסים יוהן שטראוס הבן יחבר אופרטה נולד במפגש בינו לבין ז'ק אופנבך, היהודי מפריז שהוביל את ז'אנר האופרטה בבירת צרפת. הוואלס כבר היה סמלה של העיר וינה. הכנסייה, באורח לא מפתיע, לא אהבה את המחול הזה, והבישוף של וירצבורג חתם על צו כנסייתי שאסר במפורש לרקוד לצליליו.

אבל צווים לחוד ומציאות לחוד, והפופולריות של הוואלס הלכה וגדלה. הריקוד שהחל צובר פופולריות כבר בזמנו של שוברט, נאלץ לחכות בעיקר למשפחת שטראוס כדי למצוא את דרכו למרכז הבמה ולמעשה למרכז החיים של בירת האימפריה האוסטרו-הונגרית. זה היה יותר מעוד מחול. באווירה של המאה ה-19 הייתה נטייה מובהקת להעמיס על המוזיקה איכויות ספרותיות בסוגה שנקראת "מוזיקה תכניתית", שהדגישה את ההיבט הרומנטי-סנטימנטלי וכללה בצורה המוזיקלית אינטריגות אירוטיות.

שטראוס, שהוביל את הוואלס למעמדו הרם בתרבות הווינאית, קיבל את התפיסה התכניתית בזרועות פתוחות. אלא שאצלו הוואלסים לא התמקדו רק בסיפור עלילתי אלא בניסיונות לתאר אווירה: הוא חיקה את צליל נקישות מכשיר המוֹרס בוואלס "עיתוני הבוקר", היה סנטימנטלי ורומנטי ב"אגדות מיערות וינה" ולמעשה מיקם את הוואלס בלב נשמת החברה הווינאית ולו רק בזכות העובדה שחיבר מאות ואלסים לכל אירוע ציבורי או פרטי בווינה. הוואלסים שלו הגיעו גם לארצות אחרות, מרוסיה ועד אנגליה וארה"ב, ושטראוס הפך ל"מלך הוואלסים".

כתופעה חברתית איחד הוואלס באולמי הריקודים אצילים, סוחרים בורגנים ובני מעמדות נמוכים. מועדוני הוואלסים היו לקיני האוהבים, כתובות לרומנים קצרי-מועד או מתמשכים שלא הכירו במחסומים מעמדיים. אווירתה המתירנית של וינה תועדה במחזות וברומנים וכמובן ביצירתו הדרמטית הטובה ביותר של יוהן שטראס "העטלף". 


העטלף, צילום: יוסי צבקר


העטלף שתקע אותי
 
את עלילת "העטלף" מצא מחבר הליברית ריכרד ז'נה במחזה גרמני בשם "בית הסוהר", שאומץ על ידי צמד כותבי האופרטות הצרפתים מֶאיַיק והלוי, ותורגם שוב לגרמנית. האופרטה "העטלף" הייתה לאחד הסמלים המובהקים של וינה - ביטוי, אחד מני רבים, לתרבות המתירנית בבירת קיסרות הַבּסבּוּרג, שמצאה את ביטויה בספרות, בדרמה, בציור ובמוזיקה שנוצרו בעיר באותה תקופה. סיפור העלילה תורגם אמנם מדרמה פריזאית, אבל התוכן הולם ככפפה את נורמות ההתנהגות הווינאיות ברבע האחרון של המאה ה-19.

במרכז עלילת האופרטה עומדים לילה ובוקר שלאחריהם אמור האדון גבריאל פון אייזנשטיין לצאת לחמישה ימים בכלא. ידידו, ובדיעבד יריבו של אייזנשטיין, ד"ר פאלקה, עומד מאחורי סדרת האירועים לרבות נשף התחפושות הגדול שלא היו אלא נקמה באייזנשטיין ששלוש שנים קודם השאיר אותו שתוי ברחוב כשהוא לבוש בתחפושת של עטלף. כל העיר ראתה אותו בתחפושת ומאז דבק בו הכינוי ד"ר פלדרמאוס, העטלף.

העטלף, צילום: יוסי צבקר


האופרטה מספרת בעיקר את סיפורם של בני מעמד הביניים בווינה, עורך דין ואשתו, המשרתת בביתם, ושל מנהל כלא שבלילה אחד מרשים לעצמם להיות דמויות אחרות, נציגים של מעמד האצולה - ולהתנהג ככאלה. 

היסטורית, הצגת הבכורה לא התקבלה בהצלחה משמעותית. מי שקיבע את מעמד "העטלף" כנכס קבוע ברפרטואר של בתי האופרה החשובים היה מנהל בית האופרה בהמבורג, בשנות ה-90 של המאה ה-19, הלא הוא המלחין גוסטב מאהלר. 
 

העטלף, צילום: יוסי צבקר

פנינה תיאטרונית 
 
ההחלטה של האופרה הישראלית לפתוח מחדש את בית האופרה -  לאחר השבתה מאונס של כ-14 חודשים – בהצגת "העטלף", ראויה לכל מחמאה. מה טוב יותר, לאחר סגרים ואסונות רצופים במישורים חברתיים, בריאותיים ופוליטיים – מאשר לבלות כשעתיים בעולם של צהלה תיאטרונית- מוזיקלית, רצף מהיר של פעלולי משחק ומוזיקה שאינו מאבד מחינו וממרצו אפילו לשנייה אחת?

על במה ריקה ניצבים התזמורת הסימפונית הישראלית ראשון לציון והזמרים, כשאת הטון קובע המנצח דן אטינגר שידיו מנצחות על התזמורת אבל גופו הוא חלק מן המופע הדרמטי. הקלילות היא שם המשחק, כך על פי תפיסתו של הבמאי עידו ריקלין ולא פחות ממנו של הכוריאוגרף יפתח מזרחי. מזרחי והרקדנים נופר לוינגר, מיה באנר ועמרי סמסון מובילים את הדרמה הדחוסה, כשהם חולפים במהירות על הבמה הריקה, מציבים ומסלקים פרטי התפאורה  - שולחן, כורסא - מכתיבים את הקצב שהוא הלב הפועם של אווירת קלות הדעת של ההפקה כולה.

העטלף, צילום: יוסי צבקר


ההפקה אינה מותירה רגע של שקט וטוב שכך. לא נעשה לכם ספוילר ובכל זאת - הסצנה שבה מבלים אלפרד (איתן דרורי), מאהבה של רוזלינדה (אלינור זון) לעיניו המשתאות של פרנק מנהל הכלא (יורי קיסין), שבה שותפים הזמרים והרקדנים, היא לא פחות מפנינה תיאטרונית.

ההחלטה לשיר את היצירה בשפת המקור, גרמנית, ולדבר את הדיאלוגים בעברית היא נכונה ומוסיפה עוד מימד לאותה "תחפושת של לילה אחד" של בני מעמד הביניים. גם כתוביות התרגום העליזות כשלעצמן של המתרגם ישראל אובל כוללות את הטקסט המדובר, וכך נוצר רצף שמסייע לצופים לעקוב.  
 

העטלף, צילום: יוסי צבקר


לא פחות מנפלאה
 
שתי זמרות מובילות ללא כל ספק את ההפקה כולה – יעל לויטה ואלינור זון. לויטה היא אדֶלֶה אידיאלית, המשרתת שרוצה כל כך להיות שחקנית, לפחות לערב אחד. תפקידה של אדלה נתפר למידותיה המוזיקליות והדרמטיות של לויטה, החל בפטפטת וכלה בסלסולים הסופרניים, והיא לא פחות מנפלאה. משלימה את ההובלה הנשית בערב הזה אלינור זון בתפקיד רוֹזַלינדֶה, אשתו של אייזנשטיין בהפגנה סוחפת של קול ודרמה. 

אי אפשר להוריד את העיניים גם מעודד רייך בתפקיד אייזנשטיין עתיר הורמוני נקמה המתהולל על הבמה, ומתנועתו הבלתי פוסקת ואפילו נוטָה לכבֵדוּת שיש בה חן של נוח בריגר (בריטון) בתפקיד ד"ר פאלקה, הלא הוא "העטלף".

את החוויה הנהדרת באופרה משלימים יורי קיסין (בס בריטון) בתפקיד מנהל הכלא, טל ברגמן (סופרן) בתפקיד הנסיך אורלובסקי וסיון קרן (סופרן) בתפקיד אידה, אחותה של אדלה, שנעים כולם בהרמוניה על הבמה המוארת היטב בעיצובה של עדי שִמרוני בתלבושות החגיגיות של אולה שֶבצוב. רוצו לראות.                    
 

העטלף, צילום: יוסי צבקר

"העטלף" יתקיים ב-5, 7 ו-9 במאי ב-20:00 בבית האופרה ע"ש שלמה להט (צ'יץ') שד' שאול המלך 19, תל אביב. מחירי כרטיס: 300-160 ₪. להזמנת כרטיסים: 03-692777 או באתר האופרה