השירה כמדיה פופולארית
 
עד לראשית שנות ה-90 לא היו קיימות בישראל התרבות והמסורת של פסטיבל השירה. לעומת זאת, בעשור האחרון מתקיימים כשמונה פסטיבלי שירה בשנה בכל הארץ, חלקם בינלאומיים, במגמה המבטאת צורך עמוק להגיש את השירה דרך מימדים פופולאריים יותר. פסטיבל המשוררים במטולה, שנוסד בשנת 1996, הוא אחד הוותיקים שבהם.
 
הפסטיבל, שיחגוג את שנתו ה-24, הוא מיזם של בית הקונפדרציה בירושלים בניהולו של אפי בניה, המתקיים מדי חג שבועות. השנה הוא יתקיים בין התאריכים 18-16 במאי (עדכון: 3-1 ביולי) והוא ייפתח באירוע לזכרו של המשורר נתן זך.   
 
עוד במסגרת הפסטיבל יוענק פרס מפעל חיים למשורר ולמתרגם אהרן שבתאי, יתקיימו מפגשים עם משוררים ויתקיימו פאנלים שיעסקו בין היתר ביצירתם של ביאליק, יונה וולך, אבות ישורון ויוסף חיים ברנר. 

אפי בניה, צילום: עמרי בראל

אגרוף בבטן
 
השנה הצטרפה לניהול האמנותי של הפסטיבל יחד עם עורך מוסף התרבות והספרות של הארץ בני ציפר, העיתונאית, מגישת הרדיו, ומבקרת הספרות שירי לב-ארי, שהפכה לחלק בלתי נפרד מעולם הספרות בישראל מאז שהחלה את דרכה ככתבת הספרות של עיתון הארץ ב-1999. הפגישה איתה מתקיימת בבית קפה צפוני בתל אביב, רחוק מהעין ומהלב של כל האנשים שאנחנו מכירות.
 
איך מצאת את עצמך מנהלת אמנותית שותפה?
 
"מאוד פשוט. קיבלתי טלפון מאפי בניה מבית הקונפדרציה שחשב שכדאי לרענן מעט את התוכנית השנה מתוך שיתוף פעולה עם בני ציפר שעושה את זה כבר כמה שנים. את בני אני מכירה עוד מימי בעיתון הארץ, הוא נחשב לעורך 'שמורת טבע' בעיתון ויש בינינו קשרי ידידות של הארץ של פעם. החיבור היה מיידי, ואני מוכרחה לומר שמצאנו שהרבה דברים קורים בעולם השירה, ושיצאו המון ספרים חדשים של משוררים בתחילת דרכם שהם טובים ואמיצים.
 
"מיד הבנתי שהתפקיד שלי, השנה לפחות, זה להביא את הדור החדש ובעיקר משוררות - כאלה שהספרי שירה שלהן מביאים אל השולחן סוגיות בוערות שקשורות בחוויה הנשית. אני מדברת על משוררות אמיצות כמו אודיה רוזנק שפרסמה השנה ספר שירים ראשון בעל השם הפרובוקטיבי "בוא, לקק אותי" שכותבת בתעוזה וכל שיר שלה הוא אגרוף בבטן. או מאיה ויינברג שהיא גם וטרינרית וחוקרת עטלפים במקצועה, שהשירה האקו-פואטית שלה נכתבת מתוך אחריות גדולה כלפי הצומח ובעלי החיים. הפסטיבל הזה חייב להתכתב עם השיח עם מה שקורה ועם מה שמושך את תשומת הלב, ומה שרלוונטי". 
 


"סוף" - מאיה ויינברג
 
אֲנִי שׂוֹנֵאת לְקַפֵּל אֶת הַפְּרָחִים הַנְּבוּלִים
לִשְׁבֹּר אֶת הַגִּבְעוֹל הַמִּתְעַקֵּשׁ
וְלִזרְקֹ
אֲבָל גַּם זֶה אִמּוּן לְיוֹם שֶׁיָּבוֹא.
כְּמוֹ הַבָּלוֹנִים הָרְפוּיִים
כְּשֶׁיּוֹם הַהֻלֶּדֶת מִזְדַּקֵּן
מִתְגּוֹלְלִים עַל הָרִצְפָּה בְּמַאֲמָץ לִנְשֹׁם
צָרִיךְ לָשִׂים לָזֶה סוֹף.
אֲנִי הַמְּבִיאָה אֶל הָעוֹלָם, אֲנִי הַלּוֹקַחַת
אֲנִי אֱלֹהִים קָטָן מְאֹד
 
את מדברת על אומץ, מה זאת שירה אמיצה מבחינתך?
 
"לגעת בשברונות של החיים, באהבות נכזבות בפגיעות מיניות, ביחסים טעונים עם האמא או האבא. בכתיבה על מין ומגדר. אנחנו אולי מקבלות את זה כאן בתל אביב של 2021 כדבר מקובל אבל הכתיבה של משוררים כמו שי בוזגלו ושני פוקר שהשירים שלהם עוסקים במיניות באופן משוחרר". 
 

בני ציפר, תמונת יחסי ציבור

"כי שירה זה חשמל"  
  
 איך מנהלים פסטיבל אמנותית במשותף?
 
"זה הרבה יותר קל ממה שנדמה. לכל אחד מאיתנו יש את האג׳נדות שלו ואת הטעמים וההעדפות ואיכשהו הצלחנו לחבר אותם ביחד לתכנית אחת אחרי פינג פונג ממושך, ומתוך כבוד של האחד להעדפות של השנייה. לא היה צריך לשכנע. הייתה תחושה שהכל מונע על ידי חוש פנימי, ואינטואיציה מתוך רצון להוביל ליצירה חדשה ברצף הזמן, במרחב ובתודעה".
 
מה הייחוד שלכם ביחס לפסטיבלי שירה אחרים, איזו אלטרנטיבה מציע פסטיבל השירה במטולה?
 
"למטולה מעצם היותה צפונית ורחוקה מרחק גדול מתל אביב, יש את היכולת לכנס ולאסוף הכל ולקיים הכל. גם את מה שנמצא במיינסטרים וגם את הדברים החתרניים והפחות מוכרים וגם לשלב תמות, כמו השנה - אקו-פואטיקה עם שירה פלסטינית. זה חייב להיות גם וגם וגם. הוא גם לוקח את חתני פרס ישראל נורית זרחי וארז ביטון וגם מביא משוררים שרוב הקהל עוד לא מכיר.
 
"אנחנו מציעים מין חוויה לימינלית בנקודה הכי מרוחקת בארץ של שלושה ימים מרוכזים של חשמל באוויר. כי שירה זה חשמל. אני זוכרת את החוויה האישית שלי מהפסטיבל כעיתונאית שנשלחה מעיתון הארץ לסקר את הפסטיבל, יש חוויות שהולכות איתי עד היום כמו מפגש עם יהודה עמיחי או נתן יונתן. במטולה בגלל שהיא אזור סף, קל לך יותר לפשוט מעליך הרבה מאוד תפקידים חברתיים ולאפשר לעצמך מפגשים בלתי אמצעיים, מין מפגשי אני-אתה במונחים של מרטין בובר. הכל הרבה יותר נקי. זאת חוויה משמעותית".
 
לב-ארי אומרת שיש משהו במטולה שמטאפורי למדינה כולה. "בחמש דקות את יכולה לגמוא את המרחק בין הגבול עם לבנון לבית הראשונים - אותו מתנ"ס שכונתי שנמצא במרכז המושבה. חמש דקות מהקצה - מהמגע עם האחר, מהנקודה הכי חשופה, עד הלב המוגן. יש בזה אנרגיה מיוחדת". 
 

נורית זרחי, צילום: רוני טהרלב

גם פסטיבל ימי שירה במדבר מתרחש באזור סף
 
"יכול להיות שיש לו גם את האיכות הזאת אבל אני חושבת שאנחנו בפסטיבל במטולה נוטלים על עצמנו גם את האחריות על המיינסטרים. אנחנו לוקחים על עצמנו את התפקיד להוביל ולדבר על כל מה שמתרחש בזירת השירה ולא רק על חלק ממנה. ואנחנו מביאים אל השיח גם את דור הנפילים וגם את דור הביניים וגם את הדור הצעיר, וגם מוזיקאים כמו ישראל ברייט והדרה לוין-ארדי שמלחינים במיוחד לפסטיבל שירי משוררים עכשוויים. אנחנו תמיד היינו מדינה של שירי משוררים. זה משהו שהיה בעבר בפסטיבל ופסק וחשוב לנו להחזיר אותו.
 
"אל תשכחי שאנחנו חוזרים אחרי שנה של סגר וסוג של נתק חברתי ויש איזה אינסטינקט דווקא מפני שאנשים מגיעים ממקומות שונים ומגילאים שונים, להיות חלק מקהילה".
 
"לאימא" - אורין רוזנר
 
אִם יֵשׁ תּוֹרָשָׁה רַק הַבְּדִידוּת עוֹבֶרֶת בָּהּ
אֵינֶנּוּ דּוֹמוֹת אֶלָּא בַּתְּחִנָּה
הַשְּׁפוּכָה בְּאֵיבְרֵי גּוּפֵנוּ
שֶׁלֹּא לְהִשָּׁאֵר לְבַד
אֵינֶנּוּ דּוֹמוֹת אֶלָּא בַּבַּקָּשָׁה הַנּוֹאֶשֶׁת
שֶׁתִּהְיִי אִמָּא שֶׁלִּי
שֶׁאֶהְיֶה הַבַּת שֶׁלָּךְ.
 

הדרה לוין ארדי, צילום מסך מתוך יוטיוב
 
"פירגון הוא לא הצד החזק שלנו" 
  
מי קהל היעד שלכם?
 
"איך אמר מאיר ויזילטיר? מעטים קוראים שירה. ובכל זאת יש למטולה כבר קהל קבוע שאוהב שירה ועוקב אחרי התוכנית כל שנה ומגיע. השנה היה לי מאוד חשוב להביא קהלים חדשים דרך המשוררים הצעירים שהזמנו. ואני מקווה שבשנה הבאה אולי ננסה להחזיר נוער כותב שירה". 
 
מה היית רוצה להעניק לקהל?
 
"אני תמיד חושבת על מה אני הייתי רוצה לחוות באירוע כזה. הייתי רוצה להעניק לקהל חשמל פואטי ותחושת קהילה ולהעמיק את האינטימיות שלו עם השפה העברית. ושדרך אותה אינטימיות עם השפה תיווצר אינטימיות עם המקום והאנשים בו. אני כן מאמינה שאירוע אמנותי שחווים אותו ביחד, כשכולם מהופנטים לדבר אחד, מחולל שינוי ברמה החברתית והתרבותית. אנחנו יוצאים קצת יותר מחוברים לשפה ולתרבות ולבני האדם".
 
איך מביאים או מחזירים משוררים שלא משתתפים השנה להיות חלק מהפסטיבל?
 
"עולם השירה הוא קצת שיקוף של החברה הישראלית, פירגון הוא לא החולייה החזקה שלנו כחברה, וכל אחד לנפשו. אנחנו בהחלט צריכים לחשוב אייך לייצר חוויה מתמשכת מגבשת ומאחדת של קהילה. אני מקווה שהדיאלוג והיחד בין המשוררים שמשתתפים בפסטיבל שרובם לא נפגשו יהיה מספיק משמעותי כדי לייצר שיח מתמשך רלוונטי ואולי גם יצירה משותפת. אנשים באים כדי לפגוש את בני מינם ואת הקוראים הפוטנציאליים שלהם. ככה אני רוצה להאמין. אל תשכחי שאנחנו אחרי שנת קורונה ויש משהו מובנה יותר ומשקם בהתנהלות השנה". 
 

ארז ביטון, צילום: רחל קלהורה

"אין לי חשבונות עקובים מדם, אני נקייה"
 
 
מה היית רוצה לפסטיבל אם התנאים היו אופטימליים, מהו ליהוק החלומות ?
 
"אני נורא אוהבת את התמהיל שיצרנו השנה ומאחר שאי אפשר להשיב מן המתים משוררים שאני אוהבת, מבין החיים זה בהחלט ליהוק החלומות. ברור לי שיש עוד הרבה משוררים שלא נמצאים והם עוד בהתהוות או כאלה שאני לא מכירה, או כאלה שאוספים שירים לספר הבא אבל כרגע מי שבחרנו נפלא בעיני".
 
כמישהי שמראיינת לא מעט משוררות ומשוררים, אם הייתה לך אפשרות לפנטז על פאנל שכבר לא יקרה - את מי היית מושיבה לשיחה משותפת ?
 
"מה שקופץ לי לראש זה פאנל בין דליה רביקוביץ, יונה וולך ואגי משעול. זה נראה לי מפגש עולמות בלתי אפשרי". 
 

אגי משעול, צילום: בר גורדון

ומה יהיה הנושא של הפאנל?
 
"השברים והתרועה. שיחה על המימוש בחיים ובשירה. דליה אמרה שהחיים יותר חשובים מהשירה, ובמובן הזה אולי יש שני סוגים של משוררים: כאלה שהשירה בשבילם היא החיים, הפילטר שדרכו הם נושמים ואין הפרדה, וכאלה שאומרים שיש שירה ויש חיים, יש את הנייר ויש את החיים מחוצה לו. אני חושבת שוולך היא משוררת מהסוג הזה ושדליה הייתה תמיד על הגבול בין החיים לשירה ואגי משעול שמאוד חיה. אני זוכרת שפעם כששאלתי אותה למה היא כזאת 'ילדה טובה' בתוך השירה העברית, התשובה שלה הייתה שכבת להורים ניצולי שואה היא הייתה צריכה לשמור על השפיות כדי להצדיק את ההישרדות. אני חושבת שהשאלה במי אנחנו בוגדות בשירה או בחיים תמיד נמצאת שם".
 
ישנם סגנונות עריכה, ניהול אמנותי ואוצרות רבים ושונים זה מזה. מה הכוח שלך או מה היתרון שיש לך כמנהלת אמנותית?
 
"אני אוהבת שירה. כעיתונאית ראיתי את הפסטיבל הזה מכל מיני זוויות לאורך השנים. אני מכירה היטב שירה ומשוררים, ובהיותי מחוץ למילייה הספרותי אין לי היסטוריה וחשבונות עקובים מדם. אני נקייה". 
  

אודיה רוזנק, צילום מתוך יוטיוב




"כולנו קצת שבורים" 
 
בתכנית של הפסטיבל השנה, מגיש הטלוויזיה קובי מידן עובר לצד השני של המתרס וידבר על עצמו ועל התרגומים שלו. יש סיכוי שגם לך זה יקרה?
 
"אני מאמינה שכן. אני עוד לא יודעת בדיוק מה אבל משהו משלי יש לי לתת, ונדמה לי שזה לא קרה עדיין כי אני קוראת כל כך הרבה עד שהביקורת העצמית שלי הופכת את היציאה החוצה לדבר מורכב.  אני לא יודעת להגיד בדיוק באיזה ז׳אנר זה יהיה אבל אני כן יכולה לומר שאני אוהבת את השורות השבורות. אנשים שבורים אוהבים שורות שבורות. ואולי כולנו קצת שבורים".
 
מה את חושבת על מצב השירה בארץ בשנים האחרונות?
 
"קודם כל המון שירה נכתבת, העסק חי. לא מזדקן, לא צולע, בריא ובועט ומוליד כל הזמו ולדות חדשים. שהאוריינטציה היא שירה אישית וידויית שבמרכזה חוויות האני. לא נכתבת הרבה שירה פוליטית בשנים האחרונות. מנגד יש הרבה מודעות לנושא החברתי הכלכלי המעמדי האתני. כמו בכל העולם העיסוק בסוגיות של זהות ומגדר נמצא במרכז הבמה. ומבחינה סגנונית לא השתנה יותר מדי, אנחנו עדיין נמצאים עם זך שהוא המשחרר הגדול של השירה העברית והריאקציה של של החריזה והמשקל של 'הו!'".
 
 
מתוך "נתוני פתיחה" - אודיה רוזנק
 
אני רוצה ביוגרפיה חדשה שכוללת
אמא בריח שאנל נמבר פייב
היא מתבגרת יפה, יש לה קמטים שלצחוק
בעור הבהיר מסביב לעיניים. השיער שלה צהוב
דק וחלק והיא חופפת בשמפו בניחוח יסמין לשיער עדין.
היא בכלל לא דומה לאמא שהייתה לי בביוגרפיה הקודמת
שנולדה בבתים והייתה עירקית והיו לה גושים בשדיים
ושיער עבה. ושחור.
 

נתן זך, צילום: דינה גונה 
 

"יונה וולך עשתה לי סיוטים" 
 
את עיתונאית ואשת רדיו יותר מעשרים שנה, איפה העשייה הכי משמעותית שלך?
 
"בשיחות, בדיאלוגים. שוחחתי עם המון כותבים גם לעיתונות הכתובה שמציעה דיאלוג יותר מעובד ומרובד וגם לרדיו שיש בו משהו יותר אינסטינקטיבי וראשוני. בתור מתבוננת פיתחתי כושר הבחנה שמאפשר לי להתבונן בזרמים התת-קרקעיים בפרוזה ובשירה, בתהליכים, אבל גם לראות את היופי ולדבר על היופי או לנתח אותו. ואני חושבת ששיחה עם יוצר או יוצרת על ספר מאפשרת עוד פתחים להיכנס אליו. ושיחה טובה היא הרבה פעמים יצירה חדשה.
 
"היו לי שיחות משונות ומקסימות עם המשורר מארק סטרנד או עם מרגרט אטווד שפגשתי ביריד הספרים בפרנקפורט. לא היה לנו איפה לשבת והיא התיישבה על השטיח ואני התיישבתי לצידה והקלטנו איזה שיחה על פנלופה ויחסיה עם 12 המשרתות הנאמנות שלה".
 
את יכולה לספר על שיחה משמעותית עם יוצר מכאן?
 
"בוודאי. אני זוכרת היטב שיחה עם חיים גורי שסיפר לי על נסיעה שלו עם משלחת של עיתונאים ישראלים לקהיר לאחר ביקור סאדאת בירושלים. הוא פגש שם אינטלקטואל מצרי ידוע בשם ד"ר חוסיין פאוזי שאמר לו שאילו המודיעין הישראלי היה קורא את השירה המצרית שנכתבה בין 1967 ל-1973 הוא היה יודע שמלחמת יום כיפור היא בלתי נמנעת, ושכל קצין מודיעין טוב חייב לקרוא שירה. ואני מסכימה איתו שאם את רוצה לדעת מה קורה במקום מסוים, תקראי את השירה שנכתבת שם".
 
מה את קוראת עכשיו, איזה ספרים מונחים לך ליד המיטה?
 
"אני קוראת קריאה רוחבית. חלק אני רק דוגמת ואת מה שחשוב לי אני קוראת מכריכה לכריכה. אני קוראת עכשיו הרבה שירה ובעיקר את המשוררים שאני אמורה לארח כמו ישראל דדון ונורית זרחי. פרוזה אני עכשיו קוראת את הספר 'קנאת סופרות' של מאיה ערד ואת 'הלב' של אדמונדו דה אמיצ'יס שא.ב. יהושע שלח אותי אליו בספר האחרון שלו 'הבת היחידה'. ואני מקווה להגיע אחרי הפסטיבל לספר של הילה בלום'"איך לאהוב את בתך' ולספר 'האלטרואיסטים', רומן הביכורים של אנדרו רידְקֶר שזכה לתשבחות והיה מנבחרי הניו יורק טיימס בשנה שעברה".
 
את מרגישה שהיחסים שלך עם השירה השתנו במהלך השנים?
 
"כמו בכל מערכת יחסים יש תקופות של מיאוס ויש תקופות של געגוע ושל תנופה גדולה וגילוי מחדש. היו לנו ספרי שירה בבית ואמא שלי הייתה קוראת לי ולאחותי את שירי לאה גולדברג כשהיינו ילדות. אחת החוויות הקשות שזכורות לי הייתה לילה אחד שלקחתי את הספר של וולך וקראתי מתוכו את השיר 'יונתן'. זה הפיל אותי וסייט אותי ורדף אותי בלילות. אולי בגלל זה מאז אני נוטה לרביקוביץ". 


א.ב. יהושע, צילום: רמי זרנגר
  
בין עבר להווה 
  
האם יש אירוע השנה שאת גאה בו במיוחד?
 
"כולם היו בניי אבל אני נורא שמחה שנורית זרחי זכתה בפרס ישראל ושאנחנו מרימים לכבודה אירוע. ואני אוהבת את האירוע החמוד של גלעד מאיר סביב האנתולוגיה שהוא ערך המתמקדת בחוויות בית הספר. נדמה לנו שאנחנו משאירים את זה בגיל מסוים מאחורינו אבל זה משהו שהולך איתנו לכל מקום כל חיינו".
 
את מרגישה שיש לך כבר קונספט עקרוני ביחס לפסטיבל?
 
"חשוב לי שהוא יהיה פסטיבל יוצר, ושהוא יוליד מתוכו יוזמות חדשות. וחשוב לי מאוד שנשמור על רוטציה וגיוון בבחירה של המשוררים החדשים והוותיקים".
 
 
בשנים האחרונות הייתה נוכחות גדולה של חבורות ספרותיות בפסטיבל, מה את חושבת על זה?
 
"הפסטיבל צריך לשקף את מה שקורה ואם יש חבורה ספרותית מעניינת שבאה מאותו רקע, ומתוך אותו פעפוע בזמן הווה אז אין סיבה שלא יהיה לה מקום. הייתי רוצה לשלב כותבי רוסית ואמהרית בתוך הפאנלים בלי גטאות וגדרות. האידאל הוא שכולם ישתתפו בהכל וידברו על הכל. וכשאני אומרת כולם אני מתכוונת לאנשים מרקעים שונים ומשפות אם שונות".
 
כמה חשוב לך שהמשוררות והמשוררים יהיו כאלה שנניח הוציאו ספר בשנתיים האחרונות?
 
"מצד אחד, אי אפשר לחשוב שמי שלא פרסם בשנים האחרונות לא קיים כמשורר. מצד שני, אני מנסה לשמור על האיזון הזה של רלוונטיות לשיח. צריך לשלב כל הזמן בין ראייה לאחור של השירה למה שנכתב לפני דקה וחצי. זה התמהיל ההוגן, הנכון".
 

פסטיבל המשוררים הישראלי ה-24 במטולה יתקיים בין התאריכים 3-1 ביולי 2021. פרטים: 02-5399360, שלוחה 5 ובאתר בית הקונפדרציה.  הכניסה לאירועי הפסטיבל ללא תשלום בהרשמה מראש