מחזה רוסי ישן של לאוניד זורין, שנכתב ב-1967 על סיפור אהבה עצוב בין ויקטור, חייל רוסי שחוזר ממלחמת העולם השנייה להלנה, אזרחית פולנית, שלומדת מוזיקה במוסקבה, מקבל בימים אלה חיים חדשים בתיאטרון מלנקי, והופך בקלות מפתיעה לסיפור ישראלי. האזרחית הפולנית היא עדיין אזרחית פולנית, אך החייל הרוסי הוא עכשיו חייל ישראלי בשם אורי, שחוזר מלבנון בראשית שנות ה-90 ולומד להיות יינן. הם רוצים להתחתן, אך נאלצים להיפרד. במקור בגלל חוק שאינו מאפשר לאזרחי ברית המועצות נישואין עם נתינים זרים, בגרסה הנוכחית מכיוון שהוויזה של הלנה נגמרת. אחרי עשור הם ייפגשו שוב, ויחיו מחדש את הפספוס.

בתרגומה של המשוררת סיון בסקין, הדיאלוגים שבפי הדמויות מצליחים לשכנע בדרך כלל בישראליותם, למרות שהעדינות והנימוס שלהם עדיין מייצרים זרות מסוימת. התוצאה, למרות מהמורות כאלו ואחרות, מצליחה לגעת. 


לחן ורשאי, צילום: מארק צו
 

מלנקי – עבר והווה

מלנקי הוא אחת הקבוצות הוותיקות שפועלות היום בשדה התיאטרון הישראלי. הוא הוקם לפני קרוב ל-25 שנה על-ידי שלושה אמנים עולים מברית המועצות לשעבר: השחקנים מיכאל טפליצקי והלנה ירלובה, והבמאי איגור ברזין. זה קרה בתקופה שקבוצות התיאטרון היו עדיין מעטות, ונהנו מתקציבים סבירים, שאיפשרו להן לתת קונטרה איכותית לתיאטרון הרפרטוארי, שהלך והתמסחר. לצד אנסמבל עתים של רנה ירושלמי, תיאטרון קליפה של עדית הרמן ודמיטרי טולפנוב ז"ל והקבוצה של רות קנר, גם מלנקי מיצב את עצמו אז כבית יוצר משובח, עם הצגות כמו "הקונטרבס", "הזקנה ועושה הנסים", "שושנת יריחו", "הזר" ו"על החטא".

אלא שהעשור השני של שנות האלפיים היה פחות מוצלח לתיאטרון באופן כללי, ולמלנקי באופן ספציפי. כמות הקבוצות הנתמכות על ידי המדינה עלתה, התקציבים ירדו, העניין הציבורי בתיאטרון ונוכחותו בשיח פחתו באופן משמעותי, ואם זה לא מספיק, מלנקי גם היה צריך להתמודד עם צרות בירוקרטיות עם משרד התרבות, שאיימו על המשך קיומו. למזלנו, למרות הכל, התיאטרון ניצל. טפליצקי, אחד המייסדים המקוריים שלו, קיבל לידיו את הניהול האמנותי לאחר פרישתו של איגור ברזין, גייס שחקנים צעירים חדשים, וממשיך לשמור על הגחלת. וזה דבר משמח, כי גם אם התיאטרון עדיין לא חזר לשיאים האמנותיים מראשית הדרך, המחויבות שלו לאיכות ניכרת ומרגישים שהכל שם נעשה באהבה ובמסירות.

זה מתחיל כבר באווירה שמקבלת את פני הצופים, המתקבצים באולם הקטן בלב אזור התעשייה של תל אביב, שהחל לפעול מעט לפני שהקורונה השביתה את חיינו. סך הכל 48 מקומות אמנם, אבל המקום חם, יפה ונעים הרבה יותר מרוב התיאטראות הרפרטואריים, ועושה חשק לצרוך אמנות עוד לפני שההצגה מתחילה בפועל. גם אחרי שההצגה התחילה, התחושות הנעימות לא פסקו. אמנם זה היה פחות חד משמעי, עם יותר השגות, אבל בסך הכל אפשר להגדיר את "לחן ורשאי" של מלנקי כהצלחה. 
 

לחן ורשאי, צילום: מארק צו

הצגה של שחקנים

כמו באולם החדש של מלנקי, גם בהצגה החדשה שמוצגת בו ניכרת השקעה בנראות. למרות העובדה שאנחנו בפרינג' לכאורה, מלנקי ממשיך לעבוד עם אנשי מקצוע מצוינים, רובם יוצאי ברית המועצות, שעבדו ועובדים בתיאטראות רפרטואריים. פולינה אדמוב יצרה מרחב בימתי מופשט, עם רצפה שהיא ספק פני ירח, ספק האדמה שעליה מגדל אורי את הכרמים שלו. במות קטנות, המפוזרות על הבמה הגדולה, מאפשרות לדמויות להופיע זה בפני זו, וגם אם העניין לא ממוצה כאן עד הסוף – הוא מצביע על מחשבה בימתית רעננה ונכונה. מעל הבמה מרובעים בצורות שונות, שאולי אמורים להזכיר את קו הרקיע של תל אביב, וגם משמשים להקרנות וידאו. אותן הקרנות, בעיניי לפחות, הן החלק החלש בעיצוב, והאופן שהן מציגות את האירועים החדשותיים, כדי לסמן את התקופה ואת מעבר הזמנים הוא פשטני מדי.

מצד שני, התאורה של מישה צ'רניאבסקי ואינה מלקין משלימה את תפאורה ביצירת מרחב בימתי, שהוא יותר נפשי מאשר פיזי. התלבושות של דליה פן מסייעות באופן חכם להציג את ההתפתחות וההתבגרות של הדמויות, ותומכות במעבר המורכב שלהם מימי נעורים לבגרות חסרת אשליות.

לחן ורשאי, צילום: מארק צו

אך למרות ההשקעה הניכרת של ההפקה בעיצוב, "לחן ורשאי" הוא קודם כל מחזה לשחקנים. ההצלחה שלו היא נגזרת ישירה מההצלחה שלהם להעביר את הניואנסים הרגשיים של סיפור האהבה, ובעיקר לשכנע בהצגת התבגרותן של הדמויות לאורך 20 שנה. נטליה גנטמן ואורי לבנון, בהדרכתו הרגישה של טפליצקי כבמאי, עומדים במשימה בכבוד.

המערכה הראשונה, שבה אנחנו פוגשים את השניים כאנשים צעירים, היא בעיניי החלק החלש יותר בהצגה. היא נמתחת לאורך יותר מדי זמן, וגם המשחק – במיוחד של גנטמן – מרגיש כאילו הוא מנגן את אותו התו שוב ושוב. לוקח זמן עד שהקונפליקט מתחדד, ועל כן ההצגה נקלעת למונוטוניות מסוימת, גם אם מונוטוניות נעימה. ברגע שהעלילה קופצת עשור קדימה, נחשף ההישג המשמעותי של הבמאי והשחקנים בייצוג החיים לנוכח הפספוס, וההזדהות עם המתרחש על הבמה קורמת עור וגידים. שני השחקנים מפגינים כריזמה ניכרת ורגישות לניואנסים, והופעותיהם מצליחות לרגש.

בסופו של דבר, ההצגה היא ניצחון בנקודות. יש בה מהמורות, שמונעות ממנה להצטבר להצלחה חד משמעית. לפעמים גם מתגנבת לראש השאלה האם "לחן ורשאי" הוא לא "מחזה עשוי היטב" יתר על המידה, מכדי להיות מוצג במסגרת פרינג'ית. למרות זאת, היא מציעה ערב תיאטרון נעים ונוגע ללב, שניכרת בו התחושה שנעשה באהבה. 


לחן ורשאי, צילום: מארק צו  
  
לרכישת כרטיסים