הכל נשאר במשפחה

רכב פרטי מתנהל בדרך כפרית. זוג הורים בגיל העמידה מאכלסים את המושב הקדמי, שני ילדיהם הקטנים באחורי. מגיעים לבית ציורי בלב יער. מתמקמים בו. האזור אפוף ערפל סמיך, מה שבונה אווירת מסתורין, מעט מאיימת. בהמשך הערפל מתפזר והילדים, בליווי ההורים, מתחילים לחקור את האזור. אבל מה שנראה תחילה כחופשה משפחתית פסטורלית, הופך בהדרגה למשהו אחר. להרהור ספקני ביחס למקום האמוני המוצק שאבי המשפחה נמצא בו. הוא מנסה להיאחז בדבקות הבלתי מעורערת של הבעל שם טוב, אותו צדיק שבילה מחצית מחייו בבדידות ביער, אליו יש לו חיבור עמוק, תוך שימוש בדימויים שונים, חלקם מתחום זרם התודעה, נפרשת בפני הצופה סאגה משפחתית מורכבת.

זו תמצית הסיפור של הסרט "היער" (60 דקות), של מיקי בהגן, שמשחקים בו בני משפחתו (רעייתו ז'ולי, בנו הקטן נבו, הבת הגדולה מזמור ובהגן עצמו). משחקם טבעי ואותנטי. מזמור מתגלה כבעלת סטאר-קוואליטי. "היא לא אהבה את התפקיד שהוטל עליה לגלם", מספר בהגן. "היה לה קשה עם הדמות המנוכרת, המופנמת, המתנתקת מאיתנו ומתקשרת אך ורק עם בול העץ. עם תום הצילומים היא אמרה לי שאיננה מגלה ענין במשחק", מצנן בהגן את התלהבותי. "היא בת 17 כיום ויותר אוהבת לשיר. אם אני יכול להעיד עליה - היא עושה זאת בחסד עליון, כשהיא מלווה את עצמה בפסנתר או בגיטרה. אם כי לפעמים ההבדל בין משחק ושירה הוא די מטושטש".  

היער, צילום: מיקי בהגן

"היער" זו אחת הסיבות שהביאו את בהגן, 68, לאחרונה לביקור מולדת, כדי להביא את הסרט להפצה כאן. בשנים האחרונות הוא חי עם משפחתו בשטרסבורג, צרפת. "כמו באותן נסיבות בהם יצרתי את הסרט הראשון בסדרה 'סיפורים לשעת לילה מאוחרת', גם במקרה של 'היער', איש לא הזמין את הסרט הזה ואיש לא ציפה לו", הוא מבאר. "מצאנו את עצמנו מתגוררים בבית בודד באמצע יער במערב צרפת. הבקרים אפופי הערפל, הלילות המסתוריים, יללות חיות הבר, הבדידות – כל אלה העלו לי את הרעיון לסרט המתרחש בתפאורה הקסומה הזו, שבמרכזו מערכת יחסים בין הילדה ובין שורש של עץ אותו היא מצילה משריפה. השתמשתי בסיפור על מנת לבדוק סוגיות קיומיות המעסיקות אותי.

ההפקה היתה נעימה מאד, רוויה בטרמוסים של שוקו חם. עשינו הכל בעצמנו. כתבתי את התסריט, צילמתי, ביימתי, וכל בני המשפחה שיחקו. ערכתי אותו במשך שלוש שנים, שנה נוספת ביליתי בכתיבת המוזיקה והקלטתה, הכל כמובן לסירוגין. כך שרק לאחרונה יצא 'היער' בפורמט די.וי.די והופץ ל'האוזן השלישית'.  נדמה לי שגם אתה נקטת בסגנון הפקה כזה כשצילמת את 'מיוחדת במינה', - ז'אנר סרטי ה'נו באדג'ט', כך שאתה יודע בדיוק על מה אני מדבר. הסתיימה התקופה של קומיסרי תרבות המחליטים בשבילך אם תצלם את הסרט אם לאו, או איזה סצנה מהתסריט עליך להשמיט ואיזה להוסיף".

אז מה בעצם הסיבה ליצירת הסרט הזה?

"אצלי בהרבה מאוד מקרים עשיית סרטים נובעת מאיזשהו צורך לפרוק החוצה פחדים, חששות. במקרה הזה אלה היו ספקות עמוקים שהתעוררו אצלי בנושא האמונה. הסרט לא מציג תשובה חותכת וחד-משמעית, מלבד ההשלמה עם כך שיש דברים במציאות סביבנו שלעולם לא נבין ולא נתפוס בגלל מוגבלותנו הבסיסית. אצלנו, על שולחן השישי והשבת עולות תמיד סוגיות של אמונה, לעיתים קשות, וכל אחד מביע את דעתו בצורה מאוד חופשית".

רונית אלקבץ, פגישה עיוורת, צילום: אילן סימן טוב



"בלית ברירה התחלנו לתקשר"

בהגן נולד בתל-אביב למשפחה חילונית, שומרת מסורת. ב-2007 חזר בתשובה עם אשתו ז'ולי (לה הוא נשוי מאז 1998), וכמובן שהמהלך כלל את שני ילדיהם. זאת בעקבות מכתב זועף שקיבל מבנו הגדול שחר (לבהגן ארבעה ילדים משלוש נשים, בהם הבת הגדולה רוני, מהנדסת מכונות העובדת ב"תעשיות נשק לישראל"), בעל תשובה, שטען בפניו כי לא יוכל להמשיך להיות אתו בקשר כל עוד הוא נשוי ללא יהודייה. את הסיפור הזה ותהליך החזרה בתשובה שלו ושל בני משפחתו הפך בהגן לסרט דוקומנטרי, "המכתב", שהוקרן ב-2009 בפסטיבל "עין יהודית". "המכתב גרם לזעזוע והמהלך אכן יצר מהפכה אצלנו במשפחה", משחזר בהגן. "יחד עם זאת, הקרבה ליהדות ולאמונה הייתה קיימת. היהדות תמיד הסתובבה סביבי כמו זקנה מסתורית לבושה בבגדים מרופטים, שלמרות היותה מנודה, הייתה לי סקרנות עצומה לתהות על קנקנה, אלא שמעולם לא מצאתי את הטריגר לכך.

"שמירת מצוות עבורנו לא הייתה מהלך פשוט. אם היית נקלע לסעודת השבת הראשונה ששמרנו, היית חושב שנקלעת חלילה לסעודת אבלים. יום שישי אחר הצהריים - לגשת לטלפון הנייד ולנתק אותו. לגשת למחשב ולכבות אותו. לגשת לטלוויזיה ולכבות אותה. לשים את הארנק עמוק במגירה. וכך גם את המפתחות של האוטו. הרגשתי כאילו אני מנתק את עצמי מצינורות חמצן, בזה אחר זה. הייתה אווירת נכאים בבית. עשינו קידוש, אמרנו דברי תורה, צלחנו את ארוחת השבת. רק למחרת בצהריים התחיל ליפול האסימון, כשגילינו שאובדן המכשירים מאלץ אותנו לעשות דבר שלא העזנו לעשות עד אז: לתקשר זה עם זה. פתאום גילינו שבבית מסתובבים אנשים שלא הבחנו בהם קודם. שהיו שקופים, לא קיימים. בלית ברירה התחלנו לתקשר. בהתחלה זה לא היה קל. היום אנחנו מחכים לשבת בכיליון עיניים".

הסרט "המכתב" מהדהד לסרט מוקדם הרבה יותר של בהגן בשם זה, אותו יצר עוד ב-1972, כששירת בצבא, טרום לימודי הקולנוע. "הייתי בתעלה, במוצב בסוף העולם, כשבכל בוקר יוצא משם ג'יפ סיור ומעלה אותך לג'בלאה שנקראת עייש 40", הוא משחזר. "אתה נמצא שם עם שלושה-ארבעה אנשים כל היום. שמרנו, תצפתנו. הייתה לי מסרטת סופר 8, ראיתי שם את חיילי האו"ם ואמרתי בואו נעשה סרט על חייל שקיבל מכתב מאהובתו, הרוח המדברית מעיפה לו אותו לצד המצרי, ושני אנשי או"ם נחלצים לעזרתו, משיבים לו את האבדה והוא יכול להתאחד עם אהובתו. שני מכתבים שבאיזשהו מקום סוגרים איזשהו מעגל".

מזמור בהגן, היער, צילום: מיקי בהגן


סאטירה פוליטית אקטואלית

חורף 1978. בקיבוץ מרום גולן מתארגנת הפקה של סרט גמר סטודנטיאלי. הוא נקרא "השיר של שפירא", כתב את תסריטו ומביים אותו מיקי בהגן, המשתף אותי בהפקה - הגדולה והמושקעת בסטנדרטים של תלמידי קולנוע - כעוזר צלם. על רקע אזעקות והפצצות נולדת אהבה לא ממומשת. מוזיקאי הקיבוץ מגלה שאיש אינו מגלה עניין ביצירה שכתב למסיבת החג, ובמקום להשמיע אותה הוא מפעיל את האזעקה של הקיבוץ. כיכבו בו ישראל בורוכוב, מוזיקאי חבר להקת "הברירה הטבעית" אז, והנערה אילנה גרף. הסרט זיכה את בהגן שנה לאחר מכן בפרס הבמאי הטוב ביותר בתחרות הסרט הקצר. בין שלל עבודותיו הקולנועיות ראוי להזכיר ראשית  את הקומדיה באורך מלא "האינסטלטור", בה כיכב טוביה צפיר ולצידו אבי קושניר, אבנר חזקיהו ואחרים.   

זו היתה סאטירה פוליטית שלא מביישת את המציאות שלנו היום. 

"אין ספק שהיום יותר מתמיד צריך בממשלה אינסטלטור שינקה באופן יסודי את הצנרת".

כמעט במקביל לצאת "האינסטלטור" עלתה לאקרני הערוץ הראשון סדרת המתח-מסתורין שבהגן יזם, כתב וביים "סיפורים לשעת לילה מאוחרת". 13 פרקיה הוקרנו בין 1987 ל-1991, זכו בביקורות מפרגנות מאוד וזכורים לטוב עד היום. למעשה, לאחרונה עלתה מחשבה ליצור עוד סדרת סיפורים שיופקו וימשיכו את הסדרה, 30 שנה אחרי. "מדובר על קו-פרודוקציה עם צרפת", מעדכן בהגן. "הקורונה דחתה את זה. בימים אלו מתחדשות השיחות. הפנייה אליי הייתה לספק מספר סיפורים חדשים, ולשמש כיוצר סדרה וכיועץ שנותן את חוות דעתו כ'זקן השבט'. יש היום דור חדש של במאים צעירים מוכשרים, מבריקים, ואני בהחלט מלא סקרנות למפגש היצירתי איתם. כתבתי שמונה סיפורים חדשים. עומד לצאת בקרוב ספר בשם 'סיפורים לשעת לילה מאוחרת', שיכיל את הסיפורים הללו ואת אלה שכתבתי בעבר.

"אגב, כבר לפני המון שנים, כשירון לונדון שימש כמנהל מחלקת הדרמה בערוץ 1 ובעצם עמד מאחורי פריצת הדרך של הסדרה אז, הוא אמר לי: 'מיקי, יש לכתיבה שלך איכות ספרותית, אני מציע לך להוציא אותם כספר'. השנים שעברו מאז סיפקו תובנה מאוחרת. אז בין יתר העיסוקים הרבים שלי אני מוסיף מדי פעם דף או שניים לספר הזה. פרסמתי בעבר שני ספרים. ספר מתח 'שיר ערש', ואת 'הפולנייה הטובה' רומן העוסק בשואה, בפורמט דיגיטלי. הגעתי לארץ בין היתר כדי לסגור את הפצתו בדפוס. כך שכתיבת ספרים לא זרה לי".

נתן זהבי, סיפורים לשעת לילה מאוחרת, מוות בטוח, צילום: יריב מילצ'ן




"סיפורים לשעת לילה מאוחרת" עתיד לצאת כקובץ סיפורים או להישאר בפורמט התסריטי?

"שאלה מצוינת שאנחנו אכן מתחבטים בה. אמנם אני מראש כותב בשפה תסריטאית - מיעוט של תיאורים, קו סיפורי חזק ושפע של דיאלוגים, אך עדיין יש משמעות רבה לצורה בה הסיפורים יופיעו בדפוס. האם קהל הקוראים מוכן לקרוא את השפה התסריטאית? אני נוטה לצד התסריט. כבמאי תמיד הרגשתי אי נוחות עם תיאורי עמוד וחצי של איך נראה החדר ומה מצב צלחת הפירות שניצבת על השולחן והאור שנופל עליה. זה אתגר נפלא להתמודד אתו אבל תמיד אמרתי לעצמי: קח מצלמה וצלם את זה".

רמי ברוך וטוביה צפיר, האינסטלטור, צילום: ניקול דה קסטרו


"לעצור את השחצנות שמתלווה לקדמה הטכנולוגית" 

בין שלל הפרויקטים הקולנועיים הנוספים עליהם הוא חתום נציין את "תאונה בערבה" הדוקומנטרי ו"צעירים לנצח" העלילתי, שניהם יצאו ב-1996. הראשון נוצר כתחקיר ותיעוד של תאונת דרכים טרגית בכביש הערבה בה נהרגו ארבעה צעירים שתיעדו את עצמם בווידאו עד לרגעיהם האחרונים. השני הוא אותו סיפור עצמו, בגרסה עלילתית. הרזומה של בהגן מכיל בין היתר גם את הסדרה "מנדל וגורנשטיין חקירות" (1999), קומדיית מצבים בסגנון הנונסנס ששבעת פרקיה שודרו בערוץ הראשון.

בהגן הוא גם מוזיקאי, שעבד בין היתר עם גבי שושן, אתי אנקרי, שלמה גרוניך, עוזי פוקס ונורית גלרון. הוא ניצל לא אחת את זיקתו למוזיקה כדי ליצור קליפים שהבולטים בהם הם של דפנה ארמוני, ולהקת "טנגו". הוא הלחין את כל הפרויקטים הקולנועיים שלו, כולל את "סיפורים לשעת לילה מאוחרת" ו"היער". ב-2013 הוציא את האלבום "לילה יהודי", שהכיל 12 ניגוני חב"ד, שעיבד וביצע מחדש. בהגן גאה בעובדה שהוא סייע לפריצתה ולהבאתה למודעות תקשורתית של להקת "היהודים". בעת בניית פסקול סרטו "צעירים לנצח" הוא נחשף לאלבום "מציאות נפרדת" (1995), הראשון של אורית שחף, תום פטרובר וחבריהם, שנחשבו אז להרכב אינדי מחתרתי שלא רבים במיינסטרים ידעו עליו, ובוודאי שלא השמיעו אותם בתחנות הרדיו. בהגן שילב שירים שלהם בפסקול הסרט, ואף חיבר דיבור עליהם בדיאלוגים. לאחר הקרנתו בערוץ 2 פתאום גילו אותם כל ערוצי התקשורת, והשאר ידוע.   

שלום שמואלוב ויונה אליאן, סיפורי לשעת לילה מאוחרת - העוזרת, צילום: יוני המנחם



עוד פאזה משמעותית בפעילותו לאורך השנים היא יזמות ופיתוחים בתחום ההיי-טק. האחרון שבהם הוא AYAS. "זו אפליקציה שמשמעותה ששוב אינך לבד מול המסך", הוא מסביר. "כל תוכנית שברצונך לשתף חברים בה, בלחיצת כפתור אתה מעלה את חבריך, יחד אתך על המסך צופים בשידור, יושבים לצידך על מושבי אולם הקולנוע או האצטדיון".

כאן מצטט בהגן טקסט רלוונטי מ"היער": המכשירים ניתקו אותנו ממנו. במקום להתחבר אליו מעמקי נשמתנו אנחנו מחפשים את המכשיר. וככל שהוא משוכלל יותר, כך אנחנו מתרחקים יותר ויותר מעצמנו. אנחנו מסתכלים בבוז והתנשאות על הדורות הקודמים, אלה שנסעו בכרכרה, שהמתינו למכתב שיגיע, ולא מבינים שלעומתם אנחנו כחגבים. ככל שהטכנולוגיה הייתה פשוטה יותר, הרוחניות הייתה טהורה יותר". 

אז מצד אחד אתה מטיף נגד הטכנולוגיה, ומצד שני אתה מפתח טכנולוגיה שהיא הדבר הבא, ושלפי חזונך תחדור לכל בית.

"לא ניתן לעצור את הקידמה הטכנולוגית, אך ניתן לעצור את השחצנות שמתלווה אליה. את הזחיחות. אנחנו לא חכמים יותר מהדורות הקודמים שגדלו בלי ה-5G. אנחנו אטומים יותר. קשובים פחות לעצמנו. ברגע שנבין זאת נוכל להתמודד טוב יותר עם האתגרים שמציבה בפנינו התאוצה המטורפת בהתפתחות הטכנולוגית".

צוות צילום "השיר של שפירא". משמאל: הצלם אמנון אוסמן, הבמאי צלם נחום מוכיח ואיש הסאונד אלי שריד. צילום: נילי אצלן


"חזרתי לכתוב במחברת ועט"

אני שואל את בהגן איפה נמצאת האמת האמנותית המלאה שלו, כלומר האם יש אלמנט אחד מכל הדברים שהוא עושה שהוא רואה בו את הגרעין הקשיח, את הליבה של פעילותו. "אני יוצר ישראלי, יליד תחילת שנות ה-50", הוא מתנסח. "הגדרה מוזרה, לא? יוצר המגדיר את עצמו לפי שנת הולדתו וארץ מולדתו? יש חשיבות עצומה למתי ואיפה גדלנו. בשבילנו הביטלס לא היו משהו שההורים שלנו הציגו בפנינו. שילוב הקול הצרוד והגרוני של לנון וקול הקטיפה של מקרטני ליוו את ילדותנו. הייתי שם, כמו כל בני דורי, בהם אתה, כשחווינו את התמימות חסרת הציניות, התמימות הלא מרושעת. את תיקי האוכל. את שיעורי המולדת. את 'בואו ילדים קדימה'. את כביש החול הלא סלול למרגלות הבית ברחוב ויתקין. הייתי ממתין לעיתים ליד הרדיו חודש ימים, כדי לשמוע שוב שיר שאהבתי, מתפלל שהעורך המוזיקלי ימצא לנכון להשמיעו.

"בגיל שבע היה לי את טייפ הסלילים הראשון. על שפופרות. הוא היה כמובן של אבא. אחרי חצי שעה של נגינת שירים מוקלטים מהמצעד הוא היה מתחמם והיה צורך לשים עליו קוביות קרח. הייתי שם כשהסטריאו נכנס לחיינו. פרשתי שני רמקולים בסלון הדירה המשפחתית במרחק עשרה מטר זה מזה כדי לשמוע ב'סרג'נט פפר' כיצד הקול עובר בהדרגה מימין לשמאל. היינו שם כשהפטיפון התחלף בטייפ קסטות. הייתי שם כשהדיסק פרץ לחיינו. כשפורמט ה-MP3 כיווץ את הכל. והדולבי. וכרטיס הזיכרון".

מיקי בהגן, צילום: פאול דורון

כלומר, אתה מוצא קשר ישיר בין המהפכות הטכנולוגיות שהחלו בילדותנו לבין המקום בו אתה נמצא היום, כיוצר במספר מדיות?

"בהחלט. אני מנסה שוב ושוב ביצירתי לחפש את האדם מאחורי המהפיכה הטכנולוגית. המהפכה הזו צרובה בי, ובך ובכל בני דורנו. המעבר מהעיפרון לעט, למכונת הכתיבה, ה'הרמס', ומשם למחשב ענק שהלך והתכווץ והפך לענן. הדיאלוג האנושי הפשוט שהפך להיות גל עכור, צונאמי של שנאה לכל מי ששונה ממך, בעידוד פעיל של הרשתות החברתיות המאפשרות להסתתר ללא קושי מאחורי זהויות בדויות. המהפכה התרבותית והטכנולוגית נטעו בי תשוקה אדירה לעסוק בקולנוע, במוזיקה ובהייטק, שלושת הצירים שסביבם נסובים חיי המקצועיים. אגב, לאחרונה חזרתי לכתוב במחברת ובעט".