מכניסים את הרוח למרחב
 
נתחיל בסוף. כלומר, לא ממש בסוף. רגע לפני. קצת לפני החושך. היה חושך? אולי רק לרגע. מגדל מִגְבַּעוֹת, שנערם על ראשה של רקדנית, מסחרר אותה לכדי מערבולת. ו... סוף. נגמר. שמתם לב שהמגבעות נעלמו מחיינו? אלו שבאו משם (באשר אותו "שם" הוא) חבשו מגבעות, אבל מרביתם, הלא, כבר אינם. חוץ מזה, איזו תועלת יש בכובעים עשויי לבד וצמר תחת השמש הקופחת של המזרח התיכון? Chapeau Melon קוראים להם בצרפת. בגרסה האנגלית, הם מכונים: כובעי באולר, על שם היצרן המקורי ובארה"ב: כובעי דרבי. ולמה כובע?

כדי להגן על הראש, האיבר החושב. כדי להנהן לשלום בנימוס, במידה שיש פרטנר. כדי לסמן בן תרבות ומעמד, כך בנו של האדם בציור של מגריט הקושר קו דמיוני בין ההומו סאפיינס הקדום לבין אותה שבלונה של בורגנות כמו מר בנקס במרי פופינס. עניין של כבוד. אבל יש גם אחרים: הנווד של צ'רלי צ'פלין, לורל והארדי, בוץ' קאסידי ובילי הנער, כנופיית התפוז המכני אצל קובריק או לאקי וולדימיר המחכים לגודו של בקט, אנשי שוליים מעוררי מחשבה על סדר חדש. כן, כובע כביטוי להלכי מחשבה, זהות ואבדן זהות, הגדרה עצמית.

ובכן, שם זה מתחיל. שם זה נגמר. היצירה החדשה של אבשלום פולק ולהקתו, "פלישה לחלל", היא למעשה אוסף של הרהורים בתנועה, שמתקבצים לכדי מחשבה חופשית ופוקחת ומכניסים רוח למרחב מוגן מדי שנפרץ. זה נכון לחלל הבמה, שיישטף במהלך העבודה בצבעים משתנים. זה נכון בכלל. 
 

פלישה לחלל, תיאטרון מחול אבשלום פולק, מקור: עמוד הפייסבוק של התיאטרון

כמיהה וגעגוע ובערה
 
על פניו, מבחינה תנועתית, לכאורה, אין כאן בשורה, אבל יש יותר מכך – דרך, קו מחשבה המשכי ובהיר ועולם שנראה דומה, אבל כל הזמן משתנה ומתפתח ושולח זרועות מגששות בחיפוש מסקרן. בתוך הסטגנציה, לכאורה, שייצרה התקופה האחרונה, בתוך האולמות הסגורים, הריחוק וההתכנסות, מעלה העבודה החדשה של פולק שאלות אקוטיות בעלות משקל על מרחב המחייה שלנו, ויש בה כמיהה וגעגוע ובערה ויצר מבעבע, שמציעים לצופה להיות שותף למתרחש, לקחת חלק אקטיבי גם אם, לכאורה, הוא רק נטוע בכיסא, לחלוק את החלל הפיזי, אבל גם זה הסמוי מעין שקושר ומחבר ומגשר בין בני אדם.

אנשים כותבים נאחזים במילים. קל יותר איתן. את תנועת הגוף קשה יותר למסגר לכוונות חד משמעיות. אבל הגוף אצל פולק מסגיר כוונות, מהדהד אותן בלי לצמצם אפשרויות, מבלי לפרשן, ויש בזה הרבה כבוד כלפי השותפות הזו המיוחדת, שנרקמת בזמן נתון בחלל נתון אליו פולשים בו-זמנית היוצרים המבצעים, היצירה והצופים.


פלישה לחלל, אבשלום פולק, מקור: תיאטרון מחול אבשלום פולק


מעברים מעברים בנויה העבודה. כמו פריימים רצים על סרט צלולואיד ישן. תמונות פורטרט של מצבים אנושיים, שאפשר לפרק ולהרכיב מחדש ועדיין ישמרו על קוהרנטיות. טקסטים, חלקם קנוניים, מפעם, יהדהדו מתוך ספרים ישנים שיישלפו ממזוודה חומה ומהוהה בה אוחז-נאחז צבי פישזון, שחקן-רקדן-דמות חד פעמי כהרגלו. ואם מזוודה, מאין בא ולאן הוא הולך? אם להסיק מבליל השפות בהן מדבר אלינו האיש את קטעי השירה והפרוזה השזורים בעבודה - מכל מקום ולכל מקום. הוא וארון הספרים הנייד שלו. אבל אולי השאלה האמיתית שמציפה היצירה, ששמה מרפרר אל אותו משחק איקוני מהסבנטיז - זה שסימן פעם מזמן את תחילתו של עידן חדש בתחום המסכים והפנאי - היא מאין באנו ולאן הרחקנו נדוד? 
 

פלישה לחלל, תיאטרון מחול אבשלום פולק, מקור: עמוד הפייסבוק של התיאטרון

מי פולש אל מי?
 
"פלישה לחלל", היא עבודה שמדברת את הזמן, אבל מרפררת אל מקומות וזמנים אחרים בכל האמצעים העומדים לרשותם של יצירה בימתית ויוצרים: עיצוב חלל ושימוש בו, תלבושות, תאורה, עיצוב דמויות ותנועה, מוזיקה וסאונד. היא שולפת מעין ציטטות שעברו טרנספורמציה מעבודות קודמות כמו "קראמפ" ועוד הרבה אחורה, מה שמרבד אותה, מסתת בה שכבות ארכיאולוגיות, מעלה ומוריד אותנו, הצופים, בין קומות הבניין של גוף היצירות שבארסנל, מאפשר צלילת עומק.

"פלישה לחלל" נעה בין זמנים, מרחבי רגש ותודעה כמו גם עולמות, לכאורה, שונים מאוד זה מזה. מה בין ג'ורג'יה בראון לבין הקומדיה האלוהית של דנטה? בין שירתו של המשורר הסובייטי אנדרי ווזניסנסקי לבין השירים של לורקה? בין סונטת אור ירח של דביוסי ל"לה לה לה" של אינגריד קייבן?

אבל אל תטעו, בשום מקרה לא מדובר בגיבוב סתמי של רפרנסים או מקורות השראה, שכל אחד מהם בנפרד, משלח אותך כחץ אל Zone אחר. בתוך כל אלה, במהלך עדין וחכם, מוטלת עלינו, הצופים, האחריות לנווט, להדליק את הנורה החשופה שמשתלשלת לה מן התקרה, לצקת משמעות לזמן בחלל המְתַקְתֶק שאליו פלשנו, או אולי הוא הפולש לתוכנו? 
 

פלישה לחלל, אבשלום פולק, מקור: תיאטרון מחול אבשלום פולק

רגעים חולפים של שמחות קטנות
 
יש הרבה בודדים בתוך קבוצת הדומים הזו, שנעה כביכול יחד בחלל. מה הופך אותם לקבוצה? מה מחבר ביניהם? החלל? הדמיון? מה מפריד ביניהם? ומיהו האיש בחליפת-שלושה-חלקים כחולה שמדלג בין רוסית, צרפתית, ספרדית, איטלקית ועברית ושולה מתוך מזוודת חייו מקורות השראה? והגברת בשמלת הבורדו הרומנטית, זו המובלת על ידי ספל אספרסו, פורעת את השורות המסודרות, מחלצת מהן תנועה כמו הייתה החיים עצמם. וקופסת הקרטון שתחתיה כפות רגליים חשופות והיא מהדסת לה במרחבי הבמה עד שתתקל בשולחן ותאבד אחיזה? גם היא מסרט אחר.

פלישה לחלל, אבשלום פולק, מקור: תיאטרון מחול אבשלום פולק

אז אם כדברי השיר, הזמן יעבור והכל ייעלם, הסיפור יתפוגג וכבר לא נהיה פה כדי לשיר לה לה לה לה ולרקוד לה לה לה לה, עם מה אנחנו נשארים? עם רגעים חולפים של שמחות קטנות.

כמו הרגע הזה, המרומם, בו האיש בכחול פרוש זרועות, בידו האחת ספל אספרסו ובשנייה – בישקוטי, וראשו נע בתשוקה שאינה מסופקת הנה והנה בין שתי התאוות, מצליח סוף סוף לטבול. עונג. סוף.