"לשחרר את גאי" (ארה"ב 2021) ****
קומדיה. סרטו של שון לוי. מילי (ג'ודי קומר) היא מפתחת משחקי מחשב החושדת שהמו"ל אנטואן (טאיקה וואיטיטי) גנב את הקוד של שלה ושל הפרטנר שלה קיז (ג'ואי קירי) ויצר את "פרי סיטי" (עיר חופשית), משחק המחשב הכי פופולרי ברשת. היא נכנסת למשחק בהיותה בטוחה שתמצא עדויות לגניבה בלב המשחק עצמו. שם, מתפקד על תקן פקיד בנק טיפוסי גאי (ריאן ריינולדס), שחברו הקרוב הוא איש הביטחון של הבנק, באדי (ליל רל האוורי). השניים רגילים למעשי שוד תדירים המתרחשים בבנק שלהם ונראה כאילו הם לא מתרגשים יותר מדי מכך. אלא שלאחר אירוע שוד גאי, שאינו מודע לכך שהוא דמות במשחק מחשב, כמו כל האחרים ב"פרי סיטי", פוגש במילי, המרכיבה משקפי שמש, מה שאומר - על פי חוקי המשחק - שהיא הרבה יותר גבוהה בהיררכיה ממנו. הוא מסתחרר ממנה ובטוח שהיא האישה של חייו. היא מיידעת אותו על כך שהוא חלק משגרה ממוחשבת-מתוכנתת ושאם רק יגלה קצת יוזמה ורצון עצמאי יוכל להפר אותה ולא להמשיך להיות "הבחור הטוב" במשחק מחשב שבו שולטים רוצחים וגנבים. גאי יוצא להרפתקה מסעירה בעקבות מילי, שמדלגת בין העולם הווירטואלי למציאות, וחוזר חלילה. 114 דקות.

לשחרר את גיא, תמונה באדיבות פורום פילם

דומה כי משימת בימוי "לשחרר את גאי" תפורה על הבמאי-תסריטאי-מפיק שון לוי. הוא גם שחקן וכאמור גם מפיק, אין לו תווית ייחוד מובהקת כיוצר, הוא יותר כמו במאי להשכיר, שבמקרה זה השתמשו בשירותיו אולפני דיסני. לוי לא הותיר חותם עז מדי כיוצר קולנוע אמנותי, אבל בגזרת הקומדיות המסחריות הצליח לא מעט. ברקורד שלו, בין היתר, "שקרן בריבוע", "ירח דבש מטורף", "הפנתר הוורוד", "דייט לילי", "פלדה אמיתית" ושלושת סרטי "לילה מוטרף במוזיאון". ריינולדס הוא סוג של חנון-חתיך מודולרי בקולנוע האמריקאי, שמתבטא כמעט בכל ז'אנר. בין סרטיו בעשור האחרון: "שומר הראש והמתנקש", "דדפול", "סימן חיים", "האישה בזהב", "מיליון דרכים להתפגר" ועוד. החיבור בין השניים כאן עולה יפה. הסרט מתכתב עם עבודות קולנוע שעלילותיהן פעלו במרחב הווירטואלי ("שחקן מספר אחת") ועד תרבות הריאליטי ("המופע של טרומן"). הוא רווי באקשן, בהומור ובשעשועים מתחום משחקי הווידאו והמחשב. יש בו התייחסויות למשחקי המחשב והווידאו, אלה מפעם ואלה של היום, מהנינג'ה ועד פורטנייט וגם מחווה נוסטלגית משעשעת לקרני הלייזר של "מלחמת הכוכבים" משנות ה-80. סרט שהוא כל כולו חוויית קיץ מרעננת, ולא רק לגיימרים.           

למועדי הקרנות

אנטבלום, תמונה באדיבות סרטי יונייטד קינג

אנטבלום זוהי התקופה שלפני מלחמת האזרחים בארה"ב. בפתיחת הסרט מובא ציטוט של ויליאם פוקנר: "העבר לעולם לא מת. הוא אפילו לא עובר". וברוח הדברים האלה מתנהל סרטם הראשון כבמאים של בוש ורנז. מדובר ביצירה טורדת שלווה. בחלק הראשון של הסרט נוצר הרושם שהוא אכן מתרחש באמצע המאה ה-19 ומתאר את התאכזרות השולטים הלבנים, אנשי הקונפדרציה, צבא הדרום, בעבדים השחורים ומתנהגים כלפיהם באכזריות יתרה ולא מהססים לאנוס את הנשים. בהמשך יתברר שהעלילה מתרחשת בימינו אלה, ואותם לבנים קיצונים פשוט הסבו אתר ללימוד ולשחזור ההיסטוריה של ארצות הברית (ויש לא מעט אתרים כאלה בהם משחזרים את קרבות מלחמת האזרחים) למושבה לכאורה אליה הם מביאים שחורים אותם הם מסממים וחוטפים ממרכזי ערים וגורמים להם להאמין שהם אכן עבדים נרצעים. בוש ורנז מציגים באלגוריה הנוקבת הזו את אמריקה כמקום שבעצם רבים מאזרחיו לא ויתרו על הגזענות כנגד השחורים כאידיאל וכערך עליון שצריך להמשיך לדבוק בו. סרט חזק ומאתגר.          

למועדי הקרנות

"נתראה בשמחות" (ישראל 2019) *** וחצי
דרמה. סרטו של מיכאל מאיר. מייקל (מיכאל אלוני), שחקן ישראלי החי בלוס אנג'לס, מגיע עם בת זוגו אליה (סטפני סלמה) לארוחת ערב שבת בווילה המפוארת שבגבעות הוליווד של בת דודו סיגל (לירז חממי) ובעלה יוסי (עידו מור), איש עסקים ממולח. חבורה של ישראלים, בני משפחה וחברים מתקבצת שם. ברשימה, עורכת הדין הטרייה הילה (איריס בר) ובעלה אבנר (אלון פדות), סוג של הלום קרב, אילן (גיא אדלר), העובד עם יוסי וזוגתו, נויה (שני אטיאס) ומאור (דניאל לביד). מה שמתחיל כמפגש חברים נעים, כולל ארוחה טעימה ואלכוהול, מתפתח בהדרגה לעימות מילולי ואחר כך פיזי בין מייקל ואבנר. מייקל מאבד את הכרתו מחבטה של אבנר והחברים מעלים אותו לקומה השנייה של הווילה, כדי שינוח ויתאושש. אבל מתברר שהתקרית הזו היא רק ההתחלה של התלהטות יצרים. מחלוקות נוספות מתפתחות בין הנפשות הפועלות, עד כדי אובדן שליטה והתפתחות המפגש החברתי לחוויה ברוטלית מדממת. עם מייק בורשטיין. 93 דקות.

בשנת 1982 צפיתי בפסטיבל ניו יורק בסרט "לאכול את ראול", קומדיה שחורה, קניבלית, שביים פול ברטל. לא נראה לי שמיכאל מאיר צפה בו אבל הנרטיב שלו מאוד דומה. וכמו בסרט ההוא, שהיה מהנה ומענג, גם כאן זה עובד. הבלנדר הזה של ישראלים נובו-רישים שחיים באל.איי, מצליחנים שעשו כסף לא בהכרח בדרכים כשרות, אבל מטפחים את גאוות היחידה הישראלית המשפחתית החיה בחו"ל. מדברים חצי אנגלית, חצי עברית, מתגאים בהישגיהם החומריים. והפיצוץ מתחיל על רקע הזיקה למסורת. מייקל השחקן (אלוני מנפיק עוד תצוגת משחק נהדרת) הניהיליסט מזלזל בספר הספרים ומעורר את חמתם של של הנוכחים, בעיקר של יוסי אבל גם של אבנר, בעל הפתיל הקצר שמתפרץ עם כל חוויית פוסט טראומה שתוקפת אותו. סיגל (לירז חממי במשחק נפלא) היא הבלבוסטה האולטימטיבית, המארחת המושלמת, היעילה והמועילה, הדואגת שהכל ידפוק, אבל גם מוחמאת מחיזוריו של מאור הצעיר ואף נענית לו. יש כאן מספיק טריגרים שיגרמו לאלימות לפרוץ ואז האירוע הופך לקונצרט מקאברי שטוף דמים. בין אם זו אלגוריה על מצבנו הקיומי כישראלים, ולא משנה היכן, ובין אם זו קומדיה שחורה נטו, הסרט הזה עובד ומספק תערובת משונה של בידור אבסורדי שמציג את הגסות והוולגריות של החברה הישראלית, שכולם יודעים שהם קיימים אבל יעשו הכל כדי להתכחש להם. 

למועדי הקרנות 

נתראה בשמחות, תמונה באדיבות טרנספקס
  
"פאלם ספרינגס" (ארה"ב 2020) *** וחצי
דרמה. סרטו של מקס ברבקו. ניילס (אנדי סמברג) ושרה (כריסטין מיליוטי) מוזמנים לחתונה בפאלם ספרינגס, המתרחשת ב-9 בנובמבר. הוא מגיע עם בת זוגו מיסטי (מרדית' הגנר), חברתה של הכלה טאלה (קמילה מנדס), ושרה היא אחותה של הכלה. הם מתוודעים זה לזה, מוצאים חן האחד בעיני השנייה ובאמצע האירוע פורשים יחד לאיזה מצוק במדבר הסמוך כדי לעשות סקס. אלא שמישהו מתחיל לירות חיצים על ניילס והוא נמלט מהמקום. שרה הנחרדת נמלטת בעקבותיו. הוא נכנס למערה שאור חזק בוקע ממנה. היא נכנסת בעקבותיו, למרות אזהרותיו שלא תעשה זאת. היא מתעוררת למחרת ומגלה לחרדתה שזהו שוב בוקר ה-9 בנובמבר והחתונה לכאורה לא התקיימה עדיין. היא מתעמתת עם ניילס ומתברר לה שבדיוק כמוהו היא נלכדה בלולאת זמן. שוב ושוב הם מתעוררים לבוקר החתונה ומנסים טריקים שונים כדי להיחלץ מהמעגל הסגור הזה אליו נקלעו. לניילס מתברר כי האיש שירה עליו חיצים, רוי (ג'יי. קיי. סימונס), לכוד אף הוא בלופ. שרה וניילס מתקרבים זה לזה, ואחר כך מתרחקים, אבל מתברר כי הגורל מחזיר אותם שוב זה לזה. האם וכיצד הם ייחלצו מהלופ? 90 דקות. 

הסרט הזה שייך לז'אנר "לולאת הזמן", סוגה אליה שייכים בין היתר הסרטים "טנט", "לופר", "לקום אתמול בבוקר", "מז"ל טוב" ועוד. יש משהו קסום, אף כי סהרורי, בהיגיון העומד מאחורי הזמן המעגלי ששב וחוזר ומכריח את הגיבורים לחוות מחדש את אותו יום, בשינויים קלים, עם המודעות לכך שזה קורה אבל מבלי יכולת לשנות זאת. מה שיפה בסרט הוא גורם ההפתעה שמאתגר את הצופה שוב ושוב, אף שיש גם ניסיון של הבמאי ברבקו לייצב עבור הצופה את החוקיות בהתנהלות לופ הזמן ואת היכולת לשלוט בו, לשנותו ולהחזיר את לוח הזמנים להתנהלותו הטבעית. לא בטוח שהבנתי את החוקיות הזו עד הסוף. אנדי סמברג, כסטלן כרוני, וכריסטין מיליוטי כצעירה סקרנית ואסרטיבית, עושים עבודה טובה ושותפים לסיפור אהבה. בשורה התחתונה, מדובר בסרט מאתגר וסימפטי ששווה לתת לו צ'אנס. 

למועדי הקרנות  
 

פאלם ספרינגס, תמונה באדיבות קולנוע לב

"סול" (צרפת 2021) *** וחצי
 דרמה. סרטה של ג'זבל מארקז. סול (שנטל לאובי), זמרת טנגו נודעת המתגוררת בבואנוס איירס כבר שנים רבות, מגיעה לפריז כדי לפגוש את בני משפחתה, אותם מעולם לא הכירה. הדיבור הסרקסטי, החיוך הרחב ושמחת החיים שלה מסתירים פצע כואב: מות בנה היחיד בתאונת דרכים, שמצא את מותו לאחר שנים רבות של נתק ביניהם. כעת, עם הגיעה לפריז, היא מקווה להכיר לראשונה את ז'ו (ג'יובאני פוצ'י), הנכד שלה בן השבע, אותו לא פגשה מעולם. היא מגיעה לבניין בו מתגורר הנכד עם אימו, אווה (קאמיל שאמו), שוכרת מהאם את הדירה הצמודה אליהם ומעמידה פנים שהיא רק השכנה החדשה. אלא שמעתה ואילך היא תנסה לעשות הכל כדי להתקרב אל הנכד שלה אותו היא מתחילה להכיר כעת, על מנת לפצות על כל השנים האבודות. לאט אבל בטוח היא מצליחה לגרום לאמו של הילד, היא כלתה מבלי שתדע, להתקרב אליו, תוך שהיא משנה אט אט את סדרי הבית, מחדירה בו רוח חיים ואף גורמת לאווה לטעום מחדש רומנטיקה. אבל דבר אחד סול אינה יודעת: איך לגלות לאווה שהיא אם בעלה המנוח ולז'ו שהיא סבתו. עם יאניק רנייה, סרג' בגדסריאן, דומיניק מקאבוי, אירינה נינובה. 98 דקות.

הבמאית ג'זאבל מרקז מוכרת יותר כשחקנית, מהסרטים "סמבה" ו"לולה ואחיה". כאן היא אוחזת לראשונה במושכות הבמאית ועושה זאת בכישרון לא מבוטל. היא מרכיבה דמויות של שתי נשים פגיעות ורגישות, שכלפי חוץ מתפקדות היטב ושומרות על מעטפת מגן חיצונית בלתי חדירה. אבל מבפנים הן שבירות מאוד, וזאת בגלל אותו גבר: בעלה המנוח של אווה ובנה המנוח של סול, המקווה למצוא נחמה בקשר ה"סודי" שהיא מתחילה לרקום עם נכדה. הבמאית מרקז מקלפת אט אט את כל שכבות המגן של שתי הנשים, מעוררת אותן לחיים ומכניסה בסופו של דבר לתמונה גם את הטנגו, כמוזיקה וכריקוד רומנטי חושני מסעיר. שנטל לאובי בת ה-73 נהדרת כסול וגם קאמיל שאמו עושה תפקיד טוב מאוד. ואי אפשר מבלי לציין את הילד ג'יובאני פוצ'י, תגלית קטנה ומקסימה. "סול" הוא סרט אופטימי ורומנטי שחוגג את התשוקה לחיים. 

למועדי הקרנות 

סול, באדיבות בתי קולנוע לב

"ריספקט" (ארה"ב 2021) ***  וחצי

דרמה. סרטה של לייסל טומי. אריתה פרנקלין, ילידת ממפיס, גדלה בדטרויט בבית אביה, סי.אל. פרנקלין (פורסט וויטאקר), כומר קהילה מכובד שהתגרש מאמה ברברה (אודרה מקדונלד) בהיות הילדה בת שש. שני ההורים טיפחו אצלה את כישרון השירה ואביה גם לימד אותה לנגן בפסנתר. היא הייתה מבצעת שירים במסיבות החברה של אביה ולימים במקהלת הגוספל של הכנסייה שלו. למרות שגדלה בבית בטוח ומוגן לכאורה, חווה אריתה התעללות מינית, אותה היא שומרת כסוד אפל. היא גדלה ואט אט אריתה (ג'ניפר האדסון) הופכת להיות מלכת הנשמה של המוזיקה השחורה. הדרך שלה לתהילה הייתה ארוכה. היא אמנם מתחילה להקליט שירים כבר בגיל 14, אבל מוציאה לא מעט אלבומים לפני שהיא מתפרסמת. היא השתוקקה להקליט שירים שיהפכו ללהיטים וזה קרה לבסוף לקראת סוף שנות ה-60 עם "ריספקט", "שרשרת של שוטים", "אני אומרת תפילה קטנה", "חשוב" ועוד. גם בחייה האישיים היא חוותה קשיים, לא רוותה נחת וסבלה מבעל מכה, טד ווייט (מרלון ויינס), שהיה גם מנהל עסקיה. בזכות היכרותה האישית, דרך אביה, עם מרטין לותר קינג, הפכה אריתה לפעילה בולטת בתנועה למען שוויון זכויות לשחורים. 145 דקות. 

לייסל טומי ביימה עד עתה לטלוויזיה ו"ריספקט" הוא סרט הקולנוע הראשון שלה. נראה לי כי היא התייחסה אליו כאל סוג של "מפעל חיים" שחייב להכיל הכל. זה אמנם סרט ביוגרפי בהגדרה, והפקה גדולה ומרשימה, אבל נראה כי הבמאית דחסה לתוכו יותר מדי חומרים מחייה המקצועיים והאישיים של פרנקלין. באמצע הסרט, בן כמעט שעתיים וחצי, יש כמה וכמה רגעים מתים שהייתה יכולה לדלג עליהם ולהותיר עבודת קולנוע יותר קצבית, דינמית ועוצמתית. את עניין השדים הפנימיים שהציקו לפרנקלין לייסל לא ממש פתרה והשאירה את הנושא כאניגמה. בכלל, הסרט ארוך ומייגע לעיתים, ולאורכו יש לדעתי גם עליות וירידות במשחקה של ג'ניפר האדסון. הדמות שהיא בונה לא מספיק יציבה ומגובשת. פורסט וויטאקר, כאביה, בנה דמות הרבה יותר עגולה. אבל בסך הכל זוהי ביוגרפיה מוזיקלית טובה למדי, למרות פגמיה.   


למועדי הקרנות 

ריספקט, באדיבות פורום פילם

"לא לנשום 2" (ארה"ב 2021)
אימה. סרטו של רודו סיאגס. עלילת הסרט מתרחשת שמונה שנים אחרי אירועי הסרט הראשון - הפלישה לביתו של נורמן נורדסטרום/ "האיש העיוור" בדטרויט. כעת נורדסטרום חי בבקתה נידחת עם ילדה יתומה בת 11 בשם פיניקס, אותה אסף לביתו אחרי שהציל אותה משריפה שקטלה את הוריה. הוא מגדל אותה כבתו ומאמן אותה להגן על עצמה מפני סכנות אפשריות. כוונת האיש היא להקים מחדש את משפחתו שנגזלה ממנו על ידי נהגת שיכורה. חטאי עברו של נורדסטרום שבים לרדוף אותו כשלביתו פולשת כנופייה במטרה לחטוף את פיניקס, והוא נאלץ לצאת מבית המבטחים שלו כדי לחלץ אותה מידי חוטפיה. במהלך הפלישה מסביר לפיניקס אחד הפולשים, ריילן, שהאיש שהיא חיה אצלו אינו תמים כפי שנדמה, והוא זה שממנו היא צריכה לחשוש. 90 דקות.

למועדי הקרנות 

לא לנשום, תמונה באדיבות פורום פילם

"מיה ובוני החלומות" (דנמרק 2020)
אנימציה/ לכל המשפחה. סרטו של קים האגן ינסן. לאבא של מיה יש אישה חדשה העוברת לגור איתם יחד עם בתה, ג'ני. מהר מאוד חייה של מיה משתנים, ולא לטובה. ג'ני מרושעת ומיה חייבת להפטר ממנה. באחד הלילות היא פוגשת יצורים קסומים, "בוני החלומות", ומגלה שהיא יכולה לשנות את חלומותיה של ג'ני וכך לשנות גם אותה. אבל לכל דבר יש מחיר. 80 דקות.

למועדי הקרנות 

מיה ובוני החלומות, תמונת יחסי ציבור