"בלוז ערבי" (צרפת-תוניסיה 2019) *** וחצי
דרמה קומית. סרטה של מנל לבידי. לאחר שחיה שנים רבות בפריז חוזרת סלמה (גולשיפטה פרהאני), אישה צעירה, יפה ודעתנית, לעיר הולדתה תוניס, ומתקבלת שם ברגשות מעורבים. דודתה הדומיננטית אמל (רמלה איארי) ובעלה מוראד (מונסף אג'נגוי) לא מבינים את תכניתה להרוויח את לחמה כפסיכולוגית, לאחר לימודיה בתחום זה בעיר האורות. בת דודתה הצעירה אולפה (עיישה בן מילד), הבועטת במוסכמות, דווקא מתחברת אליה. סלמה פותחת על גג בית משפחתה קליניקה, ובניגוד לנבואות השחורות של המשפחה והשכנים, מגיעים המון לקוחות כדי לשכב על הספה שלה ולפתוח את לבם בפניה. אבל השלטונות, אנשי המשטרה ופקידי משרד הבריאות השמרנים לא רואים את מעשיה בעין יפה, מתנכלים לה ומנסים להצר את צעדיה. אחד מהם הוא השוטר נעים (מאג'ד מסטורה), שמצד אחד מאיים עליה שאם תמשיך להפעיל את הקליניקה שלה הוא לא יוכל להעלים עין, אבל מצד שני מתחיל איתה. סלמה נחושה להמשיך במיזם שלה ולהתפרנס ממנו בכבוד. 88 דקות.

בלוז ערבי, תמונה באדיבות בתי קולנוע לב

הסרט מציג התנגשות תרבויות קלאסית. סלמה, שספגה את התרבות הצרפתית הפתוחה והליברלית, ניצבת מחדש מול זו המסורתית-שמרנית של מדינות צפון אפריקה, בהן תוניס. הסרט משרטט בהומור, בחן ובאירוניה את ניסיונותיה לפצח את ההתנגדות של בני שכונתה ומשפחתה (דודה מייעץ לה לא לפלוט שמי שתמונתו תלויה על קיר חדר הקלינקה שלה, זיגמונד פרויד, אותו היא מכנה "הבוס שלה", הוא "יהודי", כדבריה) לטיפולים פסיכולוגיים. לשבת מולה או לשכב על הספה בקליניקה שלה ולשפוך את אשר על לבם – נראה להם כלוקסוס מיותר בחיים. אבל מתברר שגם בתוניס יש הרבה נשים וגברים שיש להם בעיות לא פתורות, עם עצמם ועם אחרים, והם רואים במפגש עם סלמה ובשיחות איתה סוג של הצלה. אופייה הפתוח והעצמאי והסיוע שהיא מעניקה ללקוחותיה, אל מול התערבות הרשויות שמתנגדות לעניין – יוצרים את הקונפליקטים המרכזיים בסרט. האמת היא שאנחנו לא יודעים הרבה על הגיבורה ועל הרקע שלה. הבמאית מנל לבידי בסרטה הראשון, ושותפתה לכתיבה התסריטאית מוד אמלין, מגלות לנו רק שהיא עזבה עם משפחתה לפריז בהיותה בת עשר, וחזרה לתוניס כדי לעסוק במקצועה לאחר שהבינה שבצרפת יש תחרות קשה בתחום. היא קשוחה ואסרטיבית ולא מעוניינת להיות בקשר עם גבר. דמות די אניגמטית, בסך הכל. ומולה ניצבת בת דודתה הסוררת אולפה, שחושפת את שדיה לעיני המורה לאסלאם, וכדי לעזוב את תוניס ולעבור ללונדון היא מוכנה להינשא להומו. ולמרות החורים בתסריט, עד הרבע האחרון של הסרט הנרטיב ההדוק עובר לא רע בכלל, לא מעט בזכות החינניות וכריזמת המסך של השחקנית האיראנית הגולה גולשיפטה פרהאני. ראינו אותה בין היתר בסרטים "אבן הסובלנות" ו"גוף השקרים", וכן בעבודתו של ערן ריקליס "מסתור". אבל כאמור, לקראת סוף הסרט נפרמים תפרים בתסריט והסיפור עובד פחות.

למועדי הקרנות

"מסע בזיכרון" (ארה"ב 2021) ***
דרמה. סרטה של ליסה ג'וי. העלילה מתרחשת במיאמי בימי הדמדומים של הציוויליזציה המוכרת לנו. ניק (יו ג'קמן) הוא חוקר נפש האדם. ברשותו מתקן שבעזרתו הוא יכול להפגיש אנשים עם עברם ולהגשים להם חלומות נוסטלגיים. עובדת איתו העוזרת הנאמנה לו אמילי (טנדי ניוטון). הוא מזריק ללקוחות חומר מסוים, מחבר לראשם מעין חגורה ומשקיע חלק מגופם בתוך מיכל עם מים. ברגע שעיניהם נעצמות הם מתמכרים לקולו המרגיע, שלוקח אותם למחוזות העבר אליהם ביקשו להגיע. ניק ואמילי יכולים לחזות בעולם הנחשף למטופלים ואף לנווט אותם בתוכו ולהחזירם ברגע שהדברים עומדים לצאת משליטה. כאשר מגיעה אליו לקוחה יפהפייה ומסתורית, מיי (רבקה פרגוסון), ניק מנווט אותה לחלום בו היא זמרת בארים סקסית. היא מוציאה אותו מאיזונו, הוא מתאהב בה ומהר מאוד ניצת ביניהם רומן סוער וסוחף. אלא שלאחר ליל אהבה יצרי היא נעלמת לו לפתע ולא ניתנת לאיתור. ניק יהיה חייב לגייס את חושי הבלש שלו כדי לנסות להתחקות אחר מיי, ותוך כדי כך לגלות שהיא לא תמימה וחסודה כפי שסבר. הוא מחפש תחנות בעברה, מסע שלוקח אותו לניו אורלינס, שם ייתקל בסיינט ג'ו (דניאל וו), פושר סדיסט, כשלמזלו אמילי עקבה אחריו כדי לסייע לו. ועדיין צפוי להם מאבק עם שוטר מושחת ואלים, סיירוס בות' (קליף קרטיס), בדרך להבנת מערכת הקשרים המסועפת והעולם האפל שמיי הייתה מעורבת בהם. עם אנג'לה סרפיאן, נטליה מרטינז, נוריו נישימורה, ריי הרננדז, רוקסטון גרסיה. 116 דקות.

מסע בזיכרון, תמונה באדיבות טוליפ אנטרטיינמנט

הבמאית ליסה ג'וי נשואה לאחיו של כריסטופר נולאן, ג'ונתן (ששימש כאחד ממפיקי הסרט, לצידה), וזה אומר הכל. היא מנסה לשוטט בטריטוריית הזמן הקולנועית של האח הבכיר כריסטופר – שבאה לידי ביטוי בסרטים מכוננים כמו "טנט", "התחלה" ו"ממנטו". אלא שג'וי לא כל כך מצליחה, בלשון המעטה, וזה יוצא לה כחיקוי והתבוללות זולים ולא משכנעים. זהו סרט קולנוע ראשון של ג'וי כבמאית וכתסריטאית, כשעד עתה בעיקר הפיקה. הסרט מצויד לכאורה בחומרים הנכונים. הוא מתרחש בתקופה אפוקליפטית לא רחוקה. במרכזו סוג של מכונת זמן שיכולה לקחת לעבר ולעורר אותו לתחייה כחלום מוחשי. וגם העולם הוויזואלי המופק והמושקע (צילם פול קמרון) והמוזיקה הדרמטית-בומבסטית (הלחין רמין דג'וואדי), וכל ההוויה של הסרט - כאילו לקוחים מעבודותיו של נולאן. הבעיה היא שליסה ג'וי היא רק וונאבי. הסיפור שלה מאוד בסיסי ונאיבי ונטול כל מורכבות. התסריט שטחי וחלול, ואין בו עומקים או רבדים נוספים מאחור. הבימוי קורקטי אבל לא מותיר כל חותם. כך שהאופי המסוגנן של "מסע בזיכרון" הוא רק כאילו-נולאני ולא באמת מקדם במשהו את המרחב הסינמטי ה"משפחתי" ושפתו הקולנועית שחוקה, נדושה ולא מחדשת דבר. כנראה שלא הכל נשאר במשפחה. ועדיין, אפשר להעריך את המאמץ (אולי בפעם הבאה זה יילך יותר טוב), בהתחשב בעובדה שכוכב הסרט, יו ג'קמן, אחד האהובים עליי מאז אימץ בהצלחה את דמות אקס-מן והמריא ממנה לסדרת תפקידים מרשימים בקולנוע, מוביל אותו. וגם רבקה פרגוסון וטנדי ניוטון עושות את תפקידיהן באופן סביר ביותר.

למועדי הקרנות

"קנדימן" (ארה"ב 2021)
אימה. סרטה של ניה דקוסטה, רימייק לסרטו של ברנרד רוז מ-1992. כשנודע לאמן קשה היום אנתוני מקוי (יאיא עבדול-מאטין השני), החי בשוליים של שיקגו, שקיימת אגדה אורבנית על דמותו של הקנדימן המיתולוגי, הוא משתמש בדמות כהשראה לציוריו. אלא שבכך הוא מעורר לתחייה מחודשת את טראומות העבר, מה שמשחרר גל של אלימות, מוות ואומללות. בשלב מסוים מתחיל מקוי לאבד את שפיותו, ונאלץ להתחיל להתמודד עם גורלו שלו. 91 דקות. 

 קנדימן, תמונה באדיבות פורום פילם

למועדי הקרנות