עשה לנו מלך
 
צריך אומץ כדי לפתוח לדיון מחודש את מילותיו של דן צלקה ככלל, ואת אלו בספרו הנבואי משהו "בסימן הלוטוס", בפרט. מדוע אומץ? ובכן, איפה להתחיל - בשפתו הייחודית של צלקה? במבנה החידתי, הלכאורה פרום של הטקסט, המשאיר לך, הקורא, גומחות רבות להתחפר בהן, אך לא מניח לך להיאבד בו ובכללי לא מרפה או נותן מנוח? בידענות ובהעמקה אל נסתרות אוקיינוס התבונה של הכותב? בעולמות שנבנו על יסודות מוצקים, שלמצער כבר איננו מתורגלים בהם עוד, אבן חול על אבן חול הונחה בקפדנות ועכשיו לך אתה ונסה להרכיבן מחדש מבלי למוטט אותן עליך.
 
כל זה, כאמור, מבלי להתחיל ולדבר על התמות עצמן בו עוסק הרומן בְּמַקום בו דת ומדינה משתרגות זה בזו עד כדי חנק. ומדוע נבואי? ובכן, איכשהו נדמה שכעת, אחרי קריסתה-טרם-כינונה של ממלכת נתניהו, לא פחות מאשר אז בימי כתיבת הרומן, זהו רק עניין של זמן עד שיקום מי שיקום ויחשוב שאולי בעצם אין זה רעיון לחלוטין מופרך להקים לתחייה, על חורבות ישראל כפי שהכרנו אותה, את ממלכת בית דוד. יפשפש מי שיפשפש וימצא איזה נצר לאותה ממלכה ישנה והופ, כבמטה קסם, יונחו בצד כל המחלוקות האידיאולוגיות, הפוליטיות, האמוניות והאחרות, ומייד יתיישר לו קו מתוח ככביש הסרגל מאחורי קדושת הממלכה. 



בסימן הלוטוס, צילום: תמי שחם
 
ספרו הפוסט טראומטי של צלקה, מגדולי מחברי המילים בעברית שלמִצְער לא זכה בחייו לחיבוק הקוראים הראוי לו, נכתב לאחר רצח ראש ממשלת ישראל, יצחק רבין. הרומן האחרון מבין מכלול כתביו של המחבר יצא לאור בשנת 2002, בעיצומה של אפלת האינתיפאדה השנייה, אשר שברה שיאים בכל הנוגע למדד הדמים שגבה הסכסוך הישראלי-פלסטיני, שהתפוצץ לנו בפנים ובקרביים על בסיס יומי.
 
השבר היה בעיצומו והכאב פיזי, ויזואלי, מהדהד. נדמה היה אז שבכל מקום בו תונח היד, ניגר דם באין מושיע. אז כבר היה מנוי וגמור שחגיגות אוסלו היו מוקדמות מדי, והמזרח התיכון החדש נקבר עמוק באדמה יחד עם האופטימיות, שאפפה לזמן מצמוץ את יושבי המזרח התיכון הישן, התשושים ממלחמות ומחבטות הגורל. 

 

בסימן הלוטוס, צילום: תמי שחם


 
ומעל מרחפת חדוות היצירה 
 
יעל קרמסקי, במאית וכוריאוגרפית, יוצרת רב תחומית שמנהלת דיאלוג ארוך שנים וחוצה ז'אנרים עם צורות ותכנים ועמה חברי אנסמבל פספורט שייסדה ב-2014, קיבלו על עצמם לחפור בנבכי הרעיונות שמציף צלקה בספרו, לתור כמותו אחר המנוע שמפעיל אותנו הישראלים, להתחקות אחר חוטי התיל המהדקים את הפלונטר המובנה של המקום הזה ואנשיו ולזקק תמצית מרוכזת של ישראליות.
 
אין עוררין על כך שזוהי עבודה סיזיפית, קשוחה ורחוקה מהתנחמדות, נטולת פניות ובאופן מפתיע מלאת אהבה, שמעליה מרחפת, יותר מכל דבר אחר, חדוות היצירה.
 
נדמה שקרמסקי, שעיבדה את הטקסט לבמה, ביימה אותו ומנצחת על תזמור מרכיביו, ביקשה להקיא מתוכה את אימת הקיום בישראל 2021, כאילו משהו בתוכה הגיע לנקודת רתיחה וחייב היה לגלוש החוצה, ממנה והלאה, לקבל תהודה כדי להשתחרר. תחושת הדחיפות, כמו תקתוק שעון עצר שעלול בכל רגע נתון להפעיל מטען צד, מורגשים היטב בעבודה הבימתית, שבשונה מהספר אמנם קצת פחות מחויכת, אך משקפת בעירה במידה לא פחותה ממנו.
 
כמו הרומן, גם ההצגה של אנסמבל פספורט מתעתעת - היא שולחת זרועות המפתות בנועם, בחן, לכאורה בקלילות נונשלנטית אך טומנת בצופה את זרע הספק בנוגע לפוטנציאל מימוש רעיון כינונה של ממלכה יהודית, ומעוררת שדים, רוחות ופחדים אינספור על רקע תקופת הביניים המעורערת בה אנו מדשדשים, שקועים עד צוואר. 
  

בסימן הלוטוס, צילום: תמי שחם

 
שפה חזותית מובהקת  
 
האסתטיקה של העבודה לכאורה צנועה אבל ממזרית, שילוב כוחות של קרמסקי, מעצבת החלל והתלבושות דינה קונסון, מעצבת התאורה והווידיאו ארט איריס מועלם והצלמת ועורכת הווידיאו תמי שחם. למעשה זה מכה בך כבר משלב הכניסה לחלל הצנוע של אולם שידלובסקי במוזיאון תל אביב לאמנות, שאימץ זה מכבר את האנסמבל - פעולה לא ברורה מאליה על רקע הזמנים הרעים שחווה שדה התרבות הישראלי עוד טרום ימי הקורונה ובוודאי תוך כדי השיתוק שפשה בו במהלך המגיפה.
 
הגלריה הקטנטונת היא חלל אינטימי בו השחקנים והקהל על אותו המישור. הקרבה רבה ואחרי כמעט שנתיים של ריחוק חברתי, בידוד וסגרים, עצם ההתכנסות מכה כמו זרם חשמלי ומלווה בתחושה מוזרה של השתתפות בפעולה מרדנית על גבול החתרנית. 
 
רצפת האולם מכוסה ברזנט בצבע זית. כיסא נדנדה מעוצב בסגנון עכשווי מְנַקֶד בצבע צהוב את המרחב. כיסא רטרו של מספרה בצבע בורדו עמוק מאזן את האנרגיות. ארגז צבוע כחול מונח באמצע החלל. מתלה פנסים שמסודרים במאוזן מאירים בירוק משני צדדים של מה שיהפוך עוד דקות ספורות לזירת ההתרחשות. כתמי צבע על קנבס.
 
על הקיר סילואטות מאוירות בעפרון של שתי דמויות – גבר ואשה הולכים. הולכים והולכים אך נשארים במקום, לכודים בקיר האבן. התפיסה החזותית והעיצוב באים לכדי ביטוי בכל פרט ופרט. 
 

בסימן הלוטוס, צילום: תמי שחם


כישורי מנהיגות – אאוט
 
גם הקו העלילתי פשוט לכאורה. בהפקה הבימתית סובבת העלילה סביב חזונו של פרופסור ינאי ולדמן, קצין לשעבר, היסטוריון כריזמטי בעל מוח קודח, חושים חריפים ונטיות מגלומניות. ולדמן המפוכח והציני מזהה געגוע לשורש ולימי השגשוג והזוהר של ימי דוד ושלמה ומאמין כי המלכת מלכה מהזרע "הנכון" תוביל לשינוי הכרחי בחברה שאבדה את צניעותה, נדיבותה ורוחב הלב ובסופו של דבר לגאולה.
 
למימוש משימת חייו הוא מגייס את תלמידו לשעבר, יותם ניניו, בלשן המתמחה בשפות שמיות, סטלן בדימוס, שנזרק מהאקדמיה ומתפרנס מסדנאות תקשורת. תפקידו כעת ללמד את גפן אברבנאל, המלכה לעתיד, לנאום, לעמוד מול קהל, למכור את הרעיון ולסחוף אחריה את ההמון.
 
בעזרת טל הספרית (אליזבת וייסמן), שותפה בתא החתרני, שהיא גם צלמת ועורכת וידיאו לעת מצא, נרקם מארז שיווקי של דימויים, עריכה, פוטושופ וסאונד, שהופכים את גברת אברבנאל, אישה שכל כישוריה מסתכמים, על פניו, בייחוסה המשפחתי הלא מוכח, למנהיגה שאפשר למכור להמון. אחרי הכל זוהי רוח התקופה: כישורי מנהיגות – אאוט. נסתפק בייחוס משפחתי, שמעניק ארומה של סלבריטאיות, יחסי ציבור טובים, מערך שיווקי משומן, טקסטים משוננים בקפידה, סרטוני תדמית והצגת תכלית מדוגמת ארוזה באופן אטרקטיבי.
 
נשמע הזוי? לא לגמרי. אחרי הכל, ישראל השסועה והמשוועת לפיוס מבית ולחיבוק מחוץ, ישראל ההולכת בחושך, תוהה ואבודה (שלא לומר אובדנית), היא קרקע פורייה, שיכולה בנקל להצמיח מתוכה מחדש את חזון מלכות ישראל ובלבד להיאחז בתקווה לשינוי. 
  


בסימן הלוטוס, צילום: תמי שחם

תחושה סוריאליסטית
 
מריאיון שקיימה ענת זכריה עם קרמסקי באתר "הבמה" עולה כי מלאכת העיבוד נפרשה על פני כחמש שנים. עיבוד החומרים אכן תפור כהלכה. הבחירה להחליף את מינו של המונרך המיועד לנקבה פותח נתיבים למחשבה והנחת "הכתר" על ראשה של דינה בליי, שחקנית שמגלמת בתוכה שבריריות ובלבול ובה בעת עצמה נעריות ובשלות, שקט ואי שקט, רוך ואנושיות, אבל גם ריחוק מסוים על התפר שבין ה"גברי" וה"נשי", מוסיפה לתפקיד צבעים ורבדים.
 
ולדמן וניניו, אותם מגלמים בהתאמה איל זוסמן ויואב הייט, הם שני קצוות שגורמים למתח מובנה על הבמה: הראשון תזזיתי, נוירוטי, קצר רוח, חד תנועה, גמיש, קופצני. המילים מוטחות-מותזות מפיו אל החלל וגם הן קצרות רוח, חדות. על ראשו אוזניות בהן מתנגנת לאורך ההצגה מוזיקה שמכתיבה קצב. המוזיקה פוסקת כשהוא מסיר את האוזניות. השני איטי, מהורהר, מופנם, תנועתו משתהה, גמלונית, חסרת ביטחון אך מלאת ניואנסים. מילותיו, כמותו, מעט מגומגמות, אינן בטוחות בעצמן, מסויגות. כל כולו משתהה.
 
ככלל כל המתרחש על הבמה מלווה בתחושה סוריאליסטית. הדמויות מדברות זו עם זו, כביכול מתנהל דיאלוג, אך למעשה הן מוקפות חומה שקופה של בדידות. שיתוף הפעולה הוא ניסיון של נואשים לקחת את המושכות לידיים, לעשות מעשה, אולי לפרק את החומה. 
  

בסימן הלוטוס, צילום: תמי שחם


בין מילה לגוף
  
"בסימן הלוטוס" היא מעבדת יצירה המבקשת לנסח בצניעות ועם המון סימני שאלה את המקום ממנו צמחה. זוהי עבודה שאמנם נשענת על טקסט, כמו שאר עבודותיה של קרמסקי, אך לוקחת אותו הלאה אל שפה בימתית ייחודית, שמפסלת צורות בחלל ואל עולמות מופשטים יותר של תנועת גוף ורעיונות במרחב.
 
תוך כדי התבוננות בעבודה המחשבה נודדת מן הנאמר אל הגוף ופתאום, למילותיו הכתובות של צלקה, שעברו דרך המסננת של קרמסקי, יש הדהוד והשפעה על המנח והפיזיות של השחקנים המבצעים ובאופן מפתיע גם של הצופים.
 
זוהי יצירה מעוררת ספקות שאינה נוחה בשום אופן לקטלוג ותסלח לי הבמאית, אינה מה שניתן להגדיר כ"הצגה לכולם" מתוך כך שהיא דורשת להיעצר עליה ולא לחלוף על פניה וגם בכך יש גרעין של אופטימיות זהירה בכל הנוגע להתפתחותו של שדה האמנות, אשר בתקופה האחרונה הוספד פעם אחר פעם, רק כדי להוכיח שוב ושוב את עמידותו. בסופו של דבר החזירה אותי ההצגה אל מדף הספרים ממנו נשלף אחר כבוד המקור, כדי שאצלול לתוכו שוב. זה כשלעצמו הישג לא מבוטל.

בסימן הלוטוס, צילום: תמי שחם

בסימן הלוטוס": כתיבה, עיבוד לבמה ובימוי – יעל קרמסקי, עיצוב חלל ותלבושות – דינה קונסון, עיצוב תאורה ווידאו ארט – איריס מועלם, מוזיקה מקורית – רונן שפירא, צילום ועריכת וידיאו ארט – תמי שחם. שחקנים: דינה בליי, יואב הייט, איל זוסמן, גבי דוד, אליזבט וייסמן