"לא זמן למות"  (ארה"ב 2021)

דרמה-מתח-אקשן. סרטו של קארי ג'וי פוקונגה. בנקודת המוצא של הסרט, ג'יימס בונד (דניאל קרייג), סוכן הוד מלכותה, כבר בפנסיה. הוא פרש משירות פעיל ומתמכר ומתמסר לחיי נוחות, פינוק ובטלה בג'מייקה. אלא שאז מגיעה קריאה לדגל. לא מהוד מלכותה הבריטית אלא מידידו האמריקני, סוכן הסי.איי.אי פליקס לייטר (ג'פרי רייט). המשימה היא לשחרר מדען חטוף. בונד ייקלע למאבק מסוכן עם אויבים אכזריים חמושים היטב, שברשותם טכנולוגיה הרסנית שמסוגלת לגרום נזק עצום לכדור הארץ. עם אנה דה ארמס, רייף פיינס, רמי מאלק, בן ווישאו, ליאה סדו, כריסטוף וולץ, נעמי האריס. 163 דקות. 

למועדי הקרנות


ג'יימס בונד: לא זמן למות, תמונה באדיבות פורום פילם 
 

"פיג" (ארה"ב 2021) ****

דרמה. סרטו של מייקל סרנוסקי. פיג היא חזירה, בעצם חזירונת חמודה, החיה עם רוב (ניקולס קייג') בבקתה בה הוא מתבודד בלב יער. פיג אלופה בלאתר פטריות כמהין בין עצי היער, ורוב מוכר אותן לאמיר (אלכס וולף), צעיר המשווק אותן למסעדות בעיר הגדולה הקרובה פורטלנד. לא ברור מדוע רוב מדיר עצמו מהחברה, אבל אין ספק שהוא מצא לעצמו איזשהו שקט נפשי וחייו במחיצת החזירה הקטנה הרמוניים. זאת עד שבהתקפה לילית מתוכננת מוכה רוב והחזירונת שלו נחטפת. הדבר מטלטל את רוב וגורם לו לצאת לחפש אחריה, בעזרת אמיר. המסע הזה הוא גם קפיצה נוסטלגית וכואבת לעברו של רוב המוכר בפורטלנד כרובין פלד, שף על בעל מעמד של אל, שטראומה אישית גרמה לו להשאיר הכל מאחור ולהתבודד ביער. עם דיוויד קנל, אדם ארקין. 92 דקות.

פיג, תמונה באדיבות סרטי יונייטד קינג

לא מעט דובר על בחירותיו האיומות בשנים האחרונות של ניקולס קייג'. סרט פח אחרי סרט פח אחרי סרט פח. פרויקטים שטוחים, נטולי כל בסיס תסריטאי סביר. דרמות ירודות, סרטי אקשן כושלים. מכל הבא ליד, העיקר להכניס עוד צ'ק לחשבון הבנק שלו, שכנראה לא במצב שפיר - או שהוא איבד את כושר השיפוט ויכולת האבחון בין טוב לרע מבין התסריטים המוצעים לו. אחרי "פיג" מהשנה, יש לו עוד ארבעה פרויקטים שנמצאים בשלבים שונים של הפקה ומתוכננים לצאת ב-2022. הבחור חתום כשחקן על כ-105 סרטים, אבל רק להיזכר באלה המובחרים מראשית הקריירה שלו: כבן דודו של פרנסיס פורד קופולה הוא השתלב בסרטיו "ראסטי ג'יימס" ו"מועדון כותנה" ואחר כך באו "ירח רומנטי", "בירדי", "להתחתן שנית", "בייבי אריזונה", "מוכת ירח" ומאוחר יותר "לעזוב את לאס וגאס". אבל בשנים האחרונות, הרבה שנים, הוא מזייף, כאמור. והנה הפתעה. סרט שמהדהד קצת לפוזה המיוסרת שלו ב"לעזוב את לאס וגאס" המעולה. קייג' נזכר שהוא יודע לשחק, לבנות דמות אמינה על כל מורכבויותיה, לדייק בניואנסים וגם לפרגן בגדול לפרטנרים שאתך - במקרה זה במיוחד לאלכס וולף, שיש לו ניסיון בסרטים ובסדרות (בין היתר, בגרסה האמריקנית ל"בטיפול"), אבל בהשוואה לקייג', בעצם אין מה להשוות. החיבור בין השניים האלה בסרט עולה יפה, בין היתר בזכות התסריט המגובש והבימוי המתון והמאופק בדרך כלל. את הסיפור כתבו ונסה בלוק והבמאי סרנוסקי עצמו, שעד עתה ביים סרטים קצרים וסדרות טלוויזיה וזהו ניסיונו הראשון כבמאי של סרט ארוך. הוא בונה בו אווירה מלנכולית ומצליח להוציא מן השחקנים, קודם כל מקייג' אבל גם מכל האחרים, את המיטב. על פי התוצאה, יהיו עוד רבים כאלה. ולמי שמחפש גם נקודה ישראלית בסרט הזה, יש כאן אחת: אחד ממפיקי הסרט הוא בן גלעדי, בנם של חנה לסלאו ואביב גלעדי.  

למועדי הקרנות

           
"מינארי" (ארה"ב 2020) ****

דרמה. סרטו של לי אייזק צ'אנג. ארה"ב, שנות ה-80. ג'ייקוב ומוניקה הם זוג מהגרים קוריאנים שהגיעו תחילה לחוף המערבי של ארה"ב ובהמשך מחליטים, בחיפושם אחר החלום האמריקאי, לעבור עם שני ילדיהם הקטנים דיוויד ואן לאיזור מבודד בארקנסו, שם בכוונתם להקים חווה משלהם. האדמה יבשה, העבודה קשה ומוניקה סקפטית, אבל ג'ייקוב מאמין שעם מספיק השקעה, קצת ידע והרבה אופטימיות, המשפחה תמצא את גן העדן שלה באמריקה. אבל לתכנן גידול ירקות וירקות קוריאניים זה הרבה יותר קל מאשר לבצע. חיי המשפחה משתנים שוב כשאמה של מוניקה, סונג'ה (יו-יונג יון) מצטרפת לבית החדש. היא עסיסית, ערמומית, חצופה ולא פוליטיקלי קורקטית, אך למרות זאת היא סבתא חמה ואוהבת. לבני המשפחה נכונו עוד משברים אישיים וכלכליים בדרך לגאולה לדמיין. בתוך חוסר היציבות והאתגרים של החיים החדשים בחווה, ייתכן שהתקווה טמונה בשתיל המינארי הצנוע שסבתא סונג'ה טומנת באדמה ליד מעין מפכה. 115 דקות.

מינארי, תמונה באדיבות בתי קולנוע לב



מהסרטים היפים והנוגעים ללב של השנים האחרונות. לי אייזק צ'אנג, בן למשפחת מהגרים קוריאנית שגדלה בארקנסו, מיטיב לשחזר את חוויית ההגירה של בני משפחתו - את הקונפליקט התרבותי של דיוויד, מוניקה וילדיהם, את המשברים שהם חווים, את ניסיונם לממש, כמו מיליוני מהגרים נוספים, את החלום האמריקאי, את פער הדורות כשהסבתא מצטרפת לחמולה המשפחתית. בנגיעות עדינות מרכיב הבמאי פסיפס משפחתי מדויק, כשכל אחת מהדמויות מאופיינת היטב, על הרגליה, מחשבותיה, הלכי הרוח והלב הפועם של השבט הקוריאני הקטן כולו. הגעתה של סבתא סונג'ה (יו-יונג יון זכתה בפרס אוסקר המשנה, ובצדק) האותנטית, שחיה את קוריאה ורחוקה מאוד  מההוויה האמריקאית, היא סוג של קטליזטור ופרשת מים שמביאה למפנה באורחות חיי המשפחה. הבמאי צ'אנג, שזהו סרטו העלילתי הארוך הרביעי, הוא מודל לבן מהגרים ש"פרש כנפיים" - מהחווה המשפחתית הוא עקר ללימודי אקולוגיה באוניברסיטת ייל, וקיבל תואר. אלא שבהמשך זנח תכנית ללמוד רפואה, עבר ללימודי קולנוע באוניברסיטת יוטה ומשם לעשייה קולנועית.

למועדי הקרנות

"אויב בדלת" (ארה"ב 2021) ** וחצי

דרמה-מתח. סרטו של ווהן סטיין. פיליפ (קייסי אפלק) הוא פסיכולוג צעיר ומרצה בתחומו באוניברסיטה, שחייו המקצועיים משגשגים, אם כי טראומה משפחתית מעיבה על מערכת היחסים שלו עם רעייתו גרייס (מישל מונהאן) ובתו מנישואין קודמים, לוסי (אינדיה אייסלי), מתבגרת בעייתית. התאבדותה של פציינטית שלו, דפנה (אמילי אלין לינד) מערער את כל מה שעוד נותר יציב בחייו. אחיה של דפנה, ג'יימס (סם קלפלין), סופר מסתורי וכריזמטי, מופיע בביתם של גרייס ופיליפ, ומרגע זה מתרחשים דברים לא רצויים. הוא מפתח אט אט מערכות יחסים מקבילות עם לוסי וגרייס, וככל שהקשרים האלה מעמיקים חיי המשפחה הולכים ומשתבשים עוד יותר. פיליפ גם נקלע למצוקה מקצועית, כאשר עוד ועוד פציינטים עוזבים אותו עקב התאבדות המטופלת שלו והאחראית עליו באוניברסיטה ד"ר ונסה פאנינג (ורוניקה פרס) מודיעה לו שבעקבות מכתבים אנונימיים כנגדו היא לא תוכל להמשיך להעסיקו באוניברסיטה. 105 דקות.

אויב בדלת, תמונה באדיבות סרטי יונייטד קינג

לכאורה זהו מותחן פסיכולוגי, אלא שכל הרכיבים בפאזל הזה עקומים. בנקודת המוצא של הסרט אנחנו יודעים שגרייס איבדה בן בתאונה, ושהבת של פיליפ הגדלה איתם היא תלמידה בעייתית המסולקת מבית הספר בגלל שימוש בסמים. ואז מתרחשת פרשת התאבדותה של דפנה, שעוד יותר מערערת את החוטים העדינים שמחזיקים את המערכת המשפחתית. ואם זה לא מספיק, מגיעה כניסתו של ג'יימס לתמונה והסדר הקיים נהפך על פיו. הנרטיב הזה לא אמין ומחובר בתפרים גסים. בסצנות מסוימות הסיפור גולש לטלנובלה שיש בה מעמדים היסטריים שגורמים לכל הסיפור להיראות מופרך ומגוחך. נקודת האור היחידה כאן היא משחקו הטוב, בהשוואה לאחרים ובכלל, של קייסי אפלק, אלא שזה לגמרי לא מספיק ולא מציל את הסרט.      
  
  למועדי הקרנות