ההפקה של תיאטרון הבימה על חייו של נתן אלתרמן - יוצר ענק, אייקון תרבותי ואישיות לא פשוטה - היא הצגת חובה לכל שוחר תרבות ישראלית וזמר עברי
גאונות שמשיקה לשיגעון
מעטים היוצרים בתרבות הישראלית שסיפור חייהם ויצירתם הוא דרמה לכשעצמה. נתן אלתרמן, המשורר חתן פרס ישראל לספרות, ששמו נישא בפי כל כמודל לכתיבה ולחריזה ולשונו הווירטואוזית היקנתה לו מעמד על, רם ונישא כמשורר לאומי, בהיכל התהילה של היצירה המקומית, הוא אחד מהם. ולאו דווקא לחיוב.
בעצם, זה לא מפתיע. לא פעם אנחנו מגלים שהיוצרים הגאונים והאמנים המשפיעים בחיינו, הם לא אנשים מושלמים. וכפי שהגאונות משיקה לא אחת לשגעון, גם להם יש שריטות ופאקים, פגמי אישיות וליקויי התנהגות. ואם יוצא שההצגה המוזיקלית "עוד חוזר הניגון" בהפקת תיאטרון הבימה מאת מוטי לרנר ובבימוי משה קפטן, "משחירה" את דמותו של אלתרמן – כבעל, כאבא, כמאהב וגם כיוצר אחוז כפייתיות – הוא "זכה" לכך ביושר ובצדק. אופיו ואישיותו, חייו והתנהלותו הכתיבו זאת. להבדיל מגאוניותו ככותב – משורר ופזמונאי, מתרגם ומחזאי וגם פובליציסט - חד ושנון, ליריקן, רומנטיקן והומוריסטן.
בדיעבד, אין שום סוד בחיי האישות הכפולים של אלתרמן. לא בנישואיו (ב-1934) לשחקנית התיאטרון רחל מרכוס, עמה חי עד יום מותו. ולא ברומן הגלוי שניהל בידיעתה עם הציירת צילה בינדר, שאיירה חלק מספרי הילדים שלו. גם לא באבהות הפגומה, הלא שלמה והחרדתית כלפי בתו היחידה תרצה אתר, שנולדה ב-1941, ובצלו הענק גדלה להיות משוררת מבריקה בזכות עצמה, אך גם אשה שברירית ומעורערת, דיכאונית ואובדנית, עד למותה הטרגי בגיל 36.
עוד חוזר הניגון, צילום: יוסי צבקר
חילופי האשמות ומריבות פומביות
אין גם שום הפתעה בדמותו האימפולסיבית של אלתרמן, במצבי הרוח המתחלפים שלו ובחיבתו לטיפה המרה. וכלל לא מפתיע שכל אלה משמשים את מוטי לרנר, מחזאי אמיץ ששש אלי עימות ומחלוקת ("קסטנר", "פולארד", "חבלי משיח", "דוחקי הקץ", "רצח יצחק" ו..."עושה כרצונו"), בבניית המלודרמה "עוד חוזר הניגון".
לרנר מסתמך על הביוגרפיה המקיפה "אלתרמן" מאת דן לאור (הוצאת עם עובד, 2013). בניסיונו, המוצלח לטעמי, למצוא היגיון בהתנהלותו של המשורר ובהבנת מערכות היחסים שלו עם האנשים בסביבתו, הוא יוצק לתוך הדרמה את ההתקוטטות הפומבית והמתוקשרת (נכון לזמנה, 1959) עם המשורר הצעיר (בעשרים שנה) נתן זך, את קריאת התגר החריפה שזך ניסח כנגד כתיבתו ואת חילופי ההאשמות שביניהם שתסכלו אותו. עד כדי כך שהוא, אלתרמן, חי את זך יותר מאשר את רעייתו, בתו או אהובתו.
אגב, בהיבט זה "עוד חוזר הניגון" כמו סוגר מעגל עם "היה או לא היה", הצגת התיאטרון הקאמרי מלפני תריסר שנים (מחזה עדנה מזי"א, בימוי עמרי ניצן ז"ל), שגוללה את סיפור האהבה בין המשורר אלכסנדר פן לשחקנית חנה רובינא, כשברקע מתחולל מרד ספרותי יצרי בין אברהם שלונסקי (ואלתרמן שנמנה על מחנהו, קבוצת "יחדיו") לבין המשורר הלאומי דאז, חיים נחמן ביאליק.
עוד חוזר הניגון, צילום: יוסי צבקר
בין עבר להווה
"עוד חוזר הניגון" מתנהלת לכאורה בשני מישורי זמן. ההווה, שהוא הלילה האחרון בחייו של אלתרמן, והעבר – תמונות וסצנות מ-15 השנים שקדמו לו. בחירה זו מכשירה, בדוחק לטעמי, את התעלמות יוצרי ההצגה מהמטען והמגוון העצומים ביצירתו של אלתרמן.
לא ספרי השירה (וגם "עיר היונה" מוזכר בחטף), לא שירי התיאטרון המוקדמים (המטאטא, לי לה לו), לא המחזות והתרגומים (כנרת כנרת, פונדק הרוחות, משפט פיתגורס) וגם לא הכתיבה העיתונאית והטורים המחורזים שפירסם באינספור עתונים וכתבי עת (מבמחנה ודבר ועד הארץ ומעריב).
אלו, בעיקר האחרונים, זולגים פנימה, אפרופו השינוי בעמדותיו הפוליטיות בעקבות מלחמת ששת הימים (67), כשמהזדהות עם תנועת העבודה ומפא"י ומ"משורר החצר" של דוד בן גוריון (כפי שהוא "מואשם" בהתנצחות עם זך) הפך לתומך נלהב ברעיון ארץ ישראל השלמה. אובססיבי למדיי, כמתואר בהצגה. ומי יודע איזה מחיר כבד שילם על כך.
עוד חוזר הניגון, צילום: יוסי צבקר
קלאסיקות גדולות
לעומת זאת, ההצגה מרופדת בשירים מולחנים בני תקופות שונות, שהפכו ללהיטים גדולים, לקלאסיקות ישראליות ולנכסי צאן ברזל. למן שיר הנושא (לא בלחן המוקדם של נפתלי אלטר, כי אם בלחנו המאוחר של ברי סחרוף), דרך "זמר הפלוגות", "לילה לילה", "כלניות" ו"בכל זאת יש בה משהו" (חלקם במחרוזות) ועד "עוד אבוא אל סיפך", "פגישה לאין קץ" או "דצמבר" (שנכתב אמנם כבר ב-1934 אך הולחן על ידי משה וילנסקי והוקלט על ידי מזי כהן ודפנה ארמוני רק ב-1980).
הדגש הוא על מעשי האמנות - הרלוונטיים לחלון הזמנים של ההצגה ומתועדים משום כך בהרחבה - שהולידו את כתיבת הפזמונים למחזמר "שלמה המלך ושלמי הסנדלר" בראשית ה-60 (כולל "שיר ערש" מהמחזה "אסתר המלכה" מאותה עת), את השירים למופע הבידור "צץ וצצה" (בהם "זמר שלוש התשובות" ו"אוריאנה") בשלהי אותו עשור, ובמיוחד את מאחורי הקלעים של יצירת "אליפלט" (השיר היחיד אותו כתב ללהקה צבאית, גייסות השיריון, בה שירתה ואותו שרה בתו תרצה) ושל "שיר משמר" כמובן, כאב היוצא מדעתו מרוב דאגה וחרד לשפיותה ולבריאותה של בתו.
אולם להכעיס, כמעט אף מלה על העובדה שזכה בפרס ישראל, ב- 1968, ובלי קרדיט לשלאגר הבימתי "שוק המציאות".
הקפטן של ההפקה
יש דמיון סגנוני בין "עוד חוזר הניגון" ל"סימני דרך", הצגת הבימה מלפני שלוש שנים, על חייה ודמותה של המשוררת, הפזמונאית והמלחינה נעמי שמר. גם היא יוצרת ענקית ואייקון תרבותי, ואישיות לא פשוטה וקלה לעיכול. גם ב"סימני דרך" (מחזה: אורן יעקובי וגיורא יהלום, בימוי: משה קפטן), המחזה מתקדם מהלילה האחרון של שמר אל עברה. שם מגלמות את דמותה ארבע שחקניות שונות, כל אחת בתקופת זמן אחרת.
קפטן, במאי שידוע בהבנה עמוקה ורחבה למוזיקה בתיאטרון, אך גם בתנופה, בתקתוק פתרונות וביד קלה כשל מנצח בתזמורת, משתמש כאן באותו טריק - אולם עם שלושה צמדי מבצעות, שחקנית וזמרת - לגילום דמויות הנשים, בשני מישורי הזמן של ההצגה.
מאיה מעוז היא רחל מרכוס בעבר, שלומית אהרון מגלמת אותה בהווה; אסנת פישמן היא צילה בינדר "הוותיקה" וריקי גל העכשווית; הילה שלו היא תרצה אתר הצעירה ואילו רוני דלומי היא תרצה "הבוגרת".
עוד חוזר הניגון, צילום: יוסי צבקר
הזמרות הבולטות
מצד אחד, הליהוק משרת את ההצגה. מעוז ופישמן אינן זמרות, גם תפקידיהן אינם דורשים מהן יכולת שירה. שלו, כאתר, נדרשת ליכולת קולית, ואכן מפגינה משובחת כזאת. ו"הגיבוי" של זמרות מעולות כגל, אהרון ודלומי כבנות דמותן, מעשיר וממלא אותן, הופך את השירים לבשר מבשרן של הנשים אותן הם מייצגות.
מצד שני, זה פתרון מאולץ, משום שתיחום התקופות שצמדי המבצעות אמורים לייצג, בעייתי ולא חד משמעי. כמחזה שנפרש על פני 15 שנים בלבד, מישורי הזמן של הווה-עבר לא מובחנים דיים. במיוחד כשחלק לא מבוטל מן התמונות מתוארכות בשנת 1968, שנתיים בלבד קודם מותו של אלתרמן, וכשהן מזדגזגות ומשתלבות בעקביות ובאותה נשימה כמעט, הבדל של שנתיים מעורר אי אמון וגיחוך.
יחד עם זאת, אי אפשר להתכחש להרגשה ששלוש הזמרות, וגם שלו, נושאות את ההצגה על כתפיהן. אפילו יותר מיגאל שדה החרוץ והמשקיען, שמתמסר בכל מאודו לגילומו של אלתרמן אך נבלע בהתרחשות הבימתית; מאלכס קרול, שמגיש את זך נעדר אמפתיה ונפוח מחשיבות עצמית; מעמי סמולרצ'יק, שמעורר סימפטיה בדמות הבמאי שמואל בונים (שלמה המלך ושלמי הסנדלר, צץ וצצה) אם כי נסחף בקריקטוריזציה שלו; מטל מוסרי הרופס וההססן כעודד קוטלר, בעלה הראשון של אתר; ולבטח מניר זליחובסקי הדהוי כיעקב אורלנד ונדיר אלדד האפיזודי כבנימין (בנץ') סלור, בעלה השני של אתר.
עוד חוזר הניגון, צילום: יוסי צבקר
הישג משמעותי ומרשים
בחירת השירים ושילובם בהצגה, מן הסתם שיתוף פעולה של המחזאי, הבמאי והדרמטורגיה המשותפת לקפטן ולשחר פנקס - ביניהם חבילת שירים נדיבה, משמעותית ומצמררת של תרצה אתר (כמו אהבה יומיומית, שיר לערב חג, תפילת יום הולדת, מערבה מכאן, ושום סלע, בלדה לאשה, פתאום היום פתאום עכשיו ושיר הנשמרת, תשובתה של הבת לדאגתו של האב) - לא רק שופך אור על נסיבות כתיבתם, אלא גם מאפשר לגל, אהרון, דלומי וגם לשלו, להעניק פרשנות חיונית ומכמירה, מלאת הוד ותעצומות, לחיי הנפשות הפועלות וגם הסבילות (תרתי משמע) בסביבתו של אלתרמן.
ראויים לציון הדואט המרשים של אהרון ודלומי ב"אהבה יומיומית"; את "אליפלט" המרגש ביותר של דלומי ושלו; את "שיר לערב חג" קורע הלב בפיה של אהרון; את דלומי – עדיין קשה לקרוא לה שחקנית, אבל כמה שהיא השתפרה כזמרת – שרה בכאב את "תפילת יום הולדת", מתרסקת ומרסקת ב"ושום סלע"; ובעיקר את ריקי גל עושה את "מערבה מכאן", שלה ושל מתי כספי, כל כך שונה מן המוכר, לא רוקנרולי, עצור, אצור, כלוא בתוך גופה, ועדיין מהפנט ומסעיר, ואת המורכבות הטעונה של "בלדה לאשה" – מצד אחד, שיר תמיכה באישה, בפיהן של אהרון ודלומי, ומנגד שיר פרידה בפיה של שלו. גם הרגעים שבהם שדה מכתיב (לאורלנד-זליחובסקי) את "שיר משמר" וקורא את "לילה לילה" כנבואה שתתגשם, הם עצומים בחסד ובכאב.
לטעמי, אלה המעמדים והרגעים שעושים את "עוד חוזר הניגון", והם ההישג המשמעותי והמרשים של חבילת המחזה, הבימוי והביצוע.
עוד חוזר הניגון, צילום: יוסי צבקר
עיצוב אקרובטי
למרות מעמדים ונאמברים שאולים ממורשת ברודוויי (ניהול מוזיקלי נמרץ ועיבודים יפים של ליאור רונן) "עוד חוזר הניגון" איננו מחזמר. לא שהתכוון אלא שהבמה העמוסה והצפופה מונעת ממנו להיות כזה. מחמת המעברים המהירים בין התמונות (ועדיין ההצגה נמשכת יותר משעתיים וחצי, כולל הפסקה) שתי זירות ההתרחשות העיקריות - בית הקפה כסית בדיזנגוף ודירת משפחת אלתרמן בשדרות נורדאו, כרוכות ושלובות זו בזה, ורק סיבוב הבמה מבדיל-מפריד איכשהו ביניהן.
את ההתמודדות של ההיבטים העיצוביים עם תנאים לא אופטימליים אלה הייתי מגדיר כאקרובטיקה, לא פחות. ערן עצמון בעיצוב תפאורה מינימליסטית אך נדיבה; אבי יונהבואנו בעיצוב תאורה מאופקת, מתוזמנת ומדוייקת להפליא שמרעיפה הדרת מלכות על החוסים בה; ותות מולאור בעיצוב תנועה חיננית וקולחת לקורוס של שישה זמרים-שחקנים צעירים, שחלקם מצטיין גם באיכויות פארודיות ובחיקויים משובבים.
התלבושות של אביעד אריק הרמן, כמו הפאות של אסנת שגיא, "מדכאות" בעיצובן התקופתי, הכבד-משהו והלא משמח של הסיקסטיז קודם הפופ. גם עיצוב הווידאו (גיא רומם), במסגרות תמונה "עתיקות" ו"דהויות" שמשתלשלות ממגדל הבמה, תורם להתאמת האווירה למציאות של אותן שנים.
איפה איפה הם?
אחת המטרות המוצהרות של הבימה כתיאטרון לאומי, היא לכבד ולהעלות על נס, להשריש ולהנחיל לדורות הבאים את מורשתם התרבותית של יוצרים ואמנים ישראלים חשובים.
למרבה הצער, דווקא העידן הדיגיטלי מחבל ביישום יוזמה זו. תיאטרונים חדלו להפיק תכניות מודפסות רגילות, שלא לדבר על מושקעות כפי שנדרש במקרה זה. שולחים את מנוייהם וצופיהם לחפש באינטרנט מידע רלוונטי ומשלים. אולם גם שם לא תמצאו מילה וחצי מילה על שותפיו המקוריים של נתן אלתרמן במלאכת יצירת השירים והפיזמונים. לא כל חרוזיו של אלתרמן נתכוונו להיות שירי-זמר, מולחנים ומפוזמים. אבל ללא איזכורם של המלחינים שהפכו את שיריו לקלאסיקות וללהיטים, אין מה לדבר על כבוד והנחלה.
את המבצעים של השירים אולי כולנו זוכרים, עדיין, אולם על תכניה ראויה (לפחות דיגיטלית) לנקוב גם בשמם של המוזיקאים, שחלקם אינו פחות מזה של אלתרמן (ולו מחמת האתגר הלשוני שהעמיד בפניהם). והרי אי אפשר, לא בדור הזה, ועל אף שמלאו כבר 111 שנים להולדתו של אלתרמן (וכמעט 42 שנים למותו), להתייחס אליהם כדבר מובן מאליו. התחושה אמנם שהשירים הם כבר נחלת הכלל, אך לא מבחינת זכויות היוצרים שלהם. איסק דונייבסקי, דניאל סמבורסקי ומרדכי זעירא, סשה ארגוב ומשה וילנסקי, נעמי שמרויאיר רוזנבלום, אריה לבנון, יעקב הולנדר ויוסף הדר, מתי כספי ויהודית רביץ, נפתלי אלטר ועדי רנרט. ואני מתנצל (גם בשמה של הבימה) גם בפני אלה שהושמעו בהצגה ולא נזכרו כאן.
עוד חוזר הניגון, צילום: אלי כץ
תרומה אדירה לקאנון המקומי
שורה תחתונה: "עוד חוזר הניגון" היא הצגת חובה לכל שוחר תרבות ישראלית. במיוחד היא חובה בעבור כל חובב זמר עברי. בזכות תרומתו האדירה לקאנון המקומי, עושרה של יצירתו המולחנת, המפוזמת והמושרת, וכמובן בזכות מעמדה בזמר העברי ובפופ הישראלי, למן הימים שקדמו להקמת המדינה, דרך עשרים השנים הראשונות להתעצבותה, ועד לעצם ימים אלה.
חרף דמותו המוצגת ב"עוד חוזר הניגון", שמו של אלתרמן ימשיך להיהגות בחרדת קודש השמורה לגיבורי תרבות. אנחנו משופעים בלא מעט אייקונים ובהרבה כוכבים בחוץ, אבל לא בשיעור הקומה שלו.
עוד חוזר הניגון, צילום: יוסי צבקר
עוד חוזר הניגון, התיאטרון הלאומי הבימה. רביעי, 29 בספטמבר, 2021
לרכישת כרטיסים