"בעצמה" (אירלנד-אנגליה 2020) ****
דרמה. סרטה של פילידה לויד. סנדרה (קלייר דון) נשואה לגארי (איאן לויד אנדרסון). יש להם שתי בנות מתוקות - אמה (רובי רוס אוהרה) ומולי (מולי מקאן). הם חיים לא הרחק מדבלין ושגרת חייהם נראית אידילית. זאת עד שיום אחד מתנפל גארי על סנדרה בהתקף זעם, מטיח אותה לרצפה ומכה אותה קשות. ומאחר שזו לא הפעם הראשונה, והבת הגדולה אמה עדה לאירוע ומזעיקה את המשטרה, סנדרה לא משתהה יותר, לוקחת את שתי הבנות ובורחת מהבית ומהחיים המשותפים עם גארי. השלוש משתכנות בבית מלון, סנדרה מנסה לחזור לשגרת חיים כלשהי, מסיעה את בנותיה מדי יום לבית הספר ומתפנה לשתי עבודות בו זמנית, וזאת כאשר מתפתחת אצלה פוסט-טראומה קשה למתקפה האלימה של בעלה כלפיה. בהמשך מתברר כי יש הסכם של משמורת משותפת על הבנות עם גארי, והיא מקפידה להביאן אליו בזמן ולאסוף אותן לאחר מכן. סנדרה עובדת כמנקה בביתה של ד"ר פגי (הארייט וולטר), שקולטת את מצוקת הדיור שבה נתונה העובדת שלה. כשזו מחליטה לנסות לבנות לעצמה ולבנותיה בית במו ידיה, עם עזרה מאנשי מקצוע נדיבים, ד"ר פגי מחליטה להקצות לה שטח אדמה במרחב המחיה הביתי הגדול שלה ולאפשר לה להגשים בו את חלומה. עם קאת'י בלטון, אריקה רו. 97 דקות.       

בעצמה, תמונת יחסי ציבור

על שני סרטים מוכרים מאוד חתומה הבמאית הבריטית פילידה לויד. "אשת הברזל" ו"מאמא מיה". וכמו בשני אלה – השונים מאוד זה מזה – גם ב"בעצמה" היא ממחישה את המיומנות והרגישות שלה בטיפול בכל מרכיבי היצירה, ולא משנה באיזה ז'אנר היא פועלת. את התסריט חיבר מלקולם קמפבל על פי סיפור שכתבה השחקנית הראשית קלייר דון, בעקבות מקרה עליו שמעה מאישה שפנתה אליה וסיפרה לה על פינויה עם שלושת ילדיה מהדירה בה גרה עם בעלה המכה. הנרטיב הזה, המוכר לצערנו לא רק מהקולנוע אלא גם ובעיקר מהחיים עצמם, מקבל כאן את ההדגשים הנכונים מצד הבמאית לויד, מהפעלת השחקנים - ובראשם קלייר דון במשחק עוצמתי-מעצים ושתי הילדות המרגשות רובי רוס אוהרה ומולי מקאן - ועד שימוש מושכל, נבון ונכון באמצעים הקולנועיים: צילום, עריכה וכל היתר. כל הסצנות וההתרחשויות בסרט הזה הן במינון הנכון, הדרמה לא גולשת להיסטריה, אין בה התלהמות יתר, והכתיבה הנקייה והמדויקת תורמת לסרט הקטן והאמיתי הזה להיות מסמך קולנועי ראוי ביותר.

למועדי הקרנות    

   
"וונדי" (ארה"ב 2020) ****
פנטזיה. סרטו של בן צייטלין. הילדה וונדי (דווין פרנס) ואחיה הם בני משפחה ממעמד הפועלים. ההורים מפעילים דיינר משפחתי שגם הילדים מסתובבים בו ברבות משעות היום. בלילות הם צופים ברכבות החולפות על פני חלון חדר השינה שלהם. באחד הלילות פוגשים הילדים ובני חבורתם, בהם התאומים דאגלס (גייג' נקווין) וג'יימס (גאווין נקווין) בילד מסתורי בשם פיטר (יאשוע מאק). הוא סוחף  אותם אתו למסע ארוך לאי בודד בו הם מגלים עולם מופלא וקסום. באי של פיטר קבוצת ילדים גדולה חיה ללא השגחה של מבוגרים והזמן נראה כאילו עמד מלכת. גיבורינו הקטנים מבינים שבמקום הזה לא מתבגרים ונשארים ילדים. לאחר כמה חודשים מתחלפת עבור וונדי אידיליית הילדות הקסומה בגעגועים לחיים הקודמים שהיא ואחיה השאירו מאחור כשנטשו את הוריהם. 112 דקות.

וונדי, תמונה באדיבות סרטי יונייטד קינג

פרשנות יצירתית יוצאת דופן ועתירת מעוף לאגדת פיטר פן, שבמקור הוא כידוע יציר רוחו של הסופר הסקוטי ג'יימס מתיו ברי. כמו בסרט הביכורים המצוין שלו "חיות הדרום הפראי" (2012), גם כאן ממקם צייטלין את גיבוריו - שגם במקרה זה הם ברובם ילדים - באווירה של טבע עוצר נשימה, בתוך יערות ובין הרים, נהרות וימים. זאת לאחר שהוא שולף אותם מתוך המרחב האורבני, הדיינר המשפחתי, והרכבת שהם רואים מבעד לחלון המשמשת עבורם כמרכבת פלא שתטיס אותם לפלנטה אחרת. הם יהיו "הילדים האבודים" והמרחב הקסום אליו ירחפו יחד עם פיטר פן המסתורי יהפוך ל"ארץ לעולם לא" שלהם, המקום בו לא מתבגרים ונשארים ילדים לנצח. לצייטלין תחביר קולנועי מיוחד. המצלמה שלו (הסרט צולם באיים הקאריביים) כמעט כל הזמן בתנועה, סקרנית, משוטטת, מרחפת, מגלה אתרים חדשים, חושפת אותם לעיני כל, ביום, בלילה, על פני האדמה ומתחת לפני הים. גם העריכה היצירתית תואמת. לעיתים תזזיתית, לעיתים מאופקת, מאפשרת לנשום, ליהנות מהטבע ומההרפתקה שאין לה גבולות. עבודה עם ילדים זה כבר טבע שני עבור צייטלין והוא מדריך ומפעיל אותם כאן באופן הרמוני ומלהיב. לטעמי זו הפקה שיותר קרובה ברוחה למקור הספרותי של ג'יימס מתיו ברי מאשר הגרסאות הקולנועיות המעובדות לאגדת פיטר פן ושלוחותיה, כולל "הוק" (1991) של סטיבן ספילברג.  

למועדי הקרנות                  

סרט קטן ומקסים שמציב במרכזו שלושה פנסיונרים איטלקיים שרומא, ואיטליה בכלל, כבר פחות מתאימים להם מבחינה פיזית ומנטלית. הם מבקשים למצוא לעצמם מקום בו יוכלו לחיות ברווחה עם תזרים תשלומי הפנסיה שלהם, שבאיטליה מספיקים להם בקושי. הבמאי-שחקן ג'יאני די גרגוריו, שזהו סרטו הרביעי, מרכיב כאן קומדיה חביבה שגיבוריה מבטאים את ההתלבטויות והלכי הרוח של בני הגיל השלישי. הוא מתאר את הפולקלור שלהם, מאווייהם, מחשבותיהם, דרכי הבילוי שלהם והאופן בו ירצו להעביר את ימי זקנתם הקרבים. בהומור, באירוניה ועם דיאלוגים משעשעים, לעיתים גם שנונים, משרטט די גרגוריו את היאחזות השלושה בחלום עזיבת איטליה. מצד אחד המטרה הזו נראית להם מאוד ריאלית, ומאידך עדיין קשה עליהם ההתנתקות מקרני השמש המפנקות של רומא. סרט צנוע וכן הנוגע בחלום ושברו.  

למועדי הקרנות          

שבעה בייבי, תמונת יחסי ציבור

ב-2018 "שבעה בייבי" היה סרט קצר, בן 8 דקות כולו, אבל הבמאית שלו, אמה זליגמן, האריכה אותו לפיצ'ר. וטוב עשתה. מדובר בסרט אנרכיסטי, נשכני וסקסי. בני משפחה וחברים מתכנסים לריטואל השבעה בעקבות מות אדם קרוב. ומה שקורה בבית הדחוס, הצפוף והעמוס בבני אדם נראה מבחינת דניאל הנוירוטית אירוע יצרי-אירוטי, שהפולחן הדתי רק משמש לו כרקע. דניאל די עצבנית וחסרת מנוחה במקום הסגור והקלסטרופובי. היא פוגשת שם בין היתר את מאהבה, אשתו ובנם הקטן, ומה שהולך להתרחש בהמשך רחוק מלהיות פוליטיקלי קורקטי, במיוחד לא כשמדובר באירוע אבל יהודי מסורתי. הבמאית זליגמן, בסרט הביכורים הארוך הראשון שלה, הרכיבה תבשיל קולנועי יהודי עסיסי שיש בו לא מעט מעדני יידישקייט. יחסי הורים-ילדים והתנהלות משפחות יהודיות "פולניות" ורפרטואר ההתנהגויות שלהן. פער הדורות ההיסטרי: המבוגרים רק רוצים לזיין את השכל, בעוד הצעירים רוצים לזיין. זליגמן מיטיבה להציג אירוע על גבול הכאוטי, המתרחש בחלל צפוף שיש בו הרבה אנרגיות ומתח מיני באוויר. זאת לפחות מבחינת דניאל, שלא מצליחה לבלום את ההורמונים המציפים אותה ובוחרת באותה הזדמנות גם לברר, או להחליט, מהי נטייתה המינית. רייצ'ל סנוט הסקסית עושה זאת במשחק מצוין.       

למועדי הקרנות   

למועדי הקרנות
  

טיטאן, תמונה באדיבות בתי קולנוע לב