הראשון שכתב ושר את עצמו
 
בשקט-בשקט, כמעט בסוד, תיסגר ביום חמישי הקרוב, 28 באוקטובר, תיבת ההצעות של פרס ישראל לזמר עברי, אחד מתוך עשרה פרסים שיוענקו ביום העצמאות תשפ"ב, 5 במאי 2022, ה-74 למדינת ישראל. כשפרס זה מוענק במחזוריות מקוממת של אחת לחמש עד שבע שנים (הזוכה האחרונה בקטגוריה זו היתה המלחינה נורית הירש ב-2016; קדם לה נחום היימן ב-2009), מן הראוי לתת את הדעת על בחירה מדויקת, נבונה ומושכלת.

אם גיל הזוכים מתייצב על אמצע העשור השמיני לחייהם (הירש בת 73, היימן בן 75, וגם זה אחרי ש"יובש" במשך שנים), לנקודת הזינוק הנוכחית מגיעים בני הדור/העשור הפורה ביותר בזמר העברי מאז ומעולם, ילידי שנות ה-40.

אולם יותר מה"ינוקות" שנולדו עם הקמת המדינה ולאחריה, וגדשו בכישרונם את הלהקות הצבאיות, פסטיבלי הזמר ומצעדי הפזמונים משנות ה-70 והלאה, וחגיגות ה-70 שלהם נפרשו בהרחבה בתקשורת בשנה-שנתיים האחרונות - זה עדיין תורם של ה"צעירים", בני השבעים פלוס-פלוס, ששכבו על הגדר בשבילם.

הרשימה מכובדת ונאה, וכל המופיעים בה ראויים להוקרת המדינה ולהערכתה על תרומתם לזמר העברי – מחנן יובל וחוה אלברשטיין, דרך קובי אשרת ושלמה בר, ועד אילנית ואביהו מדינה – אולם לדעתי הגיע זמן שלום, שלום חנוך, הזמר-יוצר הישראלי הראשון שכתב ושר את עצמו בליווי גיטרה. לא רק חשמלית, אבל בעיקר. 
 

שלום חנוך, צילום: רועי הורוביץ


לידת הרוק הישראלי
 
חנוך הוא יוצר המוזיקה שחתום ומזוהה יותר מהכל עם לידת הרוק הישראלי. הוא שתרגם בזמן אמת את השפעות ורוח הסיקסטיז העולמית לשפה עברית מדוברת, ומבלי שנרגיש מובכים.

זה התחיל עם חברים – בלהקת הנח"ל ובעקבותיה עם אריק איינשטיין וקולגות נוספים (בני אמדורסקי, מאיר אריאל, חנן יובל ואחרים). אחר כך בתור הרכבים קצר ומרשים, "השלושרים" ו"תמוז", ובהמשך כסולן שסלל את הדרך, ניצב כמגדלור, הורה והשפיע על כל מחזיקי הגיטרה שבאו אחריו, לשיר את ה"אני" של הרוקנרול.

אני נצמד לסוגת הרוק (עוד מעט אפרד ממנה) כיון שאחרי חמישה ויותר עשורים לרוק ישראלי, אמנות העכשיו, הגיע הזמן לשים אותו במרכז, בשלה העת להכרה ברוקנרול העברי כעמוד תווך תרבותי, כחלק בלתי נפרד ומהותי מהזמר העברי ומהשירה הישראלית. ואין כמו היצירה של שלום חנוך להמחיש את התביעה ולייצג את הזכויות הללו. 
  

שלום חנוך, צילום: ליאור כתר

בין אופוריה לכאב  
 
תרומתו של חנוך לזמר העברי והשפעתו עליו הן עצומות. גם מבלי שנרגיש בכך – ואי אפשר שלא. מעבר להיותו מייסד ובונה, מורה ומודל, סקרן חשוך מרפא וחדשן בלתי נלאה, שהעז והסתכן ולא נח בחתירה לדרכי הבעה וביטוי חדשות ומגוונות - שלום העמיד עשרות, אם לא מאות שירים, שהפכו לחלק בלתי נפרד מחיינו, אולי גם למהות חיינו, מלווים אותנו בימים של שמחה ועצב, בזמנים של צער וצהלה, ברגעים של אופוריה וגם של תסכול וכאב. חלק מפסקול חיינו, כפי שנוהגים יחצ"נים להתפייט, נכסי צאן ברזל כפי שששים להעיד היסטוריונים ומנחים של שירת רבים, ואני אוסיף ואומר – שלא יקובץ, ביום מן הימים, ספר השירה הישראלי, ללא פרק עשיר ומיוחד, המוקדש לשלום חנוך.

ועזבו אתכם מרוקנרול, אם הסוגה מפחידה אתכם, מצטיירת כמתנשאת וכמפלגת (מה שמתנגדיה אוהבים לראות בה). רדו לתמצית, למהות, ללשד השירים. למלודיות המופלאות, המחבקות, החד פעמיות והנצחיות של חנוך. אלה שכבר עתה, 50 ו-60 שנה לאחר שנוצרו, הפכו לשירי עם וארץ מקומיים.

לילה, אגדת דשא, סתיו, רוח רוח, האדם עץ השדה, שיר ללא שם, האוהבים את האביב, צרות טובות, נגה, הבלדה על יואל משה סלומון, עצים, מה אתי, מאיה, ניגע אל החלום, קרן שמש מאוחרת, וגם נגד הרוח, שיר דרך, גיטרה וכינור ואהבת נעוריי. שאת חלקם כתב והלחין ואת חלקם רק הלחין. 
 


שלום חנוך, צילום: אביר סולטן

חונך האמפי בישראל  
 
והרשימה ארוכה. ממש אינסופית. רפרטואר עמוק ומגוון, משמעותי ומרגש, שאי אפשר בלעדיו בערבי שירה בציבור, בהתכנסות על הדשא, במנגלים בגנים לאומיים, בימי זכרון וקוממיות. גם לא-אוהביו – ואני בספק אם הם חד משמעיים בפסיקה זו לגביו – יודו שמפעל חייו בזמר העברי, בפופ המקומי וברוק הישראלי, הינו יוצא דופן וראוי להוקרת המדינה.

וזה גם מבלי להזכיר בלוזים ורוקנרולים כלמה לי לקחת ללב, אבשלום, מה שיותר עמוק יותר כחול, לא יודע איך לומר לך, סוף עונת התפוזים ותפשתי ראש על הבר; מכופף הבננות, חוזה לך ברח, בלדה בין כוכבים, אדם בתוך עצמו, על פני האדמה ולילות שקטים; שלא לדבר על חתונה לבנה, הדרכים הידועות, רומן אמיתי, מחכים למשיח ורק בן אדם ושאר האמירות החברתיות שלו שמגוללות באומץ ובאסרטיביות דעתנית, גם מתוך ידיעת הקורבן והנכונות לשאת בו, של לא עוצר באדום, רק בן אדם, א-לי-מות, אל תקרא לי עם, ראש המשלה (כך, עם מ' אחת!) והמדינה הזאת צריכה אמא.

עוד נזכיר לזכותו של שלום חנוך, ובעצם גם למפיקים ולמנהלים אותו, שהוא הזמר הישראלי הראשון שהתוודע לסגולות האמפי, שהתמסר ונענה לרחשי הלב ולמשאלות ההמון בפסטיבל נביעות, באמפי צמח, בתיאטרון הרומי בקיסריה ובפארק הירקון. ועל הדרך סיפק וקבע סטנדרטים ונורמות של הפקה, באולפני ההקלטות ועל במות ההופעה. 

הזדמנות לרענן
 
פרס ישראל – כולה 75 אלף שקלים בלבד (קודם ניכוי מס); אבל יוקרה והכרה שערכם חשוב הרבה יותר – הוא באחריות משרד החינוך, ולהרכב צוותי השופטים שתמנה השרה יפעת שאשא-ביטון חלק מכריע בבחירת הזוכים.
העבר מלמד שלכוונת המכוון יש השפעה גדולה, אפילו קריטית, בהחלטות הסוברניות כביכול של ועדות השיפוט. כך ששום קביעה לא תפתיע - גם לא במסווה של אפלייה מתקנת או "אמנות עממית", שהתגנבה להגדרת הפרס - במיוחד כשהשמות הנזכרים לעיל אכן ראויים, מתאימים וזכאים. אולי רק תאכזב.

אבל זו ההזדמנות לרענן. לא להתקבע, ובטח לא להתעלם ולדלג על היוצר המופלא ביותר של הרוק הישראלי, שעודנו מעניק לזמר העברי רגעים רבים של הנאה ויופי. דוגמת "הרצל לילינבלום" אלבומו המגוון, המדויק והנפלא מהקיץ האחרון, כשהוא בן 75. צעיר כתמיד.

זו גם ההזדמנות של שרת החינוך לאמץ את הפסוק ממשלי: "חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה", ולפעול להכתרת שלום חנוך כחתן פרס ישראלי לזמר עברי. אולי כך נזכה לראות אותו על הבמה בחולצה מכופתרת. אולי אפילו לבנה.