"האב" (אנגליה-צרפת 2020) ****
דרמה. סרטו של פלוריאן זלר. אנתוני (אנתוני הופקינס) פיטר זה עתה את המטפלת האחרונה שסעדה אותו, כיוון שהעליבה אותו ולא הסתדרה עם גחמותיו ועם מצבי הרוח המשתנים שלו. בעבר הוא היה מהנדס, אבל כעת הוא בגיל השלישי, מתגורר בדירה לונדונית רחבת ידיים, והדמנציה שממנה הוא סובל הולכת ומחריפה. בדיוק ברגע הקריטי הזה, בתו אן (אוליביה קולמן), הקרובה אליו, מודיעה לו שהיא עוברת בקרוב לחיות בפריז עם בן זוגה החדש. אנתוני מתחיל לפנטז על מציאות אחרת ועל דמויות שכבר אינן בחייו, כמו בתו הצעירה לוסי, רואה דמויות שאינן קיימות, מבלבל בין הזמנים ואט-אט מאבד קשר עם המציאות. עם אימוג'ין פוטס, רופוס סיוול ומארק גאטיס. 97 דקות.

האב, תמונה באדיבות יונייטד קינג


עד כה הדמנציה באה לידי ביטוי בקולנוע בעיקר דרך דמויות נשיות. בין אם זו ג'וליאן מור ב"עדיין אליס" (2014) או ג'ולי כריסטי ב"הרחק ממנה" (2007) - שני סרטים מצוינים, שהפנו זרקור באמצעות שחקניות מעולות לעבר המחלה ולעבר הנסיגה המנטלית הקשה שהיא מביאה איתה. כעת זהו תורו של אנתוני הופקינס להיכנס לעורו של המבוגר שזיכרונו מתחיל לבגוד בו ואישיותו מתחילה להימחק. באחד הקטעים מכמירי הלב בסרט הוא אומר בדמעות: "אני מרגיש שאני מאבד את כל העלים שלי. הענפים, הרוח והגשם. אני לא יודע מה קורה יותר". ברגעים האלה קל מאוד לחמול עליו, אם כי בדקות רבות אחרות בסרט הוא מעורר אנטגוניזם. כועס, מעליב ומשפיל את הסובבים אותו, שאולי בכלל אינם נמצאים שם. וזה יתרונו הגדול של התסריט של זלר. הוא לא מאפשר לצופה לצעוד על קרקע בטוחה. משהו כל הזמן משתנה בחוויית המציאות של אנתוני, וגם של אן, והצופה נאלץ לשנות את התובנות שלו כל העת. האם אנתוני נמצא בדירתו או בדירתה של אן? ואולי הוא נמצא בכלל במוסד סיעודי? האם בתו הצעירה לוסי נהרגה בתאונה? או אולי פשוט עזבה אותו והוא ממתין לשובה? האם הוא מהנדס או רקדן סטפס? לשיטתו של המחזאי-תסריטאי זלר, שזהו סרטו הראשון כבמאי, אנחנו נאלצים לחוות את המחלה מאותה פוזיציה, פחות או יותר, שבה חווה אותה אנתוני, וזהו אחד מהישגיו הגדולים ביותר של הסרט. הדבר אף מבליט את איכויות משחקו של הופקינס המעולה, אשר זכה בפרס האוסקר על תפקידו זה. הופקינס מגלם באופן מבריק את תפקיד הגבר המזדקן שחוסר האונים שלו משנה את אישיותו. אפשר היה להעניק לסרט הזה גם את השם "אבי, בתו", משום שהחלק שנוטלת בו אוליביה קולמן, זוכת האוסקר וגלובוס הזהב על "המועדפת", משמעותי ביותר. היא הבת שנאלצת לספוג, להבין, לתמרן ולנסות לשפר את מצבו של אביה, ובתוך כך גם "נדבקת" בחלק מהזיותיו, ומפתחת כמה משלה. והדואט המשותף הזה שלהם ראוי לכל שבח.    
למועדי הקרנות 
 

הדו קרב האחרון, תמונה באדיבות פורום פילם

הדבר הראשון שבולט לעין בסרט "הדו-קרב האחרון" הוא השחזור המרשים של תקופת ימי הביניים בהפקה הגרנדיוזית הזו של רידלי סקוט, שצולמה בצרפת ובסקוטלנד. עוד ייאמר לזכותו שהוא גרם למאט דיימון ולבן אפלק לשוב ולכתוב יחד תסריט (ביחד עם ניקול הולופסנר), דבר שלא קרה מאז "סיפורו של ויל האנטינג" (1997), שבו גם שיחקו יחד. הסרט ההוא הזניק אותם לתודעה. גם כאן הם לא על תקן תסריטאים בלבד, אלא גם משחקים, דיימון בתפקיד הראשי ואפלק במשני. באשר לעלילה, המבוססת כאמור על מקרה אמיתי, העניינים קצת יותר מורכבים. אל תוך הסיפור הזורם והקולח מתעקש סקוט להביא את סיפור האונס הטראומטי של מרגריט דה קארוז' על ידי ז'אק לה גרי בשלוש גרסאות. השתלשלות העניינים מתוארת מנקודת מבטם של ז'אק, של מרגריט ושל ז'אן, והרפטטיביות הזו לא מיטיבה עם העלילה, מאטה ומאריכה אותה עד כדי הפיכתה לחוויית צפייה מייגעת. מה גם שהיא אינה מספקת איזשהו ערך מוסף ראוי לשמו. אבל למרות ההסתייגות הזו, בסך הכול מדובר בעוד סרט מפואר במסורת הארוכה של סקוט, שגם בגיל 84 יכול לזקוף לזכותו הישג קולנועי נוסף. בקרוב יצא גם "בית גוצ'י" בבימויו, ובדרך נמצא גם "הנוסע השמיני: ההתחלה" ו"גלדיאטור 2". אכן, לוח עבודה עמוס. 

 
למועדי הקרנות 
 

"הלוחשת לפרחים"(צרפת 2020)
דרמה. סרטו של פייר פינאוד. עד לפני זמן לא רב הייתה איב (קתרין פרוט) אחת ממגדלות הוורדים המומחיות הנודעות והמפורסמות בעולם. כיום, החברה שלה נמצאת על סף פשיטת רגל. בנוסף לכך, המזכירה שלה ורה (אוליביה קוטה) העסיקה שלושה עובדים ללא שום כישורי גינון וידע בנושא. על אף שאין להם דבר במשותף, הם מתכננים תוכנית מטורפת שעשויה להביא לתוצאות מפתיעות. עם מנואל פולגוק, פטאש בוימד, וינסנט דדיאן, מארי פטיאוט. 95 דקות.
למועדי הקרנות


הלוחשת לפרחים, תמונה באדיבות פורום פילם