ההבטחה המסקרנת במופע "לרכב על התוף" – בלט אפריקאי מלווה בתיפוף מסורתי לא מתממשת במלואה, וחבל. מיכל בן דוד קיוותה ליותר.
מתופפים מדהימים
באפריקה עדיין לא יצא לי לבקר. היבשת השחורה נמצאת אמנם ברשימת המקומות שאני מאוד רוצה לראות, אבל כנראה שההזדמנות עדיין לא ממש הגיעה. מופע הבלט האפריקאי של להקת בנגורה "לרכב על התוף" נראה בתחילה כמו אפשרות לטעום משהו ממה שיש ליבשת הזו להציע. טקסט יחסי הציבור של המופע נראה ממש מבטיח, אבל כמו בהרבה מקרים הוא היה מבטיח מדי.
שני הנדבכים המרכזיים של המופע הם רחל וסבולה בנגורה – היא ישראלית שנסעה לאפריקה כדי ללמוד את רזי התיפוף והתנועה, והוא מורה, סולן וכוריאוגרף של להקה אפריקאית. השניים התאהבו, החליטו לחיות בישראל ולעסוק במה שהם הכי אוהבים – מוזיקה. הם הקימו את להקת בנגורה שמריצה את המופע "לרכב על התוף" כבר שנתיים עם להקה המונה חמישה מתופפים מדהימים, שמתופפת על כלים שאפילו את השם שלהם קשה לבטא, ומקבוצה של ארבע רקדניות ורקדן אחד שהוא הדובדבן שבקצפת.
בעוד מקצב התופים יכול להטריף את החושים, הרקדנים הרבה פעמים חוזרים על עצמם, יוצאים מהקצב ולא ממש מצליחים להעביר את התחושה שמדובר במופע אותנטי, אלא יותר בחיקוי של מה שקורה הרחק מכאן. יוצא דופן בעניין הזה היה הרקדן אילן תאנה, שנראה כמי שאפריקה זורמת לו בעורקים. הריקוד שלו סוחף, הגמישות שלו מרשימה ויש לו קצב מדהים ברגליים.
ללא הסברים
ההעמדה של להקת בנגורה על הבמה לא כוללת תפאורה מיוחדת. כלי הנגינה מוצבים על הבמה, ומאחוריהם תלוי ציור של הכפר האפריקאי. מצד אחד זה ממקד את כל תשומת הלב במוזיקה ובתנועה, אבל מצד אחר נוצרת תחושת ריקנות שהרקדנים והלהקה לא תמיד מצליחים למלא.
במופעים כאלה צריך לשמור על קשר בין הקהל לבין הלהקה. חשוב שהמופע ילווה בקטעי קישור, שיסבירו גם למי שנתקל לראשונה בתרבות האפריקאית מה המשמעות של כל ריקוד, מה מקור הכלים ועוד כל מיני פריטי מידע אקזוטיים. לא מזמן צפיתי במופע תיפוף ומחול של להקת הדולסורי מקוריאה ושם הגיעו לשילוב מנצח בין הפעלות של הקהל, הסברים, ריקודים ותופים. ב"לרכב על התוף", למעט פעם אחת ( לפני ריקוד חיות היער), המעברים בין קטע לקטע לא לוו בשום הסבר. בין הקטעים השתרר באולם שקט לא כל כך נעים, ששבר את הרצף של המופע.
אחת מנקודות האור הייתה דווקא בסיום כאשר הרקדנים שעל הבמה הזמינו את הקהל לעלות ולרקוד איתם ריקודים אפריקאים. ההיענות הגבוהה של הקהל גרמה לי להרים גבה, אך אחרי כמה דקות התברר שכמעט כל מי שעלה לבמה היה מקורב או בן משפחה של הרקדנים וגם זה פגם בתחושה האותנטית של המופע.
בתום שעה וחצי של הופעה יצאתי מהאולם כשקצב התופים ממשיך עדיין להדהד באוזניי, אבל בתחושת החמצה - אני עדיין לא יודעת שום דבר חדש על התרבות האפריקאית, ואין לי שמץ של מושג מה מייחד דווקא את הכפר הקטן בנגורה.
אמנם מופעים מסוג זה נבנים על התפיסה שהמוזיקה היא שפה ללא מילים, אבל אין מה לעשות – כדי ליצור חיבור טוב צריך לפעמים לתת מקום גם למילים.
18/06/2006
:תאריך יצירה
|