ארבע יצירות איקוניות
 
הזמן מעסיק בימים את יירי קיליאן, מגדולי הכוריאוגרפים בני זמננו ומהיוצרים המשפיעים ביותר על אמנות המחול. הזמן נוכח ומתקתק בו את תקתוקיו ויש לפעול כדי להערים עליו, להתחכם לו, להשאיר סימנים ברורים, שלא ייטשטשו בחלוף הזמן. "Bridges Of Time", ערב מיצירותיו של קיליאן, יליד צ'כיה, אותן בחר הכוריאוגרף בעצמו לבקשת להקת המחול הלאומית של צ'כיה, יפתח החודש את עונת המחול באופרה הישראלית.
 
הבחירות אינן אקראיות. קיליאן מגשר בין הזמנים, טווה בעדינות אך ביד בוטחת קורים שקופים לרשת המחברת בין הנקודות, מארגנת מחדש את הזמן לפרקים. "בעוד כמה חודשים אהיה בן 75. אני לא בדיוק פרגית צעירה", הוא פותח את הריאיון לקראת המופע. "אני חושב שזה זמן טוב להתבונן אחורה ולנסות להבין איך מגשרים בין העבר לבין ההווה".

בדרכו האלגנטית הוא מדלג בין ארבע יצירות איקוניות, אבני יסוד במפת הדרכים ששרטטו חייו בהיסטוריה של המחול. את כולן יצר עבור להקת תיאטרון המחול ההולנדית NDT שניהל ביד רמה במשך שלושה עשורים. כולן מפארות את הרפרטואר של מיטב להקות המחול בעולם. כולן מהוות אתגר לא מבוטל לרקדנים המבצעים וכמארג הן טור דה פורס שאי אפשר להישאר אדיר למולו. 

"שישה ריקודים", "מוות קטן", "בלה פיגורה", "אלים וכלבים" נעים על ציר זמן שתחילתו בשנת 1986 וסופו בשנת 2008. "זו סקירה לא רעה", אומר קיליאן בחיוך. ויש על מה לחייך. אחרי הכל, לא פשוט לברור מבין יותר ממאה עבודות שיצר בחמישים שנות עבודתו ככוריאוגרף. 
 

שישה מחולות, צילום: Dasa Wharton

החוטים השקופים שבין הזמנים
 
מה סוד הקסם שאפשר ליצירתו של קיליאן להישאר רלוונטית, אקטואלית, לנצח במובן מסוים את הזמן, בניגוד מוחלט למהותה של אמנות זו המתקיימת ברגע ומתכלה בו ברגע? נראה שבדיוק אותם חוטים שקופים הקושרים בין הזמנים. "כל מה שאני עושה מתכתב בצורה זו או אחרת עם העבר. ללא כבוד או הכרה בעבר, לא נגיע לשום מקום", אמר בראיונות קודמים.

"יצירותיו שהיו בזמנן כה חדשניות, הופכות באופן ספונטני לקלאסיקה במקום להזדקן ולהתיישן באופן בלתי הפיך", כתבה ד"ר סוזנה רפאג'ובה, מהמחלקה למחול באקדמיה לאמנויות המופע של פראג והניחה אצבע במדויק על ייחודיותו של מי ששורשיו נטועים עמוק ביסודות הבלט הקלאסי, אך מחשבתו מרחיקת לכת, מקדימה את זמנה. 
 

בלה פיגורה, צילום: Sergej Gherciu


מה מניע אותנו?

"התחנכתי על ברכי הבלט הקלאסי ושיטת וגאנובה, זה היה התחום המרכזי. על אף שהעניין המרכזי שלי, היה מחול עכשווי", הוא אומר. "צריך להבין, נולדתי במדינה קומוניסטית בה להעדיף בלט קלאסי משמע להיות פרו-קומוניסט. לבחור במחול עכשווי היה להצהיר שאתה פרו-קפיטליסט. זה טיפשי ובנאלי, אך כך זה היה. אותי עניינה מאוד התפתחות המחול העכשווי במערב וזה הכיוון שבחרתי, אבל זה לא הסגנון שחשוב, אלא מה אתה עושה איתו והאם אתה יכול להשתמש בזה ככלי לומר משהו מתוך נימי הנפש שלך. אני חושב שזה הדבר המהותי".

כל יצירותיו, לדבריו, עוסקות באהבה ובמוות, אך במרחב הזה, שבין אהבה למוות, מקיפים הנרטיבים שיצר את מעגל החיים, נוגעים בנופי נפש, במחוזות ילדות, בחיפוש אחר שייכות, במערכות יחסים בין בני אדם, בנקודות תורפה, בפגיעות, ביצר. "תמיד חשבתי שלדעת מבלי לחלוק לא שווה דבר. לכן בכל העבודות שלי תמיד מתקיים דיאלוג. מעניין אותי מה מניע אותנו, מה הופך אותנו ליצורים חיים", הוא אומר.
 
אם "בלה פיגורה" עוסקת במראית עין, בהעמדות פנים ובמסכות שאנו עוטים על עצמנו ובאזור הדמדומים שבין המלאכותי לאמת הצרופה, "מוות קטן", ביטוי המתייחס לרגע השיא ביחסים אינטימיים, חודר רקמות ומפרק ברכות את האורטיקה, לצלילי שניים מהקונצ'רטי המפורסמים של מוצרט. אם "אלים וכלבים" נעה על הקו הדק בין הנורמלי לבין החריג ומטילה ספקות בנורמות, "שישה מחולות", גם למוזיקה מאת מוצרט אך שונה מאוד מקודמתה, משתעשעת על חשבון הנורמות. 
 


סגירת מעגל
 
מבחינתו של קיליאן בעצם העלאת עבודותיו כערב מחווה בבלט הלאומי הצ'כי, יש מסגירת המעגל. "עבדתי עם הבלט הלאומי הצ'כי כשפראג היתה תחת המשטר הקומוניסטי. אפשר היה לראות באופן בולט את ההשפעה הסובייטית. מובן שהשינוי שחל עם פתיחת הגבולות ונפילת החומה וכמובן הגלובליזציה, יוטיוב, האינטרנט, דרמטי. עם זאת, אפשר לחוש ברעב של הרקדנים לחומרים בעלי משמעות. זו עוד סיבה לבחירה בעבודות מתקופות שונות. אני מאוד שמח שהם יופיעו עם הערב הזה בתל אביב".

גם תל אביב אינה זרה לך

"הו, יש לי קשרים הדוקים מאוד עם ישראל. תמיד היו. הגעתי לישראל בתחילת שנות השבעים כרקדן בבלט שטוגרט כשג'ון קרנקו ניהל את הלהקה. חזרתי פעמים רבות עם להקת NDT. ולא לשכוח שאני הייתי זה שלמעשה הביא את אוהד נהרין ליצור באירופה! הייתי הראשון.

"אוהד חי באותה התקופה בניו יורק ובהזמנתי הגיע להולנד ויצר את יצירות המופת הראשונות שלו עבור NDT. שזה יהיה און דה רקורד, כן?". 
  

יירי קיליאן, צילום: S. Gherciu
 
תחושות בטן
 
קיליאן, כמו ג'ון קרנקו לפניו, ידע לזהות בשלב טרומי ולהביא לכדי מימוש כישרונות אדירים שנסקו לתהילה, לא מעט בזכות הדלתות שפתח להם. נהרין הוא אחד מהם. גם נאצ'ו דואטו החל את דרכו כיוצר בלהקה ההולנדית שניהל קיליאן ובעבורה יצרו בהזמנתו גם ענקים כמו מץ אק, ביל פורסיית', מאגי מארן, קרולין קרלסון ורבים אחרים. זו תחושת בטן, הוא אומר.

גם הבחירות המוזיקליות הלא שגרתיות של קיליאן מתבססות על אותה תחושת בטן. "זה לא רק עניין של אהבה", הוא אומר ומסביר: "אתה צריך לסמוך על המוזיקה שיש בה ריבוי שכבות, שהיא לא חד ממדית, שבכל פעם שאאזין לה, אגלה עוד ועוד שכבות. שבפעם המאה שאשמע אותה, היא לא תשעמם אותי אלא תחשוף בפניי משהו חדש. זה למעשה הקריטריון שמוביל אותי בכל הבחירות שלי – אני מחפש את האיכות הזו, את העומק הזה.

"גם בעבודות שלי אני חייב לבטוח. עבודות ממש טובות גדלות עלייך ומעמיקות עם הזמן. בכל פעם שהן עולות על הבמה אני מגלה בהן משהו חדש. מעשה היצירה הוא אינטואיטיבי כך שתוך כדי יצירה אתה לא תמיד מבין את המשמעות. היום אני מבין הרבה יותר טוב במה עוסקות עבודות שיצרתי לפני 20 או 30 שנה. זה תהליך מאוד מעניין שאתה עובר עם עבודה כשאתה מעלה אותה מחדש".

בלה פיגורה, צילום: Sergej Gherciu



אתה עדיין רוקד?

"אני כמעט בן 75. לרקוד לא כל כך קל לי, אבל אני משתדל לרקוד כמה שאני יכול. אני עובד על מיצבים ומפסל, אני עובד על סרט חדש ואוצר תכניות לקונצרטים פה, בהאג, שזה משהו שמאוד מעניין אותי. אני בוחר לעשות רק פרויקטים שמעניינים אותי. זה לא בהכרח קשור לגודל אלא לעומק. זה מאוד משמעותי, מבחינתי. זה מעולם לא היה הגודל, אלא מה אתה עושה עם מה שיש לך, איך אתה מביא אותו לכדי ביטוי. אתה צריך ללמוד לעוף גבוה ולחפור עמוק. זה מה שניסיתי לעשות לאורך כל הדרך".

יירי קיליאן, צילום: S. Gherciu

המופעים יתקיימו בתאריכים 27-25 בנובמבר 2021, יום חמישי, 25 בנובמבר ב-20:00; יום שישי 26 בנובמבר ב-13:00; יום שבת, 27 בנובמבר ב-16:00, 20:00 בבית האופרה ע״ש שלמה להט, תל אביב. 

להזמנת כרטיסים