פותחת נתיב אל הלב
יש משהו בתיאטרון המדיטק שמפזר בי שמחה. אני מודה. זה לא רק החלל המטופח, אולם יחיד בישראל שנבנה עבור תיאטרון לילדים וממוקם בתוך מתחם שעניינו קידום חשיבה יצירתית אצל אלה שהחומר האפור בתוכם עדיין גמיש ופעיל ורוטט, אותם יצורי אנוש קטנטנים שעוד לא הגיעו לתצורתם הבלתי ניתנת לתיקון. זה גם לא בהכרח הבחירות של התכנים הרפרטוארים המאוזנים, על פי רוב קלאסיקות עם הבלחות של הפקות מקור. את זה עושים גם אחרים. אז מה בכל זאת? ההתרגשות שבהגעה לתיאטרון המדיטק, קשורה לא רק ל-מה, אלא בעיקר ל-איך.
בשבת בבוקר ארזתי את מיכאל, הקטן הפרטי שלי וביחד עם חבר שלו, ליאור, נסענו לחולון, לפגוש את הכלבה הכי מפורסמת בעולם. לאסי, גיבורת ספרו של אריק נייט, היתה חלק בלתי נפרד מילדותי שלי. בין דפי הכריכה הקשה, גיליתי מקומות שלא הכרתי ופגשתי חברים חדשים. מאוחר יותר על מסך הקולנוע קמו כל יצירי דמיון אלה לחיים. הפעם, מכסא המלווה, יכולתי לראות דרך עיניו הפעורות של הקטנצ'יק, איך הנס הזה של סיפור בנוי כהלכה, מרעיש גם בתוכו עולמות.
יש אלף דרכים לספר סיפור, אבל העיבוד המשובח למחזה שכתב איתן מושקובסקי, הבימוי המתוזמר כהלכה של גמא פריד, הביצוע המשובח של כל מי שעמד על במת התיאטרון, כל אלה פתחו נתיב אל הלב.
לאסי, צילום: בני גם זו לטובה
דמיון הוא שם המשחק
"לאסי" של המדיטק היא קודם כל ומעל לכל הפקת תיאטרון מוזיקלית שנעשתה באהבה רבה וברגישות. זה בא לידי ביטוי בכל פרט ופרט. בהפקה הזו אין עיגולי פינות, אין קיצורי דרך, יש בחירות מעולות ומימוש מצטיין. את נופיו של הכפר האנגלי הקטן גרינולד ברידג' ומרחביו, אפשר רק לדמיין.
זה לא מסובך כשלפסקול המוזיקלי הנפלא והמורכב שרקח טל בלכרוביץ', מתגנבים מפעם לפעם מקצבים קלטיים או נגיעות איריות.
באופן כללי דמיון הוא שם המשחק. לא בכדי גיבורת ההצגה היא בובה שמפעילה השחקנית גילי בית הלחמי. על אף ששקר התיאטרון בהקשר זה חשוף וגלוי לעין, הוא נטמע ומטשטש. הבובה השעירה והיפהפייה הזו, שעיצבו והתקינו בכישרון הבובנאיות גילי קוזין-אולמר ויאנה מלישב, הופכת במעין מעשה קסם בין ידיה המְתַפְעלוֹת של בית הלחמי לכלבה מפוארת, שמרחרחת ומתכרבלת ועושה פעלולים ומשתובבת.
לאסי חוזרת הביתה
העלילה נאמנה פחות או יותר לסיפור המקורי הנטוע בתקופת המשבר הכלכלי הגדול באנגליה גם אם הדגשים שונים וחלק מהדמויות נערכו. ג'ו הקטן, בן מעמד הפועלים, מגלה לשברון ליבו כי כלבתו האהובה, לאסי, שהיתה כל עולמו ומלאה את ימיו בשמחה, נמכרה תמורת 25 פאונד לדוכס מראדלינג שביקש לצרף אותה לאוסף הכלבים שלו.
כאשר מתברר כי היינץ, הכלבן המרושע של הדוכס מתכוון לקחת את לאסי לאילוף בסקוטלנד הרחוקה, מחליט ג'ו להציל אותה ויהי מה. ביחד עם נכדו המפונק של הדוכס מראדלינג הוא מתגנב לטנדר עליו הועמסה כלבתו ובאמצע שום מקום, כשהרכב עוצר להפוגה קלה, משחרר אותה לחופשי.
גם הילדים נמלטים על נפשם, אך בסופו של דבר נתפסים ומובלים אבלים וחפויי ראש בחזרה לבתיהם שבכפר. לאסי, שעקבותיה נעלמו למגינת לבם של הילדים שהופכים לחברים, יוצאת למסע ארוך בחזרה הביתה.
לאסי, צילום: בני גם זו לטובה
קפסולה של זמן וזיכרון שייחרט
זו הפקה של אנסמבל ולכל אחד מהעושים במלאכה יש את הרגע שלו לזרוח: שיר סייג בתפקיד ג'ו, זיו שליט הנוגע ללב בתפקיד נכדו המפונק והבודד של הדוכס, זוהר בדש בתפקיד הכלבן המרושע עם המבטא היקי הכבד, נוי בן ברית, אמו של ג'ו המשחקת גם את בעלת הפונדק, מאיה פופלינגר שמג'נגלת בין דמויות הדוורית, הליצנית והטבחית וכמובן אסף דגני בתפקיד הדוכס.
החבורה הזו, בהרכבה ובאיכויותיה, מזכירה במהותה תיאטרון נודד שבו כולם עושים הכל ואיכשהו הקסם הזה של התיאטרון נוצר. הם מדברים ברהיטות, מה שנשמע כמובן מאליו אבל למעשה בכלל לא מובן. הם שרים נפלא גם כשהמלודיות שרקח בלכרוביץ מורכבות לביצוע.
באופן כללי מורגשת בהצגה חדוות היצירה וזה מהדהד הלאה לאולם ומדבק את הצופים, קטנים כגדולים. תיאטרון משובח לילדים ולכל המשפחה שהוא למעשה קפסולה של זמן וזיכרון שייחרט.