היא חייתה בטבע ועם הטבע
 
היא לא למדה אף פעם מחול ולא חלמה מילדות להיות רקדנית. כל מה שהיא עושה, כל מה שהיא יודעת היום, זה מה שהיא לימדה את עצמה במהלך השנים. היא נולדה בצפון אתיופיה בכפר קטן, היא זוכרת היטב איך בגיל ארבע חמש, היא הייתה נכנסת למעגל הרוקדים ופשוט רוקדת באמצע. החיים שלה היו מאוד פשוטים, בית שעשוי מבוץ וקש, עם מים שהם היו מביאים מהמעיין, ומדורה שהיו צריכים להדליק כדי לבשל, כדי להתחמם. היא חייתה בטבע ועם הטבע. בגיל שש היא כהר הייתה רועת צאן, מסתובבת במרעה עם הצאן לבד. כל זה יצר איזה שהוא חופש בחיים שלה, איזשהו רוגע, איזשהו מרחב תנועה בעולם. מבחינתה העובדה שהיא הייתה מחוברת מאוד לטבע ובחופש מוחלט, עזרה לה להיות במקום שהיא נמצאת בו היום. כי כשהיא רוצה ליצור היא יכולה להיות בעולם אחר ודמיוני ולהביא ממקורות מאוד פנימיים את החומרים שהיא צריכה ליצירה.

הכול התחיל כשרות אשל הזמינה אותה לאודישן ללהקת הסטודנטים  בחיפה
 
הפגישה הראשונה של דגה עם עולם המחול הממוסד, קרתה כשהייתה סטודנטית באוניברסיטת חיפה. הכוריאוגרפית והרקדנית רות אשל הזמינה אותה לאודישן ללהקת הסטודנטים ”אסקסטה", אותה הקימה בעקבות סיורים שערכה באתרי הקרוואנים אחרי מבצע שלמה, שם התגלתה לה שפת תנועה חדשה ״מחול כתפיים״, שהולידה להקה אתיופית.  דגה מספרת שלא היה לה אז אומץ לרקוד, היא הייתה מאוד ביישנית. והפתרון היה להתחיל בלהקה בתור מתופפת. ולאט לאט אחרי כמה חודשים, היא החליטה לקום וקצת להזיז את הכתפיים ואז להתחיל להזיז את שאר הגוף, ולהרים את הראש ולרקוד מול כולם. בסוף הפכה לאחת מסולניות הלהקה. מ־2005 דגה רקדה ויצרה לסירוגין בלהקת המחול האתיופי־מודרני ”ביתא" (בית באמהרית), מיסודה של אשל, עד שב-2014 בחרה אשל להעביר אליה את מושכות הניהול האמנותי והאדמיניסטרטיבי. מזהה בה אמת. ״מנהרת פנימית פתוחה בין היצירתיות שלה למה שאת רואה.״
 
עכשיו רגע לפני שלהקת ״ביתא״ עולה לחולל בפסטיבל הולגאב ליצירה ישראלית-אתיופית, שיתקיים בתאריכים 29-22 בדצמבר 2021 , מספרת דגה על השילוב בין המחול המערבי המודרני והמחול האתיופי המסורתי בצורה שמשלבת בין שתיהן ומבלי לשעבד את האחת לאחרת, ועל המסר הרעיוני שעומד מאחורי הלהקה. הפסטיבל שמתקיים זו השנה ה-12 ובניהולו האומנותי של אפי בניה, מציג את היצירה הישראלית - אתיופית העכשווית הפורחת בשנים האחרונות בתחומי המחול, המוזיקה והתיאטרון. 
 

להקת המחול ביתא, צילום: אייל אקהאוס


שתי יצירות בערב אחד

הפכתם להיות חלק מהפסטיבל ממש מראשיתו. ספרי על העבודה החדשה.

״השנה נעלה שתי עבודות בערב אחד. היצירה הראשונה ״Reepeat & Rewind״, מורכבת מאלמנטים תנועתיים רפטטיביים החוזרים בווריאציות שונות. ולפעמים את מזהה אותה באופן מובהק ולעיתים רק את התמצית שלה. והיא יכולה להתבטא בקצב ובנשימה היא ממש כמו מנטרה. אני משתמשת בתנועה כמו בבגד שלובשים אותו שוב ושוב עד שהוא מתבלה, כדי לסחוט אותה עד למיצויה הסופי. זו יצירה שחשבתי בה יותר על הצורה ונתתי למקצב להוביל אותי. הרבה יותר קל לי ליצור עם הרקדניות משהו שהוא פחות סיפורי ויותר ויזואלי מורכב מעניין מאשר לעצמי. זה קשה לראות את עצמך מבחוץ.
 
היצירה השנייה "משכמה ומעלה" היא סולו שלי שהוא יותר פנימי ומספר סיפור. זה סולו שמתמקד בתנועת הגוף הנמצא תחת מגבלות מרחביות שנכפו מבחוץ. בתקופת הקורונה בגלל המגבלות החיצוניות שהופעלו עלינו ניסיתי למצוא את החופש והעצמאות בכל פיסה קטנה של תנועה שנותרה בתוך המרחב המצומצם שבו נעתי. הבנתי שהשימוש החסכוני במרחב מעצים את האינטנסיביות והנוכחות של החלק העליון של הגוף, במיוחד של הראש,  והכתפיים, שהם גם החלקים הדומיננטיים במחול האתיופי״. 
 
מה נשאר מהמחול המסורתי ביצירות שלך? מה קרה מאז שהועברו אליך המושכות ב-2014 באיזה אופן היחסים שלך איתו השתנו?

דגה פדה, צילום: אייל הירש


אני יכולה לשחרר את המחול המסורתי ולהסתפק בכך שהקצב הפנימי נמצא

״עד עכשיו התעסקתי המון בזהות שלי ובזהות של הקהילה, והחיים שלנו כאן במערב כמיעוט. חושבת על הסיפור של התנועה. היום אני מרגישה שאני יכולה לשחרר את המחול המסורתי ולהסתפק בכך שהקצב הפנימי נשאר והוא זה שמכתיב איך התנועה תהיה נוכחת בגוף. אני חושבת שהגעתי לנקודה במחול שבה האתיופים לא יוכלו לזהות את המחול המסורתי בעבודה והישראלים לא יזהו בה בהכרח מחול ישראלי עכשווי, מין יצור כלאיים.
 
אני מרגישה שהגעתי למקום ביצירה שלי שהוא מעל הפיזי כשהקצב לעולם יהיה הדבר שמוביל אותי והקצב האתיופי הוא מאוד מיוחד, הוא כמו נשימה. דפיקות לב. זה משהו שהוא מעבר לפיזי קונקרטי. זה יותר סוג של נוכחות פנימית. התנועה של המחול האתיופי באה מהפנים החוצה ולכן כל כך קשה ללמד אותו רקדניות שהן לא מהקהילה ובאות עם טכניקה מערבית, כי זה לא רק טכני, זה כל אחד רוקד את עצמו ואת המהות שלו, את הפנימיות שלו. יש משהו מאתגר ומלמד בעבודה עם פערים, בניסיון למצוא את קו המשווה״.
 
יש הבדל בין המחול האתיופי המסורתי למחול האתיופי היהודי?

”לא ממש. כולנו רוקדים ״מחול כתפיים״ ולשבט תיגראי יש מחול מעט שונה. האיפיון היחיד המבדיל בין המחול של היהודים מאתיופיה לאתיופים הלא יהודים הן התנועות הקשורות לתפילות. תוך כדי תפילה אנחנו נעים, זזים. לדוגמה, ביום כיפור בנוסף לצום, יהודי אתיופיה נהגו לענות את הגוף עם קפיצות קצביות בזמן התפילות וביניהן".
 
את מרגישה שזה חסר לך שלא למדת מחול באופן מסודר?

"אני ממש לא מרגישה חסך. לעיתים אני קצת מצטערת שלא למדתי טכניקה רק כדי לשפר את היכולת הפיזית שלי, אבל יש לי שפת מחול משלי, שנולדה מתוך מה ששאבתי מהחיים שלי באתיופיה: התרבות, הטבע והמרחבים. ואני יודעת להשתמש ביכולות הטבעיות שלי והרי מה שהכי חשוב זו הפנימיות והאמת שמתוכה אני יוצרת, הרוח של התנועה.

היתרון של זה הוא בכך שאני לא מחויבת לשום חוק, אני חופשיה ואין נכון או לא נכון. אני גם פחות עסוקה בנראות של התנועה ויותר מתעניינת בלהבין מאיפה היא באה. אני מחפשת את הבסיס את האורגני״. 
 



מה מאפיין את תהליכי העבודה שלך?

״אני לא באה עם משהו סדור ושלם לסטודיו אלא אני באה עם רעיון או דימוי ובודקת איך הוא מתגלם בגוף של הרקדניות. זה מרגיש לי לא טבעי להביא רק את עצמי ולכפות את התנועה שלי על הרקדנית. חשוב לי להוציא את זה מתוכה. לעיתים אני מבקשת מכל אחת לספר את הסיפור הפרטי שלה דרך תנועה. שמתי לב שאני מרבה להשתמש בעיניים, במבט, משהו שפחות נוכח במחול העכשווי״.
 
מה הציפיות שלך מהרקדניות?

״לפני שאני משלבת רקדנית חדשה בלהקה אני נפגשת איתה לשיחה ואני כמעט תמיד מיד יודעת אם היא מתאימה. חשוב לי האופי להבין מי היא ומה היא. אני מחפשת רקדניות חופשיות שמחוברות לעצמן לרגשות שלהן לאמנות שלהן. ככה יהיה לי הרבה יותר קל לעבוד איתן עם החומרים שלי והשפה שלי. היכולת הטכנית שלה היא דבר שיכול להשתפר תוך התנסות״.



הולגאב, להקת המחול ביתא,  צילום: אייל הירש

הסיפור שלי הוא הסיפור של כל הקהילה 
 
את רואה ביצירה שלך מעשה פוליטי, חברתי?

״פחות מעשה פוליטי יותר חברתי. הייתי מאוד עסוקה בסיפור של הקהילה ובחוויות שלי כעולה. הסיפור שלי הוא הסיפור של כל הקהילה והרגשתי צורך לספר אותו דרך התנועה. היה לי ברור שהדרך הכי נכונה והכי נוגעת לספר סיפור היא דרך האמנות. הייתי צריכה ריפוי גם לעצמי.

היום אני מרגישה שלמה. אני מקבלת את עצמי ואת מה ומי שאני ואני פנויה להתעסק במחול, באמנות נטו.
היום אני מסתכלת על העולם סביבי אחרת. לראות איך אנשים זזים בו מבלי לייחס את התנועה שלהם לתנועה של קהילה. לשמחתי יש לי רקדניות מצוינות שמאפשרות לי ליישם את המחשבות שלי דרכן ובזכותן ולדמיין״.
 
איך זה שאין רקדנים מהקהילה?

״לא מצאתי. ולא שאני מתלוננת זה תענוג גדול לעבוד עם נשים. אני מוכרחה לומר שבכלל קשה למצוא רקדנים מהקהילה. אולי זה בגלל שצריך היום להיות פְּרִיבִילֶג כדי לעסוק באמנות״.
 
חשוב לך להכשיר רקדנים ורקדניות מהקהילה או שזה כבר לא חלק מהחלומות שלך?

״החלום שלי, ואני מקווה שהוא יקרה, זה שתהיה עתודה למחול האתיופי המסורתי. שיהיה המשך לשפה הזאת. אין אף להקה שמשלבת בין הריקוד האתיופי המסורתי למחול העכשווי. אנחנו להקה ייחודית שאין כמוה בעולם.  בנוסף הייתי רוצה ליצור לנשים אתיופיות מבוגרות אפשר להגיע איתן למעמקים יש בהן תנועה טבעית אותנטית שאני לא יכולה למצוא בגוף אחר צעיר או מקצועי. אני רוצה שהן יבטאו ויספרו דרך הגוף את החוויות שלהן. ואני מאוד מקווה שהיצירה החדשה שלי תהיה איתן״.
 
זה מעניין כי לאורך השיחה שלנו את מדברת על העובדה שהצלחת להתנתק מהקהילה והנה החלום הגדול שלך מחזיר אותך בדיוק לשם.

״זה כנראה חזק ממני. אני עושה כל הזמן שני צעדים קדימה ואז צעד אחורה. המסורת כנראה חשובה לי יותר ממה שאני חושבת. זה גם מה שבעצם מייחד אותי מכוריאוגרפים אחרים. אולי, אני רוצה לקוות, התנועה שנמשכת לאחור תיתן תנופה גדולה יותר לתנועה קדימה, אל ההלאה...״. 
  
איך את רוצה שהעבודות שלך יפעלו עלינו כקהל?

״התגובות שאני מקבלת אחרי מופע הן לרוב חלומיות. וזה קורה בעיקר אם העבודה נוגעת בצופה גם ברמה השכלית הרוחנית וגם ברמה הרגשית. דרך מוזיקה הרבה יותר קל לגעת בקהל באופן הזה מאשר במחול שהכלי הראשון הוא פיזי״. 
 


הולגאב, להקת המחול ביתא, צילום: טל שרת

מה העצה הכי טובה שקיבלת ביחס למחול?

״תמשיכי. לאחרונה זכיתי גם בשני פרסים שמבחינתי הם מחוות-אישור למה שאני עושה: פרס "אומנות חיונית" מטעם הקרן החדשה לישראל לשנת 2020, והשנה פרס שרת העלייה והקליטה לעולים עבור תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה״.
 
מה המחול לימד אותך על עצמך שלא היית יכולה ללמוד באופן אחר?

״המחול מרפא, הוא יצר אצלי איזון בין גוף ונפש. הגוף תמיד יודע הכול השאלה היא אם את יודעת להקשיב לו. וההתעסקות בגוף מלמדת אותך בדיוק את זה, את חוכמת הגוף״.
 
מעבר להיותה כוריאוגרפית ורקדנית, פדר היא אמנית רב־תחומית בלתי שגרתית: ציירת מחוננת, ומוזיקאית, שכותבת, שרה ומופיעה מדי פעם עם ההרכב ’ללה' שאותו הקימה ביחד עם בן הזוג שלה- נגן הקונטרבס טל פדר. דגה מאמינה שהכול בא אצלה מאותו מקום ומאותו מקור, מבלי לתכנן מראש מה היא הולכת לעשות. ״כמה שאני, מצד אחד, מתרחקת משורשיי האתיופיים, איכשהו הם נוכחים אצלי בכל״, אומרת הילדה הביישנית שהפכה למנהלת האמנותית של להקת ביתא. ״אין מה לעשות. אם את נולדת עם נפש של אומנית, את לא יכולה להיות משהו אחר״.

דגה פדה, צילום: אייל אקהאוס




המופע יתקיים במסגרת פסטיבל הולגאב ה-12 ליצירה ישראלית - אתיופית בניהולו האמנותי של אפי בניה, ביום שני, 27.12.21  שעה: 20:30  מיקום: מחול שלם, הפרסה 3 ירושלים .
מחיר כרטיס: 60 ש"ח  לרכישת כרטיסים בטלפון: - *6226
הכניסה בהתאם להוראות התו הירוק

אתר הפסטיבל