"תמונת הניצחון" (ישראל 2021) *****

דרמה. סרטו של אבי נשר. העלילה מתרחשת בסוף 1947. עיתונאי מצרי צעיר, מוחמד חסנין הייכל (אמיר ח'ורי) מתלווה אל כוח מתנדבים מצרי היוצא לסייע לערביי פלשתינה, כבמאי של סרט תעמולה. משימתו, לתעד "תמונת ניצחון" מצרית שתתמוך בפופולריות של המלך פארוק. הוא והצלם שלו מתמקמים עם כוח המתנדבים בכפר חמאמה, שלא הרחק מקיבוץ ניצנים. חברי הקיבוץ, ואיתם מחלקה מחטיבת גבעתי, מתארגנים להגן על המקום. עם תושבי הקיבוץ נמנים, האלחוטנית מירה בן ארי (ג'וי ריגר), בן זוגה לשעבר אליקים (אלישע בנאי), בנות הדודות עדה (אליאנה תדהר) והדסה (משי קלינשטיין), עולות מארגנטינה, ירח (תום אבני) הרפתן, אברהם שוורצשטיין (ידין גלמן), מפקד הכוח הישראלי המוצב בקיבוץ ועוד. כאשר שני הצדדים מתקרבים לעימות צבאי, מתקבלת החלטה על פינוי הילדים (בהם דני, בנם הקטן של מירה ואליקים). מירה עצמה מסרבת להתפנות. עם יונתן ברק, עמית מורשת, אדם גבאי, נטע רוט. 128 דקות.

אבי נשר מגדיר את הסרט הזה (ה-19 במספר שלו): "'הלהקה', רק בלי גיטרות". והוא מתכוון לרוח הנעורים שנושבת מ"תמונת הניצחון" שלו, המציגה בין היתר משובות התבגרות, הורמונים ודאחקות של צעירים, וכל זאת על רקע המלחמה הממשמשת ובאה בין הקיבוצניקים והחיילים מצד אחד ובין מתנדבי ולוחמי הצבא המצרי מהצד השני. הנראטיב הרחב שלו הפעם עוסק במקביל בשני הסיפורים: זה של הישראלים שבקיבוץ וזה של המצרים, מהבמאי שנשלח להביא תמונת ניצחון ועד תושבי הכפר הערבי שממול. בהפקה מורכבת וגרנדיוזית, כולל סצנות מלחמה מרשימות, משכיל נשר עתיר ההישגים לשזור עוד פעם את הסיפורים הקטנים המרכיבים את התמונה הגדולה. יש כאן הכל: יחסים רומנטיים הנרקמים בעוד קשרים משפחתיים נפרמים, דילמות יומיומיות של מתיישבי הקיבוץ, המתערבבות עם שיקולי ביטחון, ומנגד גם את הקונפליקטים שחווה האויב שממול. ונשר עושה זאת, כפי שעשה בלא מעט מסרטיו בעבר, תוך שימוש בקאסט שחקנים עשיר ומגוון, וכדרכו בקודש לא מהסס גם להציג לקהל פנים חדשות לגמרי, במקרה זה של ידין גלמן המוכשר, שיהיה לו הרבה מה לומר גם בהמשך. גם נושאים שהיו בלב עשייתו של נשר לאורך השנים עוברים כאן כחוט השני. ממודל ה"חבר'ה", המושג הישראלי המובהק כל כך, שראינו אצלו בין היתר ב"הלהקה" כאמור, ב"דיזנגוף 99" ובעוד סרטים, או עיסוק במהגרים/ פליטים שהגיעו לכאן ממקומות שונים בעולם והרכיבו את פסיפס ההוויה האנושית המקומית, מוטיב שראינו אצלו למשל ב"סוף העולם שמאלה". נשר אומר שבסרטיו אין גיבור מרכזי אחד. ואכן, הגיבור במרביתם הוא המרקם והתלכיד האנושי שהוא יוצר, שהופכים לגביש המוצק של החברה שלנו, על ניגודיה, ואשר אותה הוא מיטיב לתאר כבר למעלה מ-40 שנה. "תמונת הניצחון" היא ללא ספק מעבודותיו היותר טובות והמרשימות של נשר. הוא מציג הפקה מרהיבה בסדר גודל הוליוודי, סיפור מעורר השראה, בימוי יצירתי ואלגנטי ועבודת צוות שחקנים גדול שהיא מרתקת ומרגשת. 

                     
"מטריקס: התחייה" (ארה"ב 2021) ** וחצי
בדיוני-אקשן. סרטה של לאנה וושאובסקי. 20 שנה לאחר אירועי הסרט הקודם, ניאו (קיאנו ריבס) מנהל חיים רגילים כמתכנן משחקים בחברת גיימינג בסן פרנסיסקו. הוא חזר לזהותו המקורית, תומאס א. אנדרסון, וגם נהנה מהקרדיט של מפתח משחק המטריקס. במפגשיו עם הפסיכולוג שלו הוא מקבל כדורים כחולים המאזנים אותו וגורמים לו להשתלט על פלאשים של סיוטים מהעבר התוקפים אותו. אבל מפגש מקרי עם טיפאני, מזכיר לו את טריניטי (קארי אן מוס) ומציף מחדש את החוויות מפעם אותן ניסה להדחיק. וכאשר מורפיוס (יאיא עבדול מאטין השני), בגרסה חדשה, מציע לו את הכדור האדום שיחשוף את תודעתו לעולם של המטריקס החדש, שנעשה פתייני ומסוכן הרבה יותר, ניאו מחליט להתנגד ומצטרף לקבוצת המורדים שנאבקים נגד האויב החדש. עם ניל פטריק האריס, ג'סיקה הנוויק, ג'אדה פינקט סמית, ג'ונתן גרוף. 148 דקות.

מטריקס: התחייה, תמונת יחסי ציבור


"מטריקס" (1999) הראשון, המיתולוגי, של האחיות וושאובסקי, פתח צוהר לתרבות הסייברפאנק והיה ללא ספק יצירת קולנוע מהפכנית ופורצת דרך. הן מבחינת השיח על התודעה האנושית ומה שמעבר לה בעולם המודרני של המדיות החדשות, הן בחיי היומיום והן במימד המציאות המדומה.     וכמו כן בפרמטרים הטכנולוגיים, שבאו לידי ביטוי באפקטים מיוחדים שטרם נראו עד אז ובמושגים חדשניים כמו "זמן קליע" ואחרים. בעקבות ההצלחה הגדולה של הסרט יצאו בחיפזון שני סרטי המשך בשנה אחת (2003): "מטריקס רילודד" ו"מטריקס רבולושנס". המשכונים אלה הוציאו את הרוח מהמפרשים מתופעת ה"מטריקס". הם היו בינוניים מאוד, השלישי אפילו חלש, לא הייתה בהם שום אמירה חדשה או שדרוג מסרים. האחיות וואשאוסקי אמרו מאז לא אחת שהן מיצו את הנושא ואין להן מה לתרום יותר ל"מטריקס", אבל הלחץ של "וורנר בראדרס", המוזכרים בסרט בסוג של בדיחה, עשה את שלו, ו-18 שנים לאחר הסרט האחרון יצא עוד סיקוול. האמת היא שגם בו אין שום חידוש והוא משתמש, פלוס מינוס, בטריקים ובשטיקים של הסרטים הקודמים. הנראטיב מנסה להיות מפותל, אבל הוא בעיקר מבולבל. קיאנו ריבס וקארי אן מוס קורקטיים בתפקידיהם ועדיין נראים טוב, אבל חסר לי מאוד לורנס פישבורן, שהיה מורפיאוס המקורי. אולי המעריצים המושבעים של סדרת הסרטים עדיין ימצאו ממה להתלהב ב"מטריקס: התחייה", אבל לטעמי הוא מאכזב ביותר.