מחול - עולים השבוע "ליקריץ פיצה" ועוד

"ליקריץ פיצה", קומדיה. סרטו של פול תומאס אנדרסון, "קינגס מן ההתחלה" ועוד

"ליקריץ פיצה" (ארה"ב 2021) *****
קומדיה. סרטו של פול תומאס אנדרסון. סן פרננדו ואלי, קליפורניה, 1973. גארי ולנטיין (קופר הופמן), בן ה-15, הולך להצטלם לתיק התלמיד שלו לקראת עלייתו לתיכון. בדרך הוא פוגש באלאנה קיין (אלאנה חיים), בת ה-25, ומתחיל לחזר אחריה. היא דוחה אותו בעיקר בגלל גילו, אבל כשמתברר לה שהוא ילד-שחקן היא מתלווה אליו לטיסה לניו-יורק, לאודישן לתוכנית הווראייטי של לוסיל בול. אלאנה, המוקסמת מהתחום, משתוקקת להיות אף היא שחקנית. בינתיים מתלבש עליה לאנס, מהפרטנרים למשחק של גארי, אלא שהרומן בינים מסתיים די מהר. בין אלאנה וגארי, בעל הביטחון העצמי והיוזמה, נרקמת ידידות. כשהוא פותח עסק לשיווק מזרוני מים, הוא מזמין אותה לעבוד אצלו. ביחד ולחוד הם צוברים עוד ועוד חוויות של צעירים בלוס-אנג'לס הסוערת של שנות ה-70. גברים חגים סביב אלאנה והיא מחפשת את האחד. השאלה הגדולה היא האם זה יהיה בסוף גארי? עם שון פן, בראדלי קופר, טום ווייטס, סשה ספילברג, ג'ורג' דיקפריו. 133 דקות.

ליקריץ פיצה, תמונה באדיבות פורום פילם

פול תומאס אנדרסון לא חווה את התקופה עליה הוא מספר כאן (כמי שגם חיבר את התסריט), שכן שנת הולדתו היא 1970. את המקום פחות או יותר כן, שכן הוא גדל בסטודיו סיטי, קליפורניה. אבל כשם שהיטיב לתאר את סצנת תעשיית סרטי הפורנו ששיגשגה באל.איי בשנות ה-70 בסרטו השני "לילות בוגי" (1997), כך לא התקשה לדמיין ביצירתיות את סן פרננדו ואלי של שנת 1973 ב"ליקריץ פיצה". אנדרסון הוא אחד הבמאים האמריקנים היותר משובחים של דורנו. שימו לב לקולקציה המפוארת של סרטיו, והוורסטיליות שלהם: "מגנוליה" (1999), "מוכה אהבה" (2002), "זה ייגמר בדם" (2007), "המסטר" (2012), "חוטים נסתרים" (2007). כל סרט והאלמנט הייחודי שלו, שלא דומה לאחרים. אבל לי, "ליקריץ פיצה" הכי הזכיר לי את "מידות רעות" (סרט מסוגת הבלש הפרטי), אותו יצר ב-2014. לא כל כך בעלילה, יותר באווירה, בטיפוסים האקסצנטריים, בטקסטים הנון-שלנטיים הנשלפים מהשרוול, בצבעי הפסטל הפוטוגניים ובאור הקליפורני הבוהק שלפעמים "שורף" פריימים וקומפוזיציות.

הסרט המסוגנן "ליקריץ פיצה" נעוץ במציאות, השאובה בחלקה מתחקיר לא מחייב מדי על החיים בעמק סן פרננדו בשנות ה-70, וחלקה סהרורית על גבול הסוריאליזם, כפי שאנדרסון ניסח לעצמו בכישרון רב. הוא גם נעזר בפסקול המוזיקלי של התקופה: שירים של סוזי קוואטרו, סוני ושר "דם יזע ודמעות", "הדלתות", פול מקרתני ועוד. הדמויות, קומיות ברובן, מביאות למסך אירוניה מחויכת, כשהן מצוידות בטקסטים הלעיתים אוויליים, לעיתים שנונים, ששם בפיהם הבמאי-תסריטאי. לתפקידי שתי הדמויות הראשיות בחר אנדרסון שחקנים חסרי ניסיון לחלוטין, שקונים את עולמם כבר בפרויקט הראשון שלהם. אלאנה חיים, בת ה-30, מביאה כריזמה כובשת בלי להתאמץ. היא הצעירה מבין שלוש הבנות היהודיות של להקת הפופ "חיים" (אנדרסון אחראי ליצירת כמה וכמה קליפים שלהם, כמו גם קליפים לאחרים, בהם "רדיוהד" ופיונה אפל). אגב, גם בנות הלהקה האחרות, אסתי ודניאלה, וגם ההורים, מוטי (ממוצא ישראלי) ודונה, כאן, בתפקידים עם טקסטים. קופר הופמן, בן ה-18, הוא בנו של פיליפ סימור הופמן המנוח, שהופיע לא אחת בסרטי אנדרסון. הוא מזכיר אותו, גם פיזית אך לא פחות בקסם האישי השקט והמופנם שלו. עוד שני ליהוקים פיקנטיים בתפקידים קטנים הם של סשה ספילברג, בתם של סטיבן וקייט קפשאו, ושל ג'ורג' דיקפריו, אביו של ליאונרדו. "ליקריץ פיצה" זוהי קומדיה רומנטית לא שגרתית וכל כך מענגת, מהסוג שרק פול תומאס אנדרסון יכול היה ליצור.

למועדי הקרנות

"קינגס מן ההתחלה" (אנגליה-ארה"ב 2021) ****
אקשן-קומדיה. סרטו של מתיו ווהן. ב-1902, האריסטוקרט הבריטי אורלנדו (רייף פיינס), הוא הדוכס מאוקספורד, אשתו אמילי ובנם הצעיר קונרד מבקרים במחנה ריכוז בדרום אפריקה במהלך מלחמת הבורים, בשליחות הצלב האדום. צלף שיורה על המחנה פוצע את אמילי אנושות והיא מתה, לא לפני שהיא משביע את בעלה לגונן על בנם הקטן מפני כל העוולות שבעולם. אלא שאורלנדו, פציפיסט באמונתו, אף שהוא קצין צבא לשעבר שקיבל את עיטור הגבורה ויקטוריה, מחליט שהעולם זקוק למישהו שיטפל בקונפליקטים בינלאומיים לפני שהם פורצים. 12 שנה לאחר האירועים הללו, אורלנדו מגייס שניים ממשרתיו, שולה (דג'ימון הונסו) ופולי (ג'מה ארתרטון), לרשת ריגול שמטרתה להגן על האימפריה בריטית, עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה. קונרד (האריס דיקינסון), שהפך לגבר צעיר, נחוש להילחם אף הוא, אך אביו אוסר עליו. קונרד משכנע את שר ההגנה לורד קיצ'נר (צ'רלס דאנס), לאפשר לו להתגייס. מכאן מעורבת הסוכנות החדשה של אורלנדו בכל אירוע היסטורי משמעותי בעולם. מההתנקשות ביורש העצר פרנץ פרדיננד בסרייבו, ובהמשך בהשפעה הרוסית בראשות רספוטין (ריס איפנס) והצאר ניקולאי על האירועים הבינלאומיים. בהמשך מתערבת הסוכנות בהחלטות נשיא ארה"ב וודרו ווילסון, ואלה של המנהיג הסובייטי ולדימיר לנין, ואף מטפלת במרגלת הנודעת מאטה הארי (ואלרי פאצ'נר). וכן הלאה וכן הלאה. עם מתיו גוד, טום הולנדר, דניאל ברוהל, אהרון טיילור-ג'ונסון. 131 דקות.

קינגסמן: ההתחלה, תמונה באדיבות פורום פילם

מי שמכיר את שני הסרטים הקודמים בסדרת הריגול-אקשן המשעשעת "קינגסמן" ישים לב מייד שיש כאן טוויסט רציני בעלילה. מתברר שאנשי הסוכנות סייעו בעיצוב ההיסטוריה של העולם, כל עוד הדבר פועל לטובת הממלכה הבריטית. וזה מצחיק, וזה סרט אקשן מסחרר, רווי אפקטים יצירתיים ומעוררי השראה. והעלילה הסהרורית הזו מוסיפה הרבה תבלינים עסיסיים למרקם הנראטיבי המוכר של סוכנות קינגסמן, כפי שהכרנו אותו. ואי אפשר שלא להתרשם מקאסט השחקנים המפואר (רייף פיינס, ג'מה ארתרטון ודג'ימון הונסו, כשלד הבולט של הסוכנות, אכן במיטבם) בו לרבים יש תפקידים לא גדולים במיוחד, אבל הם מבצעים אותם ללא דופי. זו בהחלט הצצה להיסטוריה של העולם מראשית המאה ה-20, בדרך מקורית ומפתיעה.

למועדי הקרנה

"געגועים מתוקים" (אנגליה 2020) ***
דרמה. סרטה של עליזה שרודר. רגע לפני שעמדה לפתוח את המאפיה שלה בנוטינג היל, שרה (קנדיס בראון) מוצאת את מותה בתאונת אופניים. עקב כך אמה מימי (סיליה אמרי), חברתה הטובה איזבלה (שלי קון) ובתה של שרה קלריסה (שאנון טרבט), רקדנית בלט, מחליטות להגשים את חלומה ולפתוח את המקום. הבעיה היא שאף אחת מהן לא יודעת את מה ששרה ידעה הכי טוב שיכול להיות: לאפות עוגות ושאר דברי מתיקה. הבנות מתחילות לעשות אודישנים לשפים, וכשמגיע מתיו (רופרט פנרי-ג'ונס), גם כבר נאה וגם שף שמוכן לוותר, בעבור האתגר, על עבודה במסעדה מעוטרת בכוכבי מישלן, זה נראה יותר מדי טוב מכדי להיות אמיתי. ובתוך כדי העבודה נרקמת מערכת יחסים רומנטית בין איזבלה ומתיו, ואפילו מימי מוצאת אהבה בזרועות השכן המתבודד (ביל פטרסון) המתגלה כממציא מחונן שפותר לבנות בעיות שונות במסעדה הקטנה שפתחו. 97 דקות.

געגועים מתוקים, תמונה באדיבות Tulip entertainment

קוראים לזה פיל-גוד מובי. קוראים לזה קראוד-פליזר. וגם לסרטים כאלה יש מקום. זה מתחיל עם תוגה, כשמתברר כי שרה נהרגה בתאונה, וכי תוכניתה לפתיחת בית המאפה לא תוכל לצאת אל הפועל. אבל אז מתגייסות חברתה, בתה ואמה ומתחילות להגשים, לה ולהן, את החלום. באופן טבעי יש קצת קשיים, יש חוחים בדרך לשושנים, אבל הבנות מפרקות באלגנטיות מוקש אחר מוקש. ואפילו מוצאות שף שמוותר בשביל מסעדת המאפים שלהן (שנקרא, אך לא – "באהבה שרה") על עבודה במסעדה מכובדת עם מספר כוכבי מישלן. זה מאתגר אותו, הוא אומר. אשראי המאמין. הסרט הזה מתנהל ומתפתח כמו אגדה קסומה עם צפי ברור להפי אנד מתוק. זה לא יכול לקרות אחרת. הבנות מאמצות את אופיה הרב-לאומי של אוכלוסיית לונדון, ואופות עוגות ומתוקים לכל קבוצה אתנית שחיה בעיר. איזו אידיליה ומסר של סובלנות ואחווה בינלאומית. אבל בלי ציניות, קאסט סימפטי של שלוש שחקניות, וגם שני שחקני חיזוק, עושים עבודה טובה. בולטת מעל כולם סיליה אימרי הוותיקה.אולי הסרט הזה הוא הדבר הנכון במעברבין 2021 ל-2022. שיהיה קצת מתוק על הנשמה.

למועדי הקרנה

"נאום החתונה" (צרפת 2020) ***
קומדיה. סרטו של לורן טיראר, עיבד לספרו של פאבריס קארו, "הנאום". אדריאן (בנג'מן לברן) הוא חריג במשפחתו, רווק בן 35 שבת זוגו סוניה (שרה ג'יראדו) עזבה אותו לאחרונה ("פסק זמן ביחסים", היא קוראת לזה) ושברה את לבו. הוא משתוקק להחזירה אליו אבל לא יודע איך. אדריאן הוא טיפוס חסר ביטחון, לא מתחבר להווי המשפחתי ובכלל חלש בתקשורת. אבל כשמתברר לו שאחותו סופי (ג'וליה פיאטון) עומדת להתחתן, מבקש ממנו גיסו לעתיד, לודו (קיאן קוהינדי), לשאת את "נאום החתונה" עבור בני הזוג בטקס נישואיהם. לאדריאן יש חרדת קהל, שלא לדבר על בעיות תקשורת אחרות, והוא מנסה לכתוב טקסט ולהתאמן עליו. הבעיה היא שהוא מרגיש כי רק יבייש את עצמו ואת בני משפחתו, או יהיה לא פוליטיקלי קורקט, או שלא יצחיק אותם מספיק, אם בכלל. וככל שמתקרב מועד החתונה גובר הלחץ של אדריאן, מה גם שסוניה לא מגיבה להודעות שהוא שולח לה. עם פרנסואה מורל, ג'וליאן לונדה. 88 דקות.

נאום החתונה, תמונת יחסי ציבור

הבמאי לורן טיראר חתום על כמה קומדיות צרפתיות לא רעות בכלל, כמו "מולייר", "להתאהב מעל הראש", "סיפור חיי" ו"החברים של ניקולא". גם בסרט הזה ניכר החוש הקומי שלו, אבל פחות. הסרט מחויך אבל לא מצחיק. דמותו של אדריאן לא מפותחת ומוקצנת דיה, כפי הייתה יכולה להיות וניכר כי המודעות העצמית שלו, כלומר הפנייה לעדשת המצלמה, אלינו הצופים (אה-לה וודי אלן בסרטים מוקדמים שלו בעיקר), מתחילה לנג'ס באיזשהו שלב. בנג'מן לברן לא מצויד באישיות מספיק כריזמתית שתאפשר לו לרתק את הקהל לאורך זמן. גם הכתיבה במקרה הזה לא מספיק שנונה וניתן היה לחדד אותה הרבה יותר. ולכן, אף שיש בסרט כמה רגעים טובים, והוא גם נוגע במצבים האירוניים של החיים, הזוגיות ובכלל - מעבר לכך שהצד הקומי בו לא עושה את העבודה, אין בו אמירה מיוחדת שהופכת אותו לראוי ולמשמעותי.

למועדי הקרנה

"שטני" (ארה"ב 2021) **
אימה. סרטו של ניל בלומקמפ. לקרלי (קרלי פופ), בחורה צעירה שגרה לבדה במקום פסטורלי, לא הרחק מאגם גדול, יש סיוטי לילה קשים. היא רואה בהם את אמה, איתה היא לא בקשר כבר שנים, על רקע מחלוקות עבר ביניהן, בבית נטוש וניכר שהאם במצוקה. מפגשים עם חבריה, מרטין (כריס וויליאם מרטין) ואנג'לה (נטלי בולט) לא מפיגים את פחדיה. היא מוזמנת להגיע למעין מוסד רפואי לא קונבנציונלי בו היא מגלה שאמה מאושפזת שם במצב של קומה. שני הרופאים שמקדמים את פניה, מייקל (מייקל רוג'רס) ודניאל (טרי צ'ן) מציעים לה להתחבר למעין כיסוי ראש עם אלקטרודות, שיאפשר לה להיכנס לראש של אמה, לראות אותה ולשחוחח איתה, בעוד הם צופים במתרחש מעל מסך מחשב. כשקרלי נכנסת לטרנס ההיפנוטי שמאפשר לה פגישה עם אמה, זו מסרבת להסתכל עליה ומפצירה בה שלא תיצור איתה קשר שוב. 104 דקות.

שטני, תמונה באדיבות סרטי יונייטד קינג

שבענו כבר מסרטי אימה העוסקים בהשתלטות דמונית של ישויות מעולם הרוע האפל והשטני על נפשותיהם ונשמותיהם של בני אדם. אז הנה עוד סרט על תופעה פאראנורמלית שכזו שמצריכה תהליך של גירוש שדים. לא ברור מדוע נעשה הסרט הזה. הבמאי שלו, ניל בלוקמפ, ממוצא דרום-אפריקאי, יצר סרט אחד מצוין, "מחוז 9" (2009) בסוגת המד"ב, אבל סרטיו הבאים, אליסיום (2013), ו"צ'אפי" (2015), הבדיוניים אף הם, היו פחות טובים. "שטני" הוא למעשה סרטו הארוך הראשון מאז "צ'אפי", והמעבר לז'אנר האימה לא מיטיב איתו. הסרט נראה כמו פרויקט מוזמן שיש לו לכאורה קהל יעד שפוט (של סרטי אימה פאראנורמליים), אבל לדעתי אפילו להם הוא לא יחדש להם דבר בתחום. פשוט סרט מיותר.

למועדי הקרנה