לא עוד הצגת תיאטרון

שעתיים נסיעה דרומה לא הכינו אותי לבאות. שעתיים חזרה מהדרום הביתה לא הצליחו להרגיע את הסערה שנמשכה ימים ארוכים ועוד ממשיכה להדהד בי. "הבשורה" של תיאטרון דימונה היא לא עוד הצגת תיאטרון אפוקליפטית על עולם דקדנטי. המחזה, שהגו ויצרו במשותף מנהלו האמנותי של תיאטרון דימונה והבמאי, אורי וידיסלבסקי ובת זוגו, השחקנית נעמה שפירא, הוא מניפסט רדיקאלי מבריק וחד, אשר נכתב בדם לבם ונרקם בכישרון רב ובעדינות יתרה לכדי יצירת תיאטרון מעולה, שיש בה כל מה שהופך אמנות לקנונית.

זהו  מחזה הנשען על יצירות מופת ואינו  נופל מהן, אלא מוסיף משלו בכל הנוגע ללקיחת אחריות על כאוס נתון ועל אובדן צלם. בין "אמא קוראז'" של ברכט, לבין "המנצח" של רונלד הארווד, נעה "הבשורה" ובשקט מטריד קוראת להתעורר. כמו קוראז' מהלכים גם גיבורי המחזה הזה במרחבי עולם חרב, שגבולות המוסר בו מטושטשים. כמו וילהלם פורטוונגלר, במחזה של הארווד, גם כאן, שיתוף הפעולה מתכסה באידיאולוגיה והדרך לגיהינום רצופה בכוונות טובות.


הבשורה, תיאטרון דימונה, צילום: יוסי צבקר

על רקע התיאטרון הישראלי הממסדי, שחף כמעט לחלוטין מביקורת עומק כנה וכשכזו כבר נשמעת, אזי בקול ענות חלושה, רפה, מגומגמת ומחופשת היטב, "הבשורה" אינה מסתתרת, אלא מסתכלת למציאות בלבן של העיניים ואינה חוסכת שבטה ממחולליהּ. וכשהאמת מתבוננת בך כך, מבלי למצמץ, עירומה ומתחננת על נפשה, מן הבמה, היא נחרטת ונצחית.

ישנה מלחמת תרבות שם בחוץ והיא מערערת הכל ומהפכת עולם ותפישות עולם, ובסופו של דבר, מובילה אותנו לאבדון. הרוב מיישרים איתה בשתיקה קו, מפחד, מחולשה מטעמי רווח והפסד, לך תדע. מעטים ייצאו נגדה תוך מוכנות לשלם מחיר אישי כבד. ויש את אלה שיעטפו את כניעתם בדגלים וסיסמאות. הם, המסוכנים מכולם - השטן שבתוכנו. במחזה הזה, כפי שצוטט וידיסלבסקי, התליינים של התרבות הם ה"תרבותניקים" עצמם, אלה המדרדרים בהתנשאות יתרה את עגלות היצירה והיוצרים, באשר הם, אל התהום ומתבלבלים להאמין בחשיבות תפקידם במשחק הגדול של הכוחות. כן, יש מגיפה שם בחוץ. כן, העולם חולה ומחליא. כן, זה התפקיד שלנו להגן על עצמנו, לקחת אחריות על תפקידנו בהצגה.

עלילת המחזה האפוקליפטי מתרחשת בצומת דרכים, בעולם מוכה וחרב הנשלט על ידי סדר עולמי חדש. זו המגיפה המתמשכת שהכתה בעולם הישן, אשר מחקה מדינות וערים וחיסלה רבע מהאנושות, שהובילה לצמיחתו של כוח שלטוני חדש, מסתורי ועלום, תועלתני ואכזר, הדוגל בערכים שמרניים, מלבה את פנטזיית גן העדן ומבטיח חיי שלווה, מעודד מחשבה אחידה לכל, מוחק זיכרון, שולט בחיים ובמידע, מפעיל כוח נטול סייגים וחסמים כלפי כל מי שנחשד כמתנגדו ופועל, איך לא, להכחדת התרבות.


הבשורה, תיאטרון דימונה, צילום: יוסי צבקר

כמה קשה לבנות, כל כך קל לחרב

מם ואלף, במאית עבר מצליחה והאסיסטנט שלה, הגיעו אל הצומת תוך מנוסה מפני הבשורה. הם היו האחרונים לעזוב את התיאטרון בו עבדו בעיר הבירה שחרבה כמו שאר הערים, ממלטים נפשם, נודדים במשך שנים מיישוב קטן ומנותק אחד למשנהו, נרדפים, חסרי כל. עכשיו הם כאן, בצומת, שנראית כמו עמדה שננטשה בחופזה. במהרה יגלו כי מבלי שנשאלו או בחרו בכך, מונו ל"מבקרי תרבות" האחראים על עיצוב צביון התרבות. לכאורה עצמאיים, אך בפועל הם הזרוע המבצעת, תליינים מטעם המשרד לחקר ועיצוב התרבות, בשירות הבשורה. מם ואלף, הם האחראים, הלכה למעשה, על קיומם או חדלונם של ההצגות העוברות בצומת, הצגות נודדות על עגלות משא, שנעצרות ומציגות בפניהם את מרכולתן. בהינף יד יחרצו בסוף כל מופע את דינם של ההצגות והמציגים: מי "ראוי" וימשיך הלאה אל היישוב הבא ומי "מיותר" ופניו אל תהום הנשייה. במהירות מצמוץ, כמעשה פאוסט, הם יקבלו על עצמם את התפקיד, יאמצו את דף המסרים, יישרו קו.

המימד הוויזואלי בהצגה מרחיב לב , לוקח את הצופה למסע המאפשר לדמיון לרקד. אנחנו במרחב ובזמן אחר- עולם עתידני ועם זאת חזרה אחורה על ציר הזמן אל עידן של להקות שחקנים נודדות ושימוש מסורתי באביזרים ליצירת קולות מן הטבע כמו משב רוח או צליל מים מפכים. רוצה אולי לומר, מה שהיה הוא שיהיה. הצגות בתוך הצגה מגישות סל רבגוני מן המשל ועד הקומדיה דל ארטה, מאמנות המיצג, דרך שייקספיר ועד מניפסט אמנותי פרפורמטיבי. ויש גם מופע מוזיקאלי מהונדס עד זרא שכל עניינו שטיפת מוח. כל אלה מדנדנים צלול וברור פעמוני אזהרה: כמה קשה לבנות, ככה קל לחרב. ובעיניי רוחי עולות להן תמונות של פסלי האבן העצומים של בודהה, שסותתו במאה השישית לספירה בין המצוקים בעמק במיאן באפגניסטן, ופוצצו ב-2001 בדינמיט על ידי הטאליבן כיוון שלטענתם לא תאמו את ערכי האסלאם.


הבשורה, תיאטרון דימונה, צילום: יוסי צבקר

מה תפקידה של האמנות, מה תרומתה ומה חשיבותה למין האנושי? שואלת ההצגה מבלי לשאול מפורשות. מהי הבשורה שמביאות איתן אותן להקות שחקנים נודדות בין ערי סְפַר מרוחקות ומנותקות אם לא מבט, חלון וראי פנימה אל תוככי הנפש, רוח המפיצה בעֹברה זרעי מחשבה עצמאית, מפזרת את האבק מן היומיומי, ומספקת לנושם אותה התעלות, חיבור אל עצמו והקשר. מכאן מלחמת התמיד בין השררה לבין האמנות והאמנים, מכאן הניסיון הנצחי לשעבוד הרוח, חופש היצירה, הביטוי וההבעה על כל צורותיו.

בכל דור ודור איפשהו מצלצל הטלפון ועל הקו המפקח מטעם משרד כלשהו המבקש לאלף את הרוח, מישהו השולף אקדח למשמע המילה: תרבות. בכל דור ודור, יש מישהו, בצד השני, שמרים את השפופרת ומשכנע את עצמו, מתוך יוהרה בלתי מרוסנת, שלא סתם הוא הנבחר לשבת שם בצומת. אבל הרוח, מטבעה, חופשית והיבריס, סופו מקדמת דנא אינו טוב ומיטיב.

הבשורה, תיאטרון דימונה, צילום: יוסי צבקר

שחקנים ויוצרים משובחים

לצד טקסט פנומנאלי, רב רבדים שבכל קריאה פותח עוד ועוד יובלים נסתרים, "הבשורה" היא תצוגה מופתית של תיאטרון על כל היבטיו ומשחק עילית, חף מקישוטים ונדיר בדיוקו. נעמה שפירא, בתפקיד מם, בוערת ומלבה, סוערת ומסעירה ולא בפעם הראשונה. שפירא היא שחקנית חד-פעמית שעשויה מהחומרים שמהן קורצו אגדות. בטבעיות, כלומר ללא מאמץ ניכר לעין, היא פשוט סוחפת את הצופה אל מערבולת מעברים רגשיים ולא מפסיקה להפתיע. זהו תפקיד שנכתב למידותיה ולמען האמת מגיעים לה (ולנו הצופים) יותר תפקידים שכאלה. שפירא פרטנרית יוצאת דופן בנדיבותה, שהופכת את כל השחקנים סביבה לטובים יותר ומנערת את הבמה מכל מה שמריח כמו אזורי נוחות וזה בעיקר מרענן. צח מלול, בתפקיד אלף, יד ימינה של מם, הוא בר-יום, פעור ונוגע ללב. מלול, יליד דימונה, הוא שחקן של דקויות, בכל קנה מידה תגלית אמיתית, שיש לזקוף לזכות תיאטרון דימונה. אבל ברור מעל לכל ספק כי "הבשורה" היא יותר מכל הצגה של אנסמבל, עבודת צוות משובחת שמוצעד ביד בוטחת של במאי אשר יודע מלאכתו בפיתולי הדרך המאתגרת שסולל המחזה.

חנית כהן מור יוסף, בתפקיד אנדריאה, צעירה שקבלה על עצמה את הבשורה, בחרה לחיות את היום בלי עבר ועתיד ולשרת, בשם המשרד, את יושבי הצומת, מגלמת היטב את דיוקנו של השוטה המאושר, זה הבוחר לא לנקוט עמדה, לישון ולשכוח ובלבד לעבור את היום. ויש את רמי שוורץ, שחקן פיזי עם נוכחות בימתית שאי אפשר להתעלם ממנה ואת עמנואל דמידוב, עדי אלדדי, קובי אילוז ושיר שאלתיאל, שמחליפים דמויות כמו גרביים ועושים מלאכתם בדבקות וזה יפה-יפה, ומקורי ורב מעוף. 


הבשורה, תיאטרון דימונה, צילום: יוסי צבקר

במת האולם האינטימי והעוטף של תיאטרון דימונה, שעיצבה אלכסנדרה נרדי, מרומזת ומאפשרת בכך לצופה להרכיב בעצמו את המרחב לכדי עולם שלם וכאוטי. הבחירות העיצוביות אינן ברורות מאליהן, ממש כמו הבחירות המוזיקאליות והמוזיקה המקורית היפה שהלחין וידיסלבסקי, כמו התלבושות, שעיצבה אורנה ברנטשמעוני, שגם בהן יש מידה לא מבוטלת של הפתעה, התנועה המנוקדת בקריצות שעיצב דניאל זעפרני והתאורה ה"לכאורה" מינימליסטית של אורי מורג, שפורטת על תחושות ומפעילה קשת רגשות. כשמדברים על הרחבת השורות ועשייה אמנותית משמעותית שנותנת מקום ובית לאמנים מקומיים, לזו הכוונה. כשמדברים על תוכן מקורי, כך נראה המקור. שנתיים וחצי אחרי פרוץ המגיפה, ששיתקה את עולם התרבות והפכה את העושים במלאכה בהגדרתם כ"בלתי חיוניים", כשתופעות הלונג קוביד עדיין נותנות אותותיהן ומקשות על חזרה לשגרה, נראה כי מדימונה יוצאת הבשורה.

ובחזרה להתחלה: זוהי לא עוד הצגה על עולם דקדנטי, זוהי יצירת תיאטרון מעולה, שיש בה כל מה שהופך אמנות לקנונית. טסתם חמש שעות ללונדון לראות תיאטרון, לא תיסעו שעתיים לדימונה כדי לגלות עולם?