"סיראנו" (ארה"ב 2022) **** וחצי

דרמה-מיוזיקל. סרטו של ג'ו רייט, על פי המחזמר של אריקה שמידט, בהתבסס על המחזה מאת אדמונד רוסטנד. איש הצבא והלוחם סיראנו דה ברז'ראק (פיטר דינקלג') הוא אדם כובש, אף על היותו נמוך קומה. הוא אינטלקטואל רגיש, אלוף בהבעה ובמשחקי מילים שנונים, דו קרב מילולי ודו קרב פיזי בו הוא מפליא להפעיל את חרבו. סיראנו מאוהב בסתר ברוקסן (היילי בנט), חברתו משכבר השנים, מילדותם באותו כפר, וגם כעת הוא קרוב אליה ומסייע לה ככל שיוכל, והיא מסמפטת אותו. סיראנו חש רגשי נחיתות בגלל קומתו הנמוכה ולא חושף בפני רוקסן את אהבתו אליה. היא מצידה מתאהבת בכריסטיאן (קלווין הריסון ג'וניור), ידידו ושותפו לגדוד, ואף מבקשת ממנו שיסייע לה להתקרב אליו ולגרום לו לשלוח לו מכתבים שיכבשו את לבה. ומאחר שכריסטיאן לא יודע לכתוב, סיראנו המיוסר כותב את המכתבים שלו לרוקסן וגורם לקשר ביניהם להתהדק. 123 דקות. סיראנו


סיראנו, תמונה באדיבות פורום פילם

לאורך ההיסטוריה של הקולנוע הועלה למסך סיפורו של סיראנו דה ברז'ראק כמה וכמה פעמים. למעשה, אם ניקח בחשבון סרטי טלוויזיה והפקות תיאטרון מצולמות, זוהי כבר הגרסה הקולנועית העשירית העוסקת בו. באלה היותר מוכרות גילמו אותו ז'ראר דיפרדייה וחוזה פרר, כאדם בעל אף ארוך במיוחד, מה שגרם לו לרגשי נחיתות ותסכול. כאן זוהי קומתו הנמוכה הגורמת לו להיאבק כל פעם מחדש על כבודו וכשזה מגיע לרומנטיקה הוא פשוט מתבייש להצהיר על אהבתו בפני רוקסן חברתו הטובה ובמקום זאת הופך לגיבור טראגי מיוסר בכך שהוא מסייע לה לזכות באהבתו של כריסטיאן.

למען האמת ההיסטורית, סירנו דה ברז'רק היה  סופר ומחזאי בן המאה ה-17 וגם איש חרב בצבאו של המלך לואי ה-13. הוא היה מאהבו של הכותב והמוזיקאי שארל קופו ד'אסוסי, אם כי במחזה של אדמונד רוסטאנד הוא רומנטיקן מתייסר עקב אהבה נכזבת לחברתו רוקסן. הבמאי ג'ו רייט הוא בעל זכויות רבות בקולנוע. ברפרטואר הבימוי שלו בין היתר הסרטים "כפרה", "גאווה ודעה קדומה", "שעה אפלה", "האישה בחלון" ו"אנה קרנינה". גם כאן הוא מוכיח את כשרונו כמי שמנצח על יצירה נהדרת, שילוב של דרמה ומיוזיקל, המצולמת וערוכה להפליא, שגם מביאה לידי ביטוי את כישורי המשחק המעולים של פיטר דינקלג', בעלה של אשת התיאטרון שחיברה את המיוזיקל, אריקה שמידט, ואבי שני ילדיהם.

בשנים האחרונות הוא זכה בתהילה מחודשת בזכות הסדרה "משחקי הכס", אם כי לאורך השנים הוכיח את כשרונו בכמה וכמה סרטים, בהם "אנשי התחנה", "חי בשכחה", "לאסי", "סיפורי נארניה: הנסיך כספיאן", "אקס-מן: העתיד שהיה", "שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי" ו"הנוקמים: מלחמת האינסוף".             

הטוב עוד לפנינו, תמונה באדיבות Red Cap

לשני הבמאים-תסריטאים-מחזאים אלכסנדר דה לה פטליר ומתייה דלפורט, יש רקורד של עבודה משותפת בארבעה סרטים, לפחות. הם ביימו יחד את "שם פרטי" (2012), כתבו יחד את "מישהו משומקום" (2014) שדלפורט ביים, והיו שותפים לכתיבת "22 קליעים" שרישאר ברי ביים ו"משפחה לא בוחרים" (2015), של מרטין בורבולון. והכימייה שהתפתחה ביניהם בכתיבה ובבימוי ניכרת מאוד גם ב"הטוב עוד לפנינו". היכולת שלהם לשרטט באור קצת אירוני, קצת לעגני, לעיתים אפילו מגוחך, קונפליקטים אנושיים מטרידים, עומדת בלב עבודת הקולנוע הזו שלהם, ואנחנו חווים אותה כמרגשת ונוגעת ללב.

זו "קומדיה של טעויות" שיש בה אלמנטים קומיים וטראגיים כאחת. יחד עם זאת מדובר גם בסרט דרך וסרט חברים, של שניים שמכירים זה את זה עד כדי כך טוב, שהם לא יכולים כמעט לעבוד האחד על השני. והכמעט הזה – עם כל החלקים המוטלים בספק שבו - עושה את העבודה. זה סרט בעל מאפיינים רומנטיים, וגם בעל רובד חברתי. הכתיבה של פטליר ודלפורט חדה, שנונה, מדויקת ויורדת עד לפרטי הפרטים הקטנים של החיים. את שני כוכבי הסרט אנחנו מכירים משלל סרטים. את פבריס לוקיני ראינו ב"גלימת השופט", "מולייר על אופניים", "הנשים בקומה השישית", "פוטיש אישה צעצוע" ועוד. פטריק ברואל, שהוא גם זמר, כיכב בין היתר ב"שם פרטי", "שינוי בתוכנית", "סוד", "מחכה לך" ועוד. משחקם והחיבור ביניהם מופלאים בסרט הרגיש והמרגש הזה, שגרם לי לצחוק ולבכות בו-מנית.

הסרט הזה כבר היה מוכן להפצה ב-2020, אלא שאז באה הקורונה וטרפה את הקלפים לכל התעשייה, ויציאתו נדחתה, עד עכשיו. בהיות ד"ר מורביוס דמות חדשה (לא בקומיקסים, אלא בסרטים) הוא מתחיל למצב את עצמו בשטח, כסרט שלישי ב"יקום הספיידרמן של סוני", הכולל כבר את שני סרטי "ונום".

שיתוף הפעולה בין מארוול וסוני נובע בעיקר מכך שסוני מחזיקה בזכויות למאות רבות של דמויות נוספות מהקומיקסים של מארוול, כך שבשיתוף הפעולה ה"מאולץ" הזה עשויים להתקיים גם מפגשים בין היקומים, ויחד עם זאת החברות ישמרו לעצמן את הבלעדיות על דמויות שהן בעלות הזכויות עליהן. בשלב מסוים בסרט, מורביוס מציג את עצמו כונום לפני שהוא מזדהה בזהותו האמיתית, וזהו הקומיק רליף היחיד כאן, בעוד שסרטי מארוול נטו מלאי הומור, דאחקות ובדיחות.

הסרט מדגיש את הכריזמה הבלתי מעורערת של ג'ארד לטו (שהוכחה כבר בפרויקטים קודמים שלו, כמו "מועדון הלקוחות של דאלאס", "הדברים הקטנים" ו"בית גוצ'י") ומעלה את השאלה המסקרנת, שתשובה עליה נקבל אולי בסרט הבא של היקום, האם מורביוס הוא גיבור או נבל? גם דמותה של מרטין לא מפוענחת עד הסוף ונצטרך להמתין ולראות האם היא בת ברית או יריבה של מורביוס. בסך הכל זוהי השקה סבירה למדי של דמות חדשה ביקום של מארוול-את-סוני. הן ברמת הנראטיב, הן בתחום האפקטים והן בפרזנטציה בכלל. לא הברקה גדולה, גם לא נפילה.