"אימהות מקבילות" (ספרד 2022) *****
דרמה. סרטו של פדרו אלמודובר. ג'ניס (פנלופה קרוז) היא צלמת מקצועית. בעת שהיא מרכיבה בסטודיו שלה בעזרת עדשת מצלמתה את פרופילו הוויזואלי של גבר נאה בשם ארתורו (ישראל אלג'לדה). מתברר לה שהוא עוסק בארכאולוגיה ויכול לסייע לה באיתור קבר האחים אליו הושלכה גופתו של סבא רבא שלה שנרצח בתקופת שלטונו המדמם של הרודן פרנקו בספרד. ההיכרות ביניהם גם מובילה למיטה, אף שהוא נשוי, וג'ניס נכנסת להריון ומתכוונת ללדת למרות הפצרותיו של ארתורו שלא תעשה זאת. במחלקת היולדות בבית החולים היא פוגשת את אנה (מילנה סמית'), בחורה צעירה, למעשה בסוף שנות העשרה שלה, שנכנסה להריון לא רצוי. ג'ניס הבוגרת מלאת התרגשות בשל העובדה שהיא עומדת להיות אמא, בעוד אנה הצעירה חוששת מכך מאוד. היא מלצרית צעירה שגדול עליה להיות אמה, מה גם שאמה שלה האנוכית, שחקנית תיאטרון במקצועה, אלנה (רוסי דה פאלמה), לא ממש מסייעת. ג'ניס לוקחת על עצמה לעודד ולחזק את אנה. השתיים יולדות בנות באותו תזמון ונפרדות והולכות כל אחת לדרכה, מבלי לדעת שהקשר שנרקם ביניהן בבית היולדות יחבר ביניהן לנצח. אימהות מקבילות

אמהות מקבלות, תמונה באדיבת בתי קולנוע לב

כשזה מגיע לפדרו אלמודובר, אל תצפו לנראטיב ליניארי פשוט. הוא מתחיל בנקודה מסוימת ומתפתח תמיד לכיוונים מפתיעים. כבר מתחילתו ברור שזהו סרט פוליטי, הראשון אולי באופן כל כך מובהק של הבמאי המצטיין, המחליט לנבור כאן בפרק היסטורי קשה בעברה של ספרד. הסיפורים המפותלים שלו, הנארגים באמנות, ולתוכם משתרבבות עלילות משנה מפתיעות, מזכירים במידה רבה טלנובלות, אלא שבאופן שבו הוא עושה זאת, הדברים מתקבלים נהדר. תחילה הוא עוסק כאן בקשר שבין ג'ניס (נקראת כך על שם ג'ניס ג'ופלין, שביצוע מרגש שלה ל"סאמר טיים" משובץ בפסקול) וארתורו, שמבטיח לחשוף בפניה את ההיסטוריה המשפחתית שלה והדברים מתפתחים לכיוונים נוספים והולכים ומשתנים שוב ושוב עד סוף הסרט. כך גם בציר העלילתי המרכזי, מרקם היחסים של ג'ניס עם אנה, שבו צפויות לצופה הפתעות מרעישות, ויותר מאחת, אותן לא ניתן לחזות מראש. ובנוסף לכך משלב אלמודובר בעלילה סיפורי משנה קטנים. למשל, בקריירה של ג'ניס. אימהותה והיותה אם חד-הורית מחייבים אותה לפנות לבוסית שלה בבקשה לשוב ולצלם, אפילו רק מוצרים מסחריים. ויש את סיפור המשנה מהצד של אנה, העובדת כמלצרית בבית קפה, שאמה שחקנית התיאטרון נוכחת-נפקדת בחייה. פנלופה קרוז, שעבדה עם אלמודובר בשורה של פרויקטים, בהם "כאב ותהילה", "לחזור", "חיבוקים שבורים", "הכל אודות אמא", "אהבת בשר ודם" ו"לעוף ההתרגשות", נהדרת כהרגלה גם כאן, ואילו מילנה סמית המקסימה היא תגלית של הבמאי וצוותו, שאיתרו אותה באינסטגרם. בשורה התחתונה, אלמודובר מספק לנו כאן כהרגלו ארוחה קולנועית עשירה, מומלצת מאוד.

"הבריחה מפרטוריה" (אוסטרליה 2020) ****

מתח-אקשן. סרטו של פרנסס אנאן המבוסס על סיפור אמיתי. טים ג'נקין (דניאל רדקליף) וסטיבן לי (דניאל וובר) הם שני פעילים חברתיים לבנים למען שוויון לשחורים בדרום אפריקה של תקופת האפרטהייד. ב-1979, בעת שהם מחלקים עלונים מטעם הקונגרס האפריקני הלאומי השחור ברחוב סואן הם נעצרים ונשפטים למאסר ממושך בכלא שמור ומאובטח היטב בפרטוריה. לאחר זמן מה בכלא השניים, יחד עם עוד מספר אסירים, מחליטים לנסות לברוח, אבל שהמשימה מאוד קשה ומורכבת, כמעט בלתי אפשרית. לאחר מעקב ממושך, של חודשים ארוכים, אחר הסוהרים וצרורות המפתחות שלהם, והדלתות אותן הם פותחים וסוגרים, מתחילים השניים וחבריהם לנסות לייצר שבלונות מעץ התואמות את מנעולי עשר  דלתות הפלדה המפרידות בינם ובין החופש המיוחל. עם איאן הרט, מארק לאונרד, רטידזו ממבו. 106 דקות. הבריחה מפרטוריה


הבריחה מפרטוריה, תמונה באדיבות סרטי שובל וסרטי יונייטד קינג

נעשו כבר כמה וכמה סרטי כלא שבבסיסם בריחות נועזות, מעוררות השראה. נציין את "הבריחה מכלא אלקטרז", "הפרפר", "אקספרס של חצות", "חומות של תקווה", "הבריחה הגדולה" ו"הבריחה מסוביבור". גם לסרט הנוכחי יש מקום של כבוד ברשימה הזו. מדובר בסרט כלא קשוח שנראה כי כל ניסיון להימלט ממנו הוא חסר תקווה מלכתחילה. ובכל זאת שני הגיבורים שלנו וחבריהם מצליחים להגות בנחישות ובעקביות תוכנית פנטסטית, יצירתית, שעולה על כל דמיון, ואף לממש אותה. הבמאי אנאן בונה תחושה של אי ביטחון ואי ודאות אצל הצופה, ככל שהולכים ורבים המכשולים שהנמלטים נתקלים בהם וחייבים להתמודד איתם. דניאל רדקליף נפרד כאן סופית מדימוי הארי פוטר שליווה אותו שנים ארוכות, אחרי שעשה צעדים משמעותיים בכיוון גם ב"בחזרה מטואיצ'י". משחקו מצוין וגם זה של עמיתו דניאל וובר. לכל אורכו כמעט שומר הסרט על מתח ודריכות. הוא נמנע לחלוטין מקומיק-רליפים ולוקח ברצינות כבדה את המשימה ששני הצעירים וחבריהם לקחו על עצמם. עד הרגע האחרון אתה לא ממש בטוח שהם יצליחו. הבמאי הצליח ליצור עבודת קולנוע מרתקת, מותחת, מפתיעה ומהפנטת.        

"אבו עומאר" (ישראל 2021) *** וחצי

דרמה. סרטו של רוי קריספל. עומאר בן השנתיים מת ממחלה בבית חולים ישראלי ואביו סאלח (קייס נאשף) רוצה להחזירו לקבורה בכפרו בגדה. בית החולים לא יכול לעזור בהסעת הגופה וסאלח יוצא לדרך לבדו כשהוא נושא את גופת בנו המת בתיק צד. בהגיעו למחסום צבאי הוא מגלה שעקב עוצר לזמן בלתי מוגבל הוא אינו מורשה להיכנס לשטחים. הוא פוגש במקרה במירי (שני ורצ'יק), אישה בהריון המחתימה אנשים על מנוי לעיתון במרכז מסחרי, שמחליטה לעזור לו והשניים יוצאים, יחד עם התינוק המת בתיק הצד למסע לא צפוי, בו ייפגשו השניים עם בני משפחתה של מירי, מאהב מעברה ועוד דמויות על קו התפר שבין ישראל והשטחים הפלסטינים. 109 דקות. אבו עומאר


אבו עומאר, קרדיט: מתן בללתי

הסיטואציה שבבסיס הסיפור טורדת שלווה: אב שבנו הפעוט מת והוא לא יכול להביאו לקבורה, וזאת מסיבות פוליטיות. הבמאי רוי קריספל מגלה שב-2007 צדה את עינו בתערוכת צילומי הסטילס "עדות מקומית", תמונה אותנטית שתיארה בדיוק את הסיפור הזה. האימאג' הזה של אב אבוד שלא יודע להיכן ללכת עם גופת בנו כשכל הדרכים חסומות בפניו, לא נתן לו מנוח. הוא החל לכתוב את התסריט בהתבסס על התמונה, אבל לדבריו התקשה מאוד להמשיך לעסוק בקורותיו של האב שאיבד את בנו - כאשר התברר לו שזוגתו, השחקנית שני ורצ'יק, בהריון וכי הם עומדים להיות הורים. ודווקא זו היא נקודת הארכימדס שמרימה את הסרט שרואה אור מסכים מקץ 13 שנים. אב פלסטיני שבנו מת ממחלה פוגש אישה ישראלית שעומדת להביא חיים חדשים לעולם - ולמרות הניגודים והפער המובנה ביניהם, תוצאה של הדו-קיום השברירי במציאות בארץ – הם מתחברים זה לזה. והאופטימיות הזהירה, ומן הסתם גם זעירה, מלווה את המסע המשותף שלהם (קייס נאשף ושני ורצ'יק עושים תפקידים טובים), שהוא לכאורה ריאליסטי, אבל בעצם בעיקר סוריאליסטי. יש משהו מתמשך מדי ומתיש במסע הזה. גם מניעיה של מירי שנתלית בדבקות בקשר עם סאלח קצת אניגמטיים. אמנם היא רווקה בודדה שעומדת להיות אם חד הורית, אבל מה לה ולבחור הפלסטיני שלא מצליח להביא את בנו לקבורה בכפרו?ההזדהות שלה איתו ועם מצבו באה אולי מתוך תחושת הזרות שלה בחברה ממנה באה. ייתכן גם שהיא מבינה את עומק הטרגדיה שחווה סאלח: אין באפשרותו אלא לטלטל את גופת התינוק הפעוט שלו  ממקום למקום, במקום לקבור אותו. וזה הדימוי הכי הולם ליחסי הישראלים והפלסטינים. הם מתקייימים במעין לימבו בלתי אפשרי: בין אובדן חיים של תינוק ובין ההימנעות מהבאתו למנוחת עולם בקבר.   

   

"הסיפור שלנו" (ישראל 2022)***

דרמה. סרטו של ירון ארזי. טל בראל (לי בירן) הוא סוכן זמרים שחצן ואמביציוזי, העובד בחברה של אמו שרון בראל (אסנת פישמן). הוא נדרש לכבות שריפה כאשר הזמר המוביל של החברה, שקד כהן (עדן מאירי) משחרר בריאיון פליטת פה. טל לוקח אותו לעבוד עם נוער בסיכון בפנימייה באזור צפון ים המלח. שם הוא פוגש במקרה באורי גולן (אליאנה תדהר), מורה במגמה המקומית למוזיקה. היא בעצם יוצרת-זמרת  מוכשרת, אבל חסרת ביטחון, ולכן ממשיכה לכתוב למגירה ולא מצליחה לממש את עצמה. הוא מבטיח לסייע לה אך נוטל ללא רשותה את אחד משיריה ולוקח אותו איתו לתל-אביב. הזמרת הלוהטת קים (קים אור אזולאי), החתמה חדשה של שרון וטל, נדלקת על השיר ושרון מחליטה שהיא תבצע אותו. עכשיו לטל יש בעיה: איך לספר לאורי, שהוחתמה אף היא במשרד של אמו, שהשיר "נגנב" ממנה. מה גם שהתפתחו ביניהם בינתיים רגשות זה כלפי זה. עם עדי חבשוש, אוראל צברי, ניר כנען, יעל פדן, עידו אליאלי. 107 דקות. הסיפור שלנו


הסיפור שלנו, באדיבות סרטי יונייטד קינג, צילום: דויד סקורי

וקודם כל שאלה: האם שם הסרט "הסיפור שלנו" מתכתב או מנסה לעורר אסוציאציה לסדרת הנוער המוזיקלית הלוהטת של אמצע שנות ה-2000 "השיר שלנו" (עם נינט, רן דנקר וכו')? אחרת, לא ברורה לגמרי משמעות השם שנבחר לסרט ולמה הוא מתייחס. באיזה מובן זה הסיפור שלנו? במקרה הטוב זה הסיפור של בני הזוג אליאנה תדהר ולי בירן, שגם יוצרים יחד, כולל את הנראטיב והשירים של הסרט הזה. האמת היא שמדובר במוצר שתפור למידתם של בני הנוער של היום, אף שהוא מסופר באמצעים שמזכירים קצת אולד-סקול. אין כאן גיבורי אינסטגרם או יו-טיוברים, משתמשי טיק-טוק או פליטי ריאליטי. אבל יש צעירים חובבי מוזיקה. הסרט מורכב לגמרי מסטריאוטיפים מוכרים בסרטים, במקרה זה מעולם המוזיקה. טל הוא סוכן קר וחסר מצפון, בדיוק כמו אמא שלו, אבל מפגש עם אורי גורם לו להתחיל לחשב מחדש את דרכו. קים היא המודל של הזמרת המובילה שחושבת רק על עצמה ושהכל מגיע לה. ואורי היא האמנית המתחבטת, בעלת כישרון ופוטנציאל, אך חסרת ביטחון ונטולת מרפקים ויוזמה. וכל זה עומד להשתנות. הנוסחה מוכרת, מסחרית, אבל שלד הסיפור רזה מאוד, דל שלא לומר דליל, הטקסטים מנסים להתחכם אבל ברובם אינם אמינים. השחקנים, רובם ככולם, משמיעים את השורות הבנאליות שלהם, בדרך כלל, אבל לא הרבה יותר מזה. קשה לקרוא לזה משחק ראוי. ירון ארזי - שביים את "מועדון החנונים: הסרט", ויצר את הסדרות "שוסטר ושוסטר" ו"נעלמים" – חתום על הסרט הזה שייתכן מאוד שבני הנוער יאהבו אותו ויתחברו אליו. בעיקר מעריצי ומעריצות הפאוור-קאפל אליאנה-את-לי.       




"אמבולנס" (ארה"ב 2022)

מתח-אקשן. סרטו של מייקל ביי, המבוסס על סרט דני בעל אותו שם מ-2005. דני שארפ (ג'ייק ג'ילנהול) הוא פושע ממולח הפועל באל.איי. הוא יוצא לביצוע שוד יחד עם אחיו החורג, וויל שארפ (יאיה עבדול-מאטין ה-2. זה זקוק בדחיפות לכסף גדול, על מנת לממן ניתוח מציל חיים לאשתו. אלא שהשוד משתבש ושני האחים גונבים אמבולנס כדי להימלט ומוצאים עצמם נרדפים על ידי כל כוחות המשטרה והביטחון המקומיים. וזהו מרדף מטורף ומסחרר שספק אם הם יוכלו לצאת ממנו כשהם עדיין בחיים. עם אליזה גונזלז, קיר אודונל, גארט דילהאנט, ג'קסון ווייט. 136 דקות. אמבולנס





אמבולנס, תמונה באדיבות Tulip Entertainment

"X" (ארה"ב 2022)

אימה. סרטו של טיי ווסט. העלילה מתרחשת ב-1979. חבורה של יוצרי קולנוע צעירים מגיעים לבית חווה באיזור כפרי בטקסס השייך לזוג מבוגרים מהאזור. בקבוצה, שחקנית הפורנו מקסין מינקס (מיה גות'), החבר שלה מפיק הסרט וויין גילרוי (מרטין הנדרסון), השחקנים העמיתים בובי לין (בריטני סנואו) וג'קסון הול (סקוט מסקודי), הבמאי אר.ג'יי ניקולס (אוון קמפבל) וחברתו לוריין (ג'נה אורטגה). הם מתכננים להפיק "סרט למבוגרים" באזור המנותק והמבודד הזה, שנבחר על ידם בקפידה. אבל כשהלילה מגיע מתברר לחבורת היוצרים והשחקנים כי חייהם בסכנה ברורה ומיידית. עושה רושם שאויב סמוי וקטלני מנסה לחסל אותם. 105 דקות. אקס


אקס, תמונת יחסי ציבור

"סוניק הסרט 2" (ארה"ב 2022)

ילדים-הרפתקאות. סרטו של ג'ף פאולר. לאחר שסוניק התמקם בגרין הילס, הוא משתוקק להוכיח שיש לו את מה שדרוש בשביל להיות גיבור אמיתי. המבחן שלו מגיע כשד"ר רובוטניק חוזר, הפעם עם שותף חדש בשם נאקלס. השניים מחפשים אחר אבן איזמרגד שבכוחה להשמיד עולמות. סוניק חובר אל שותף משלו, טיילז, ויחד הם יוצאים למסע חובק עולם לאיתור האזמרגד לפני שייפול לידיים הלא נכונות. 122 דקות. סוניק הסרט 2
 


סוניק הסרט 2, תמונה באדיבות פורום פילם

"לב של אש" (צרפת-קנדה 2022)

אנימציה. סרטם של לורן זייתון, תאודור טיי. חלומה הגדול של מיה הוא לעבוד כלוחמת אש. אך בניו יורק של שנות ה-20 הג'וב הזה שמור אך ורק לגברים. מיה מחליטה לא לוותר, מתחפשת לנער צעיר, ומתגייסת לכוחות מכבי האש, בתחנה בה משמש אביה כמפקד. 99 דקות.
"אבן המים הקסומה" (גרמניה 2019)

אנימציה. סרטם של רג'ינה וולקר, נינה ווסט, מימי מיינארד. לאטה היא קיפודה צעירה ואנרגטית, בעלת דמיון מפותח ובטחון עצמי מופרז, בעיקר בסיפורים שהיא מספרת לעצמה ולאחרים. באחד הימים נפוצה השמועה שאבן המים הקסומה של היער נגנבה על ידי מלך הדובים המרושע, ובלעדיה תיבש הבאר של היער. לאטה מתנדבת לצאת למסע מאתגר כדי להשיב את האבן, ויחד עם חברה הסנאי הם יוצאים לדרך. האם יצליחו למצוא את אבן המים הקסומה? האם ישובו בשלום אל היער ויצילו את כולם? 81 דקות. לב של אש

לב של אש, תמונה באדיבות רד קייפ