"משקלו הבלתי נסבל של כישרון ענק" (ארה"ב 2022) ****

קומדיה-אקשן. סרטו של טום גורמיקן. ניק קייג' (ניקולס קייג'), כוכב הקולנוע ה"תפרן", נאלץ לקחת כל ג'וב בקולנוע, אפילו כשהתסריטים איומים ונוראים, כדי לשלם את חובותיו ולפרנס את משפחתו. הוא מתעמת עם האני הצעיר שלו וזה לא ממש עוזר. ולכן קייג' מתפתה להצעה מפתיעה: לקבל מיליון דולר בעבור נוכחות במסיבת יום הולדת של מיליארדר, מעריץ נלהב שלו, אך כנראה אדם מסוכן, חאבי גוטיירז (פדרו פסקל). ואז מתרחש טוויסט לא צפוי בעלילה: קייג' נחטף על ידי סוכנת   ה-CIA ויויאן (טיפאני האדיש), שאנשיה עוקבים אחר גוטיירז, המציעה לו הצעה שלא יוכל לסרב לה. עליו לשמש כמודיע של הארגון וכדי לעשות זאת עליו להיכנס לתפקידים האייקוניים שלו בסרטי האקשן הרבים בהם כיכב,  ולאתגר מחדש את הדמויות הגדולות מהחיים שגילם לאורך השנים, וזאת על מנת  להציל את עצמו ואת בני משפחתו האהובים. 107 דקות. משקלו הבלתי נסבל של כישרון ענק


משקלו הבלתי נסבל של כשרון ענק, תמונה באדיבות פורום פילם

זה בדיוק מה שהיינו מצפים מניקולס קייג' לעשות בשלב הזה של הקריירה שלו. להביא את האינפוט שלו ו"להסביר" למה בעשור האחרון, ואולי אף למעלה מזה, הוא הרבה להשתתף בסרטי אקשן ומתח סוג ב', ג' ו-ד', כמעט ללא אבחנה. והוא עושה זאת כאן בצורה מבריקה. בהומור, באקשן, באירוניה עצמית, תוך שיתוף האלטר אגו הצעיר שלו. זה מצד אחד סרט אקשן, ובמקביל קומדיה מטורפת. בעקבות הסרט הזה אפילו גדולי מבקריו יודו שמדובר בכוכב ענק. קייג' מבהיר סוף סוף איך הצליח להישאר רלוונטי כל השנים, למרות לא מעט עבודות גרועות בהן נטל חלק. דווקא "פיג", סרטו האחרון, היה בהחלט מוצלח. תחת שרביט הבימוי של טום גורמיקן ("הדייט שהביך אותי"), מגלם קייג' את עצמו באופן מופתי וממחיש מחדש שהוא שחקן גדול.

החיבור שלו לפדרו פסקל כאן נראה כמו "שידוך משמיים" וגם טיפאני האדיש עושה תפקיד נהדר. בסרט מוצגים קרוביו (לא האמיתיים) של קייג', ובאמצעותם נוצר כאן גם פרופיל נפלא של משפחה לא מתפקדת, אבל כזו שחבריה אוהבים זה את זה אהבת נפש. ובאשר לטריוויה על קייג' והקריירה שלו, די אם נאמר שהאולפן המפיק ("ליונסגייט") הוציא מהסרט סצנות שנכללו בו מ"עימות חזיתי", "קון אייר", "לעזוב את לאס וגאס" ו"עקיצה ב-60 שניות",  במחשבה שהן לא מתאימות לקונספט. אבל אל דאגה. קייג, ממפיקי הסרט, מבטיח שב"גרסת השחקן/ מפיק", שתופץ בפלטפורמות הביתיות, הקטעים האלה יופיעו. יש למה לצפות.        

 


"מרחק הליכה" (ארה"ב-ישראל 2019) ***

דרמה. סרטה של נגה אשכנזי. אלי (אלי טרים) שבה לזמן קצר לעיירת הולדתה באייווה. היא שחקנית-זמרת צעירה שהתקבלה להצגה בברודוויי. היא פוגשת את אחותה הגדולה ג'וני (חני פירסטנברג), מנהלת בית הקפה המשפחתי, והריחוק ביניהן ניכר. הן לא נפגשו שלוש שנים, מאז מות אימן, ולג'וני יש משקעים וחשבון פתוח עם אלי. מי שמנסה לתווך ביניהן היא דני (דנה איבגי) סטודנטית ישראלית החיה בבית ג'וני כדיירת משנה. היא למדה רפואה בארה"ב, משמשת כמתמחה וכעת צריכה לבחור בין השתקעות באמריקה ועבודה במקצוע ובין שיבה הביתה, לישראל. מי שבגללו היא מתלבטת הוא בן זוגה, שמקווה לבסס איתה מערכת יחסים רצינית. 82 דקות. מרחק הליכה


מרחק הליכה, תמונה באדיבות סרטי יונייטד קינג

הבמאית נגה אשכנזי, שהצליחה להרים קו-פרודוקציה ישראלית-אמריקאית, למדה קולנוע בסורבון בפריז, ותיאטרון וריקוד בקולג' של גרינל, אייווה, המקום בו מתרחש סרטה. ממה שכתבו עליה ניתן להבין שכאשר היא לא בארה"ב היא מתגוררת בתל-אביב ועובדת ככותבת מחזות ל"הבימה". אחד הדברים שלא ברורים בסרט הוא למה כל שלוש הבנות שרות בו, כל אחת בתורה, שירים שרוצים לרגש. זה לא מקדם את העלילה, אפילו תוקע אותה. שתי האחיות מנוכרות זו לזו בהתחלה, ולכאטורה יש ביניהן איבה, עקב מטענים מהעבר.

אבל זה קונפליקט שאינו חזק דיו, ולא מספיק שג'וני עושה פרצוף כועס או לא מרוצה כל אימת שאלי שרה או ממתיקה סוד עם דני. שלוש הצלעות הנשיות שמובילות את הסיפור לא מספיק חזקות וגם לא מגובשות, ואנחנו לא ממש מבינים מה הבמאית רוצה שיעבירו כאן. האם הרקע של היחסים עם האם שהלכה לעולמה, והמשקעים שנותרו בעיקר אצל ג'וני? האם היא גם מתוסכלת מכך שאחותה הקטנה בדרך לברודוויי ואולי לתחילת קריירה שם, בעוד היא נשארת במסעדה המשפחתית? האם להחלטתה של דני האם להישאר באמריקה או לשוב לתל-אביב, יש משקל כזה חשוב בסיפור? האמת היא שלא, ולא, ולא. וזאת למרות ששלוש השחקניות סימפטיות למדי, ואנחנו יודעים שפירסטנברג ואיבגי שחקניות טובות, אבל נראה כי הבמאית לא הצליחה להוציא מהן את המיטב שלהן. בסיפור המינורי הזה, בו שיתף עם אשכנזי פעולה בכתיבה טייסון סטוק, יש שרטוט של פרופיל החיים הפרובינציאליים באמריקה התיכונה באופן שנראה אמין למדי, אבל לטעמי, סיפור המעטפת כולו לוקה מאוד בחסר.        



"אויבת יקרה שלי" (ישראל 2020) ** וחצי

דרמה. סרטה של ציפי טרופה. לאחר 25 שנות נתק ביניהן, חברות הילדות מאיה (עדי גילת), צלמת במקצועה, ואליס (חנאן חילו) נפגשות שנית. עוד לפני הגיעה כותבת אליס ומבקשת ממאיה, שאביה רופא, כי תסייע לה להעביר את אביה החולה מבית חולים בגדה לשיקום במרכז משופר ומשודרג מהסוג הזה בירושלים. כך מתחדש הקשר בין השתיים, שהתוודעו זו לזו בסטודיו לבלט באבו טור כשהיו נערות בנות 14. הן מתחבבות זו על זו כבר מהרגע הראשון. שתיהן אוהבות שירה, לשתיהן חלומות גדולים לעתיד. ולמרות שאביה של מאיה מגלה לה שאליס ערביה, החברות ביניהן נמשכת ואף מתהדקת.

אחרי שנתיים נאלצת אליס לוותר על אהבת נעוריה ולהתחתן עם איברהים (איברהים סאקאללה), איתו היא עוברת לגור בפריז. וכאמור, כשהיא חוזרת השתיים מחדשות את החברות ביניהן. לשניהם אבות שאינם בקו הבריאות. אליס מתוודעת לבן (בן גבעון), בנה של מאיה, העומד בפני גיוס ורוצה לשרת בסיירת. אליס מחדשת קשר גם עם אהוב נעוריה דאוד (אדיב ספדי). ולמרות ההתנגדויות של המקורבים לשתיהן, ולמרות הניסיון לגייס את אליס לארגון טרור, השאלה היא האם בנסיבות החדשות קיים סיכוי שהחברות ביניהן תשרוד? 100 דקות. אויבת יקרה שלי  


אויבת יקרה שלי, תמונת יחסי ציבור

זה זמן רב שלא פגשתי סרט שאין בו כמעט בכלל סאבטקסט, ושכל הטקסטים שלו הם הכי קלישאיים ושחוקים בעולם. העלילה מתרחשת בתפר שבין אבו טור הערבית ואבו טור היהודית, הגיבורות הן חברות ילדות, האחת ערבייה והשנייה יהודייה, ולכן לפנינו "סרט קונפליקט" שאילו היה כתוב ומבוצע נכון, היה עשוי להפוך למרתק. אבל הבמאית-מפיקה-תסריטאית הוותיקה ציפי טרופה, שהיא גם פרופסור לקולנוע באוניברסיטת ניו-יורק, וברקורד שלה כבמאית, בין היתר, "תל אביב ברלין" (1978), "כרוניקה של אהבה" (1998) ו"שישה מיליון רסיסים" (2001) – נכשלת כאן ברוב הפרמטרים.

התסריט כאמור בסיסי, על גבול החובבני, הדיאלוגים מאוד פלקטיים ושתי השחקניות הסימפטיות בעיקר מדקלמות את הטקסטים שלהן. וכל אלה הופכים את הסרט למאוד לא אמין. אינני יודע מה עבר על טרופה – בכל זאת קולנוענית מכובדת ובעלת קבלות - כשעשתה את הסרט הזה, אבל אפילו המעברים מסצנה לסצנה, מעולמן של הגיבורות כילדות לזה של היותן נשים מורכבות בבגרותן, נראים מלאכותיים. גם הסימטריה שבין מצבן כבנות לאבות תשושים נראית פשטנית ולא משרתת שום דבר בעלילה. הנראטיב כולו מאוד נאיבי, דליל וחסר חוט שדרה רציני. שחקני המשנה מתפקדים כמריונטות ואפילו הסיפור הדרמטי בפוטנציה של אליס, הבעל איתו נסעה לפריז וחזרה, ומאהבה-אהוב ילדותה, מתמוסס כלא היה. ואחרון אחרון חביב, הבן של מאיה, שגם נקרא בן, הולך להתגייס לסיירת (כדי ליצור עוד קונפליקט מלאכותי בין שתי החברות) ואמו – חד-הורית שהוא בנה יחידה, לא מנסה למנוע זאת. נו, באמת!     


"ככה את אוהבת" (ישראל 2019) ** וחצי

דרמה. סרטה של לימור שמילה. תמרה (הילה וידור), קרייריסטית בעולם ההימורים האינטרנטי, חיה בעולם של ציפיות גבוהות וסטנדרטים של ביצועים מושלמים. כשהיא יולדת את בתה הבכורה השינוי המשפחתי מערער את האיזון בחייה והיא נכנסת למערכת יחסים של כוח ושליטה מול בעלה הטייס, אורי (יקיר פורטל), שמשתף פעולה כאילו רק המתין להיות המושפל במערכת. לרגע נראה שהדינמיקה החדשה ביניהם מחזירה הכל לאיזון, כשלכל אחד מהם יש תפקיד מוגדר ואין סימני שאלה. אבל הלחץ על תמרה הולך וגובר בכל המישורים. היא נחושה להמשיך ולהצליח בעבודתה, כשהבוס המלחיץ שלה (תום אבני) לא מקבל לא כתשובה. תמרה מפקידה את התינוקת שלה בידי מטפלת שהיא לא סומכת עליה, והיחסים שלה עם בעלה הופכים תובעניים יותר ויותר. האם תצליח להיחלץ מהסיטואציה הקשוחה בה כלאה את עצמה? עם דב נבון, פלורנס בלוך. 96 דקות. ככה את אוהבת


ככה את אוהבת, תמונה באדיבות סרטי יונייטד קינג

לימור שמילה, מלהקת עטורת פרסים, עשתה לפני מספר שנים מעבר גם לבימוי. סרטה הראשון היה "מונטנה" והסרט הנוכחי הוא פרויקט הבימוי השני שלה. ראשית, נראה כאילו עבודת התסריט עליו לא הושלמה. אנחנו לא מצליחים להבין עד הסוף את המבנה האישיותי והפסיכולוגי של הדמויות. לידה אכן גורמת לשינויים, אך הבחירה של תמרה לעבור ליחסי סאדו-מאזו עם בעלה לא ברורה ולא מנומקת. גם לא ההיענות המהירה והמוחלטת שלו לסיטואציה. אמנם טייס, בעל דימוי של מאצ'ו בפוטנציה, שמתגלה כמזוכיסט - זו נקודת מוצא מרתקת, אבל אחרי שהבנו את זה העניינים לא מתקדמים לשום מקום. אגב, סרט בעל אופי כזה, מתבקש שיהיה הרבה יותר נועז בסצינות הסקס שלו.

התסריט כאן נראה יותר כמו סקיצה לא מפותחת דיה, הדמויות לא מפותחות, בייחוד זו של אורי, וגם זו של תום. זו של תמרה קצת יותר מגובשת, מה גם שהילה וידור שחקנית מצוינת ואפילו כשהתסריט שקיבלה לידיה רחוק מלהיות מושלם, היא עושה עבודה טובה. אלא שזה לא מספיק. הדיאלוגים לא קולעים ולא תורמים להתפתחות העלילה, דמויות חשובות נותרות שטחיות ואניגמטיות אנחנו לא ממש מבינים עד הסוף מיהי המטפלת של התינוקת, בגילום פלורנס בלוך, ומיהו הטייקון העשיר, בגילום דב נבון, שמספק הון עתק להנפקה של תמרה ומנהלה. ובכלל, הסרט לא מצליח לעורר רגש והמוטיבציות של כמעט כל הדמויות בו נותרות מעורפלות.       



"מלך הצפון" (ארה"ב 2022)

אקשן. סרטו של רוברט אגרט. אמלט (אלכסנדר סקארסגארד), נסיך ויקינגי צעיר החי במאה התשיעית לספירה, רואה כיצד אביו, המלך אורוונדיל (אית'ן הוק) נרצח באכזריות על ידי פז'לניר (קאלס באנג) דודו תאב הבצע והשליטה, ואת אימו, המלכה גודרון (ניקול קידמן), נחטפת. הוא מגלה תושייה, מצליח לשטות במורדים החושבים שגם הוא נהרג ונמלט מהממלכה הוויקינגית בסירה. אמלט נשבע שיום אחד ישוב אליה לנקום את מות אביו. בבגרותו הוא חי בזהות בדויה, מבלי שיידעו מהו ייחוסו. הוא חלק מקבוצת לוחמים פראיים הפושטים על כפרים סלאביים. כשהוא מחליט שהגיעה העת לממש את תוכנית הנקמה שלו הוא נוסע בחזרה למולדתו בספינת עבדים, שם הוא מכיר אישה סלאבית משועבדת בשם אולגה (אניה טיילור-ג'ו), וזו נרתמת לסייע לו. עם ביורק. 137 דקות. מלך הצפון


מלך הצפון, תמונה באדיבות Tulip entertainment