גיא בראונשטיין, צילום: עופר פלסר


מוזיקאים משכמם ומעלה

״בגיל 7 התחלתי לימודי פסנתר בקונסרבטוריון באר שבע. משם התחיל מסע ארוך, רב גלגולים ומפותל, אבל זה לגמרי התחיל בקונסרבטוריון העירוני ובמפגשים לאורך הילדות עם כמה מורים באמת נהדרים שהיו לי.

בשלב הגילאים הצעירים  היה מענה פדגוגי-מוסיקלי מצויין בב״ש. בשנות ה80 הקונסרבטוריון נתן מענה מדהים ללימודי מוזיקה. לימדו שם מוזיקאים משכמם ומעלה בעלי השכלה עמוקה ורחבה, רובם מהעליות הגדולות שהגיעו  מברית המועצות ומרומניה. היה בהם שאר רוח של מה שמעבר לפרטים הטכניים של ההוראה. הם היו כולם דמויות משמעותיות עם המון משקל שנתנו הכוונה עדינה ובעיקר השאירו טעם של אהבת המוזיקה וההנאה ממוזיקה. אני זוכר ומוקיר את כל אחד מהם.  אלו היו מוסיקאים שהשפיעו על תחושת המחויבות גם בקונסרבטוריון וגם בסינפונייטה של באר שבע; דמויות עם שאר-רוח גם בהוראה וגם בניהול.״

מה קדם למה אצלך הניצוח או הקומפוזיציה?

הקומפוזיציה הייתה מהתחלה. המורה שלי לקומפוזיציה ותיאוריה מוסיקלית בגילאי הילדות - טניה טלר, נתנה לנו חופש גדול להתנסות ולחוות מוסיקה וזה הדבר החשוב ביותר שמורֶה יכול לעשות. אצלי הקומפוזיציה והרצון לכתוב, היו הדברים העיקריים. ניצוח לא היה אז אצלי בתכניות.

אח״כ העיסוק בקומפוזיציה התפתח בעיקר באקדמיה. כשאני מתבונן בפרספקטיבה, אני מרגיש  שלאורך השנים עשיתי ״טיול״ מוסיקלי מאד ארוך ומפותל עם הרבה תחנות מעניינות.

בגילאי בי״ס התיכון, למשל, היה שלב שהחלטתי ש -I had Enough  ממוסיקה קלאסית ונשאבתי לגא'ז.  ניגנתי שעות על גבי שעות. הפניה הסגנונית הזאת הביאה אותי בסופו של דבר להתקבל לשירות צבאי בתזמורת חיל-אוויר. שם החיים המוסיקליים שלי קיבלו תנופה חזקה״.

כלומר?

בתזמורת היתה חשיפה עצומה גם למוסיקאים רבים וגם לעשיית מוסיקה, והיתה לי הזדמנות גדולה לכתוב עיבודים לתזמורת. למדתי המון מעבודה עם דמויות משמעותיות שבאו לעבוד עם התזמורת כמילואימניקים כמו אילן מוכיח, עמיקם קימלמן, גורי אגמון, ועוד, שכתבו עיבודים לתזמורת.

ישבתי בחזרות וראיתי מה עובד ומה לא עובד. וכתבתי. השירות הצבאי נתן לי פרקטיקה רחבה של כתיבה.
מתוך עבודה עם האנשים האלה שבאו מבחוץ התחלתי להתגלגל אחרי הצבא להפקות במה בסצינת המוסיקה הפופולרית. מבחינת העניין האישי שלי, זה לא הספיק לי, וחיפשתי עוד התפחות ומשהו אחר.

אז הגעתי לאקדמיה בירושלים ושם למדתי קומפוזיציה, ובאקדמיה חלק מהתכנים היו שיעורי יסודות הניצוח. וכמו שאומרים: 'ויראה כי טוב.....' והיו לי מורים מצויינים שעודדו אותי בתחום הזה. נורא אהבתי את זה והעניין התפתח וגדל והתחילו להזמין אותי לקונצרטים בכמה תזמורות וכך זה התגלגל. אני עד היום מרגיש שבהגדרה העצמית שלי אני מלחין-מנצח. קודם מלחין, אחר-כך מנצח." 



זיו קוז'וקרו, צילום: אביהו קופלביץ


הנגשה יותר אקטיבית 
 
כיום אתה מנצח הבית של הסינפונייטה הישראלית באר שבע שאותה מנהל ניר קברטי. איך נראה לך הקהל של היום מה לדעתך הוא צורך ומה הוא צריך?

"אני חושב שהיום בסיטואציות מסויימות (ולא בכולן) הקהל צריך הנגשה יותר אקטיבית במהלך הקונצרט. הנגשה שהיא לא מתנשאת ולא ילדותית, אבל כזו שמגשרת באופן בלתי אמצעי.

צריך תמיד לזכור שהיה יום אחד שבו ״הדיו היה רטוב על הנייר״, כלומר - המוסיקה נכתבה ברגע מסוים בהיסטוריה מתוך ההקשרים הכלליים של התקופה, הגיאוגרפיה, המצב הגיאו פוליטי, המצב החברתי, התקופה הספציפית בחיי המלחין, הכוחות המשפיעים עליו, הסולנים שאיתם עבד, החיים האישיים שלו, ועוד... אלו המון פרטי מידע מעניינים שנתנו את הטון בכיווניות ובכוונה, וחוללו את בנית כוח היצירה אצל המלחין. כשמדברים על הדברים האלה במינון נכון, אני חושב שאפשר לקרב גם המון קהל חדש אל המוסיקה״

בוא נדבר קצת על זיו קוז'וקרו בתפקידו בבאר שבע ובכלל.

אני מאוד אוהב את הסינפונייטה ואת העבודה בצוות שם. בסינפונייטה, אני מעורב בתכנים ובוודאי בתוכניות הקונצרטים שאני מופקד עליהם.

מתקיים שיח מאוד פתוח עם ניר קברטי המנהל המוסיקלי ועם המנכ״לית קלאודיה צובל, והשיח כולל בין השאר גם רעיונות שלי. בסופו של דבר ההחלטות הסופיות מתוקף תפקידו הן של ניר קברטי, המנהל המוסיקלי."


ניר קברטי, צילום: דיויד בזימור


נחזור אליך, קצת על המסע שלך בהשכלה הגבוהה -

"באקדמיה בירושלים עשיתי תואר ראשון ושני בקומפוזיציה ותואר ראשון ושני בניצוח. את הדוקטורט בקומפוזיציה עשיתי בבר אילן. היום אני משמש כראש החוג לקומפוזיציה וניצוח באקדמיה בירושלים ומלמד שם קומפוזיציה ותיאוריה מוסיקלית.״

מילה או שתיים על התקופה של אחרי הקורונה. מבנה הקונצרט, רצף היצירות, המשך ההפסקה כולם צריכים להישאר כמו שהיו?

"יש כמה גישות, אבל באופן כללי אני מזהה מגמה. והמגמה היא שדפוס ה'קונצרט עם הפסקה' מתחיל לאבד עניין אצל חלק מהקהלים ובוודאי אצל קהלים חדשים פוטנציאלים.

אני חושב שאצל חלק מהקהלים ישנו רצון לקונצרטים רציפים ללא הפסקה שהם גם קונצרטים קצת יותר קצרים. כמובן שזה לא מתאים לאופרות או לתכניות מיוחדות שרוחב היריעה שלהן גדול בהגדרה. אבל אני חושב שהנורמה מבחינת יכולת ההכלה המנטאלית של הקהל הפוטנציאלי, תהיה קונצרטים יותר קצרים.
 
הפרמטר הראשון הוא תחושת ההמשכיות?

"הפרמטר הראשון הוא ניהול האנרגיה גם של הנגינה וגם של הקליטה של הקהל. זה במובן מסויים מקביל לקומפוזיציה. בניית אנרגיה ששומרת על רמת קשב שלא יורדת.

ברגע שהציפייה שלנו נענית פעם אחרי פעם, ללא הפתעות או שינוי כיוון אנרגטי ליצירת תנופה חדשה, רמת הקשב שלנו יורדת. גם של הנגנים וגם של הקהל. פרופ׳ דליה כהן ז״ל הייתה משתמשת במונח ״אלמנט האי-תיאום״ בהקשרים של קומפוזיציה, אבל זה נכון לגבי כל תהליך אנרגטי שמתרחש על ציר הזמן, וגם לגבי בנייה של תכנית של קונצרט. רגע לפני ירידת הקשב, צריך לעבור ל״דבר הבא״. ניהול אנרגיה.

נחזור לתכנית הקרובה עם הקאמרטה
"הרעיון כאמור הוא שילוב הצעות של יורם יונגרמן, שלי ושל גיא. עיבודים נהדרים של גיא והתכנית יפה  ומאתגרת. מבחינה אנרגטית -בכל אחת מהיצירות יש הרבה ברק. יהיה כיף.״