יש תקווה

שבת בבוקר. בחוץ חם אש. הילד נודד כבר שעתיים בין המסך הקטנטן לצג המחשב ולמסך הקטן האחר. "קדימה", אני אומרת לו, "מתארגנים ויוצאים". "לאן?", הוא שואל. "יש לנו פגישה עם אלאדין", אני עונה. "אלאדין?", הוא מופתע. "כן, כן", אני אומרת. "זה מהסרט?", הוא שואל. "זה מהבלט", אני משיבה.

נוסעים. רחובות כפר סבא שוממים. שבת היום ובחוץ שרב, אבל התור המתפתל בכניסה להיכל התרבות העירוני מרשים. כשנכנסנו לאולם המלא עד אפס מקום זה הכה בי: "יש תקווה. אני אומרת לעצמי בלב. כל עוד יצירות בלט ממלאות אולמות בקולות צוהלים של ילדים, אנחנו בסדר".

"אלאדין", בעיבוד חדש של הבלט הישראלי, מכווץ את הסיפור על נער השווקים ומנורת הקסמים מתוך אסופת סיפורי "אלף לילה ולילה", לגרסה קומפקטית ורבת חן. זו הפקה שאמנם דלה בתפאורה, אבל עשירה ביצירתיות, בדמיון ובתלבושות יפהפיות. 
 

אלאדין, הבלט הישראלי, צילום: אירה טשליצקי

לדמיין עולם ומלואו
 
הסיפור שמספר הכוריאוגרף ולדימיר דורוחין, סולן הבלט הישראלי (שאינו מופיע בהפקה), מתחיל בגינת שעשועים ציבורית. ילדים משתובבים במה שנראה כמסיבת יום הולדת. על הבמה שעיצב סשה ליסיאנסקי: קרוסלה ומגלשה ושבכת ברזל גבוהה שישנו את שימושיהן פעמים רבות, ויש גם שולחן מתנות. המסך האחורי משמש כמעין רקע אבסטרקט שגווניו גם הם ישתנו בהתאם למתרחש.

קוסם (תאודור גירבן) שמגיע לשעשע את הילדים, מביא איתו ארגז גדול ומעורר סקרנות. בתוכו תלבושות צבעוניות. מפה ואילך מוזמנים הילדים, על הבמה ובאולם, להיכנס בשעריה של אגדה קסומה ובה נער עני, נסיכה יפהפייה, מכשף מרושע, שטיח קסמים ומנורת שמן מוזהבת בה כלוא שדון שמגשים משאלות.

הרעיון של דורוחין, על הנייר, מצוין: הילדים-הרקדנים מעלים במסגרת יום ההולדת הצגה ונבלעים בדמויות מתוך אגדת העם האהובה. כך ניתן לכנס את העלילה, המתרחשת במקומות שונים (ארמון, שוק, מערת שודדים, מסע בין שבעת פלאי עולם ונסתרות האוקיינוס) למרחב פיזי אחד המאפשר, בכוח המחשבה ואביזרים פשוטים למדי, לדמיין עולם ומלואו.

לרגעים זה עובד. על פי רוב, המעברים בין סצנה לסצנה, בהיעדר שינוי משמעותי בתפאורה, לא מספיק ברורים. למעשה, ללא הכנה ראויה לילדים, או מתן הסברים תוך כדי מופע, ספק אם ביכולתם לעקוב אחר שעריו השונים של הסיפור. מספיק היה להוסיף כתוביות בין פרק לפרק (כיוון שמדובר ב"הצגה בתוך הצגה" זה בהחלט אפשרי) כדי להקל משמעותית על הצופים ולאפשר להם להשלים את החסר בדמיונם.

זה בולט כמעט בכל פרק: השוק שלמעט פלטת ירקות ופירות לא באמת נראה כשוק אוריינטלי, צבעוני, תוסס והומה; המערה שאליה גולש אלאדין מהמגלשה, שתשמש מאוחר יותר כפתח אל המצולות אליהן הוא שוקע וגם המסע בין שבעת פלאי עולם אליו טסים אלאדין והנסיכה על גבי שטיח הקסמים. צריך הרבה יותר מדמיון כדי להבין את ההקשר. 
  
ההרכב המוצלח של הבלט הישראלי

הכוריאוגרפיה של דורוחין מגוונת, עשירה, ומנהלת דיאלוג עם תקופות שונות על ציר הזמן. היא נשענת על הבלט הקלאסי, אך גם יוצאת ממנו לטעימות מעולמות אחרים: מהמזרח הקרוב ועד הסווינג, מה שנותן לחוויה עומק וצובע אותה בכל מיני גוונים. אפשר היה "לנקות" בקצוות הליכות מיותרות על הבמה, אבל בגדול יש תנועתיות יפה וזורמת. מורגש כי הכוריאוגרפיה נתפרה למידותיהם של הרקדנים והיא ללא ספק מבליטה את כישוריהם. זה לא ברור מאליו.

נדמה לי שהוגן יהיה לומר, כי מדובר באחד ההרכבים המוצלחים של הבלט הישראלי וזה ראוי לשבח בעיקר כיוון שמדובר בתוספת של לא מעט רקדנים חדשים ובקאסט שאינו כולל את סולניה הוותיקים.

פטר רייקוב בתפקיד אלאדין הוא לא רק רקדן מעולה (grand jeter, Tour en l'air, Cabriloe Double וסיסונים מהאגדות, נחיתות מושלמות, כפות ידיים למות) אלא גם בעל יכולות דרמטיות-משחקיות שבונות דמות אמינה. רינה פינסקי הנהדרת, בתפקיד הנסיכה יסמין, משתבחת מהפקה להפקה. יש בה אצילות ובה בעת קלילות ושובבות - תקראו לזה: 'אופי' – לצד טכניקה חזקה והקפדה על דיוק.

עומרי מישעל, שדון כחול שמפיח חיים בתלבושת המעלפת של הג'יני, שעיצבה בעבורו בכישרון רב (ובהשראת הסרט של דיסני) מרגריטה אלכסנדרוב, מצליח בכל פעם מחדש "לגנוב את ההצגה". הוא רוקד את עצמו במקצב פנימי סוחף וזה מרענן וחי ולא מפסיק להפתיע. ליסה מניץ-דורוחינה, מעוגניה הוותיקים של להקת הבלט, מוציאה את המיטב מתפקיד לא פשוט – שטיח הקסם. איך רוקדים שטיח? זו שאלה. איך גורמים לו לעופף בלי פירוטכניקה משוכללת? שאלה נוספת. הפתרונות המחוליים והבימתיים לשאלות הללו לא מיטביים, אבל הביצוע, בהינתן הכוריאוגרפיה ובמסגרת המגבלות, חינני. 
 

אלאדין, הבלט הישראלי, צילום: אירה טשליצקי

לתת לילדים לעוף

הבחירות המוזיקליות, שמרכיבות את תמהיל הפסקול, הן שער מצוין, קוהרנטי ומזמין לקהל צעיר ומבוגר. שילוב של מוזיקה קלאסית לצד ג'אז וגם נגיעות של מה שמכונה מוזיקה "פופולארית" (Somewhere מתוך "סיפור הפרברים" של לנרד ברנשטיין, שהשאיל לטובת הפזמון פראזה מתוך הקונצ'רטו לפסנתר של בטהובן, כך שלמרות הכל נשארנו במרחב הקלאסי), יוצר איזון נעים ומקרב. את

את התלבושות והאביזרים שעיצבה מרגריטה אלכסנדרוב, הזכרתי כבר מקודם, אבל כיוון שמדובר בקסם, כדאי להיעצר עליהן שוב: לצד הג'יני (השדון) הנפלא יש גם מדוזות מקסימות וכוכב ים שמנמן, ומניפות ענק ושמלת נסיכה מרהיבה, ובגדים מן המזרח הישן וחליפת נסיכים לבנה ובוהקת בזוהרה ומטה נחשי של מכשף מרושע וגלימת קוסם רחבת שוליים.

ואם בקסם עסקינן, כדאי אולי היה שייעצרו בהפקה על דמות הקוסם. לא חייבים פירוטכניקה יקרה כדי להציג את עולם הקוסמות. מספיק לשלוף שפן מכובע או מטבע מאחורי האוזן. בועות סבון שבזמן אמת מתקשה הקוסם להפריח, צריכות היו, כנראה, להישאר על רצפת העריכה. בכל זאת מדובר בקהל ילדים שחשוף מאד לתכנים מורכבים.

ועם זאת, יש משהו מרגש דווקא בהפקה הזו, שהיא אינה מושלמת ובכל זאת מרשימה. יש כאן ניסיון ראוי לתת דגש לדמיון וליצירתיות ולהתעקש על איכויות התנועה ועל הרף האמנותי, תוך שמירת הקהל קשוב ומחובר למתרחש. נשמע טריוויאלי, אבל לחלוטין לא ברור מאליו. קו תחתון: להגיע לאולם מוכנים ולתת לילדים לעוף.