אלצ'ינה של הנדל מקבלת דווקא באופרה הישראלית תפנית מרתקת מדרמה מיתולוגית קלאסית אל העולם המיתולוגי של תעשיית הקולנוע ברגעיה הגדולים.
שיחה עם איתן שמייסר, מנצח ורוני תורן מעצב התפאורה לקראת העלאתה של האופרה "אלצ'ינה" באופרה הישראלית
לראשונה בישראל
למרות שג'ורג' פרדריק הנדל חיבר יותר מארבעים אופרות, כשלושים אורטוריות ויותר ממאה קנטטות, אנחנו בישראל מכירים מעט מאד מן האוצר הגדול הזה מטעמים שונים. הצעדים הראשונים שלנו בנתיבי המוסיקה של הנדל התנהלו באופן די טבעי לאורך היצירות שגיבוריהן הן דמויות מקראיות: שמשון, אסתר, יפתח, שלמה, עתליה, יוסף, משה ואפילו אחשוורוש, או יהודה המכבי.. פה ושם שמענו באולמות את "מוסיקה על פני המים" ואת "זיקוקין דינור מלכותיים". אבל הדרמות שהכרנו כאן הסתכמו בדרך כלל בביצוע האורטוריות. האופרה הישראלית העלתה פחות ממניין מיצירותיו גם אופרות וגם אורטוריות. השבוע התבשרנו שבעונה הבאה האופרה הישראלית תעלה את רינלדו, בינתיים מחכה לנו אָלצ'ינָה בשבוע הבא.
להכיר את הנדל של האופרות
סיפור העלילה בקיצור: אביר מגיע לממלכה של אלצ'ינה ואחותה מורגנה. לאלצ'ינה יש שיטה מעניינת בענייני האהבה, מי שסר חינו בעיניה, מטעמים כאלה או אחרים, הופך לסלע, לצמח או לחיית טרף. אל ממלכתה של אלצ'ינה מגיעים שניים לכאורה שני גברים למעשה גבר ואחת שמתחפשת לגבר. מכאן ואילך מהומה בעולם של שליטים ונשלטים, חוסר אמון הדדי, עולם של אשליות ושקרים ובסוף האהבה פותרת את הכל. על ההפקה מנצח איתן שמייסר שבמקביל לעבודה כאן הוא מתחיל בתפקידו החדש כמנהל האמנותי של בית האופרה הלאומי בבוקרשט.
אלצ'ינה, הילה פחימה וענת צ'רני, צילום: מיכאל טופיול
המנצח איתן שמייסר: ראו את אלצ'ינה כמבשרת האופרה האיטלקית
לפי מספר ההצגות ברור גם לאופרה הישראלית שאין כאן מספיק קהל לאופרות מוקדמות נראה לך שהקהל פחות אוהב את המוסיקה הזאת כי היא מזוהה אוטומטית עם באך והמוסיקה הכנסייתית ולא לקהל האופרה ה'רגיל'.
האופרות של הנדל הן המשך של המסורות הנפוליטניות שהתפתחו בשליש האחרון של המאה השבע-עשרה. אנחנו מדברים בהכללת גסה על תקופה שנמשכה 150 שנה בתוכה יש לפחות שלוש חטיבות עיקריות, ועוד מתחתן תת סגנונות. נכון שלצורך העניין באך והנדל פעלו באותן שנים. אבל המרחק בין אופרה של הנדל שנכתבה לזמרים שהתחנכו על שירת הבל-קנטו הקלאסי לבין הילדים הנערים ששרו באך בכנסיות הלותרניות הוא עצום.
הווקאליות שנדרשת מזמרים ששרו הנדל היתה הרבה יותר קרובה לאופרות האיטלקיות גם בזמנו וגם עשרות שנים אחר כך. זה לא רק הקהל. גם הזמרים עצמם חששו. חלק מתחילת העבודה היה לשכנע את הזמרים שהווקאליות שלהם מתאימה לאופרות של הנדל, עם כמה התאמות שממילא אני כמנצח צריך לעשות. אישית, ההפקה סוגרת לי מעגל. הייתי אמור לעשות אותה עם תזמורת הבארוקדה, וכבר שם עשיתי שינויים. אבל זה נחתך בגלל הקורונה. עכשיו באופרה עשינו ביחד עם הבמאי עידו ריקלין עריכה מאד משמעותית של הטקסט.
איתן שמייסר, צילום: יוסי צבקר, מקור: אתר האופרה הישראלית
מנעד קול יוצא דופן לזמר האורח וִינס יִי
משהו שכדי לשם אליו לב במיוחד?
כן הזמר האורח וִינס יִי, אמריקני ממוצא קוריאני. יש לו סוג קול קונטרה-טנור-סופרן. לצורך השוואה אלון הררי ודויד דאור שלנו אינם שרים במנעד גבוה כל כך. האמת, לקח לי קצת זמן להתרגל לקול המיוחד הזה. וינס יי עושה עבודה נהדרת עם הרבה יופי. אחת הסיבות שאופרות בארוק נמצאות מבוצעות כיום בכל בית אופרה 'סטנדרטי' בעולם היא כי הקוֹליוּת מתאימה לזמרי אופרה עם הכשרה אופראית יותר מאשר למי שמתמחים במוסיקה מוקדמת.
אלצ'ינה, יעל לויטה ווינס יי, צילום: מיכאל טופיול
עושים את אלצ'ינה כדי לתת לזמרים לשיר מוסיקה נפלאה
רוני תורן מעצב התפאורה: זו אופרה יפה מאד וארוכה יחסית. בכל מקום בעולם- עורכים אותה. אולי רק בווינה מציגים את כל שלש וחצי השעות ויותר של 'אלצ'ינה'. ההפקה הזאת נולדה בזמן הקורונה. כולם פחדו ואמרו נעשה את האופרה בשעה אחת ללא הפסקה. אחר כך הוחלט לעשות עם הפסקה אבל לקצר כל חלק. הקהל בוודאי לא צריך להתרגש מן העובדה שעורכים את האופרה.
מי שמכיר את תולדות האמנות הזאת יודע שגם מלחינים בעצמם ערכו מחדש יצירות שלהם, העתיקו סצנה שלמה או אריה מסויימת ממקום למקום. גם הסיפור המקורי שלקוח מתוך היצירה אורלנדו הזועם של המשורר אריוסטו וגם הוא עבר שינויים ועריכה. ובאשר לאופרת נכון שהקהל רץ שוב לוֶרדי לבּיזֶה לפוצ'יני ולדעתי ההחלטה לעשות בארוק נפלאה. אני מאד אוהב מוסיקת בארוק, את הנדל במיוחד. את 'אלצ'ינה' אני שומע שנים כבר. אתה לא עושה את 'אלצ'ינה' בגלל הסיפור, אתה עושה אותה בגלל המוסיקה אתה רוצה לתת לזמרים הזדמנות לשיר את המוסיקה הזאת."
רוני תורן, צילום: איתמר אהרוני
ה'פאם פאטאל הגדולה של החלומות'
עם מה התחלתם?
אחת התובנות הראשונות כאן היתה שהאופרה תהיה אינטימית שנתקרב לקהל. זה לא 'אאידה'. חשבנו על הפקת 'פיט' (הבור בקדמת הבמה שבו יושבים הנגנים) שכולה תתנהל ממש בקדמת הבמה. גם התזמורת וגם הזמרים. בבית האופרה יש שני 'פיטים' והחלטנו להשתמש בפיט הקטן, כי גם התזמורת היא קטנה יותר וזה איפשר שימוש בפיט הגדול כמעין במה נוספת. וכך מקרבים את הזמרים לקהל. זה עזר לנו פעמיים ראשית מבחינת העלילה, הרי הסיפור מתרחש על אי. אז יצרנו אי, עולם סגור. וכאמור קרַבנו את התזמורת ואת הזמרים לקהל ניסינו ליצור משהו קאמרי יותר.
והסיפור קבל תפנית באותה רוח?
"הבמאי עידו ריקלין עשה משהו מאד יפה. אלצ'ינה היא 'מכשפה' או 'קוסמת' אבל צריך לתת לזמרים משהו לעבוד איתו, לצור דרמה שניתן לעקוב אחריה ולהבין. עידו החליט שאלצ'ינה היא ה'פאם פאטאל הגדולה של החלומות'. גדולה מן החיים. אבל בסוף אתה מגלה שזו אישה קטנה שמתאהבת באמת. אחרי שהיא קטלה את כל הגברים היא פתאום מתאהבת באמת והיא לא יכולה להשיג את מי שהיא רוצה הוא שייך למישהי אחרת. יש כאן אהבת אמת לעומת אהבת פנטזיה.
עידו בא עם רעיון ש'נשים גדולות מן החיים' מתחבר לז'אנר הקולנועי ה'פילם נוּאַר'. בהתחלה זה נשמע מופרך אבל כשעוקבים אחרי עלילת האופרה 'אלצ'ינה', היא מאד דומה לעלילת הסרט 'שדרות סנסט' Sunset Boulevard, של בילי ווילדר. גם שם ישנה גברת שספונה בתוך בית סגור עם המשרת שלה והתסריטאי נקלע לשם לאחר שהוא בורח מרודפים והיא בטוחה שהוא בא אליה והיא מקדמת אותו והוא יכתוב לה את התסריט הבא ולאט לאט הוא הופך למאהב שלה. ומתפתח רומן בין איש צעיר לאישה מבוגרת שחולמת על עתיד ורוד של שניהם . מנקודת המוצא הזאת התחלנו."
וההמשך?
תראה מדובר על אישה שעושה קסמים. איך אתה עושה קסמים על במה בתקציב של האופרה הישראלית. זו לא בדיחה אנחנו עובדים בתנאים מאד מצומצמים אנחנו לא במטרופוליטן של ניו יורק ולא בשטאטסאופרה של וינה. מה לעשות. תנאים מקומיים אתה מחפש את הקסם. לא רק קסם אלא שפה בימתית שתחזק את הסיפור המרכזי שזה התעתוע, ההתאהבות מטורפת במשהו שלא קיים.
באתי אל עידו עם רעיון של מראה גדולה מאד. הקיר האחורי על הבמה נטוי קדימה על צידו והוא כולו מראות, מראות, מראות. מראות שאפשר לראות את ההשתקפות ולראות גם דרכן. רוג'רו הגיבור שלנו הוא מעין ג'יימס דין שנוסע בדרכים על אופנוע. כמו בסרט גם האופרה שלנו מתחילה בתאונת דרכים. הוא מתנפץ אל תוך הזכוכית ואז לוקחים אותו פנימה. עוד לפני המוסיקה אתה רואה אופנוע מעוך אל הזכוכית. מכניסים אותו והיא גם מזה עליו מים כמו בסיפור המיתולגי. היא כאילו מכשפת אותו. וברגע שהיא מכשפת אותו הפנים שלו מופיעות על אחת המראות. היא בעצם כולאת אותו בתוך עולמה. הוא שבוי שלה מכושף שלה והוא הולך עד שבעצם ושוב באמצעות המים הוא מתעורר ונזכר באהובה האמיתית."
אלצ'ינה, הילה פחימה ואיתן דרורי, צילום: מיכאל טופיול
הפקה מאד תיאטרלית
מה יראה הקהל?
"העברנו את סיפורי האהבה המעניינים לאווירה של שנות החמישים בבגדים ובכוסות השתיה... לקחנו את האסתטיקה ואת האפֵלה של הפילם נואר. במה שחורה מבריקה. הכל מאד אלגנטי. אתה רואה בהתחלה את החוץ דרך החלונות. ברגע שאלצ'ינה מכניסה אותו פנימה, הכל הופך למראָה."
כשאתה משווה את ההפקה החדשה לאלצ'ינות אחרות
"יש המון ביצועים מדהימים של האופרה, ההפקה כאן היא מאד תיאטרלית, הפקה אינטימית שבנויה על ג'סטות. למשל לאלצ'ינה בעלילה המקורית יש ארבע רוחות שהיא מפעילה. ארבע רקדניות שסובבות אותה והן לכאורה מנחות את העלילה אז כאן יש אנסמבל של ארבעה זמרים שהם כאילו משרתי הבית. זו דרמה בורגנית. דווקא בגלל שאין כאן הזוהר של מדרגות ושל טירות ומגדלים ואין הנופך של ימי הביניים. אנחנו מאד כאן במאה העשרים וקל מאד להזדהות עם העולם הזה. המאה משקפת את האמת או את את מה שאני רואה. הנושא של 'מה אמיתי ומה אינו אמיתי', או 'מה אני אוהב ומה אני חושב שאני אוהב', העסיק מאד את עולם האמנות."
אלצ'ינה, האופרה הישראלית, צילום: פיני סלוק
לרכישת כרטיסים