החלק שלישי בטרילוגיה

"סיגריה אחרונה" היא יצירתם החדשה של בני הזוג יואב ברתל ואביגיל רובין, שמאז 2008 מפתחים במסגרת אנסמבל "תוצרת בית" שלהם שפה בימתית המייצרת מפגש בין תיאטרון למחול. בקונסטלציה הזאת, ברתל – בוגר מסלול משחק בסמינר הקיבוצים ובתיאטרון החדר – הוא איש התיאטרון, ורובין – בוגרת לימודי מחול בסמינר ותואר בכוראוגרפיה בבית הספר SNDO באמסטרדם.  היא אשת המחול. אבל ביצירה, כמו בזוגיות, הגבולות כמובן מיטשטשים, התפקידים המסורתיים מקבלים פנים חדשות, ומה שנוצר הוא שפה אמנותית שהיא לפעמים תיאטרון, לפעמים מחול ולפעמים – ברגעים הכי מעניינים לטעמי – שילוב בין השניים.

העבודה הנוכחית מוגדרת על-ידי ברתל ורובין כחלק שלישי בטרילוגיה. החלק הראשון, "יאבל'ק", זוכה פסטיבל עכו 2015, עסק במקורות הפחד; החלק השני, "שתמות אמן" מ-2017, עסק בכוחה של השנאה; החלק השלישי, שבו עסקינן, עוסק בזיכרון.

סיגריה אחרונה, צילום: אראלה הצמצם הבוער


מעין מכתב פרידה

שלושת אלה מוגדרים על-ידי היוצרים כנושאים מרכזיים, המעצבים את החוויה האנושית. שלא כמו שני החלקים הקודמים בטרילוגיה, "סיגריה אחרונה" עוסקת בחומרים אינטימיים ואישיים ביותר, כיוון שהיא נובעת מתוך תקופה בה המוזיקאי הרולד רובין, אביה של אביגיל, גסס ממחלה ולבסוף נפטר. כך הפכה היצירה, לפחות בשלביה הראשונים, מעין מכתב פרידה או אף תרפיה, שאפשרה להתמודד עם הכאב. סימן נוסף לאינטימיות של היצירה, הוא העובדה שברתל ורובין הם כמעט היחידים על הבמה (לצד אמיר גולדמן), והזליגה בין ההפשטה האמנותית לממד האינטימי של יחסיהם מלווה את היצירה לכל אורכה.

במידה רבה נראית "סיגריה אחרונה" כהמשך טבעי וגם צעד קדימה בפיתוח השפה האמנותית הייחודית של ברתל ורובין. גם כאן, כמו בשני החלקים הקודמים בטרילוגיה, הבמה היא מין מרחב תודעתי, לעיתים אף חלומי. המוזיקה של יגאל מירטנבאום, התאורה בגווני הכחול של דניה זמיר, ועיצוב הבמה והתלבושות של מאור צבר מחזקות את האיכות החלומית-סוריאליסטית של ההצגה, ומייצרות מרחב בימתי פיוטי וטעון במשמעות, שכיף לשהות בו. לתוך המרחב הזה מוזגים ברתל ורובין, באופן שכבר הפך למזוהה איתם, תמונות בעלות אופי נטורליסטי, שבהן מתנהל שיח די ישיר (ואף משעשע) עם הקהל, לצד תמונות בעלות אופי תיאטרלי-מחולי מופשט.

כך אנו מובלים מסיפור של חלום, שבו מתמודד ברתל עם הפחדים הידועים של כל יוצר תיאטרון מכך שהקהל לא מגיע, לתמונות שבהן הוא עוטה על עצמו תחפושת של זקן, ומגלם את מי שהגוף והזיכרון בוגדים בו. מתמונה לתמונה עולה מהבמה תחושה של חידלון, של אובדן, של סוף, שנמהל מדי פעם ברגעים של הומור ומודעות עצמית.
בסופו של דבר, התחושה היא שהעולם הקסום שברתל ורובין יוצרים לא זוכה לפיתוח מספק.

זוהי עבודה של רגעים יפים, פחות של מהלך בימתי מפוענח עד הסוף. משהו שם נותר בגדר הבטחה, ללא מיצוי מלא. יתכן שלא הייתה מזיקה כאן עין חיצונית של דרמטורג או כותב שותף, שיסייע למצות את הפוטנציאל באופן מלא. עדיין, יש כאן מספיק מהקסם כדי להפוך את "סיגריה אחרונה" ליצירה משמעותית ונוגעת ללב.


סיגריה אחרונה, צילום: תומר אפלבאום



סיגריה אחרונה, צילום: אראלה הצמצם הבוער