"אלביס" (אוסטרליה-ארה"ב) *** וחצי

דרמה. סרטו של באז לורמן. סקירת חייו של אלביס פרסלי, מילדותו בטופלו, מיסיסיפי והפאזות השונות של פעילותו בעולם המוזיקה. תחילה הופיע אלביס (אוסטין באטלר) בזירת הקאנטרי ובהמשך באה פריצתו הגדולה כזמר רוקנרול בממפיס, בהשראת אמני הריתם אנ' בלוז השחורים (ריצ'רד הקטן, בי.בי קינג, מהליה ג'קסון ועוד). שם הוא פיתח את העינטוזים ותנועות האגן שלו, שנתפסו כמגונות והפכו אותו לילד הרע של הרוקנרול, אך הכניסו להיסטריה המוני מעריצות נלהבות.

אז פרץ לחייו קולונל טום פרקר (טום הנקס) שהצליח להשתלט על החיים והקריירה של האמן בעל הקול הייחודי והופעת הבמה הכריזמתית ולהירתם לקידומו, מה שהפך אותו לאמרגן על כל-יכול. פרקר גרם לאלביס להתגייס לשירות בצבא ארה"ב בגרמניה, על מנת למוסס את תדמית "הילד הרע" ולהפוך אותו לגיבור אמריקני שמאחוריו שירות מכובד בצבא. לאחר מכן הוא ניסה להפוך אותו לכוכב הוליוודי. אלא שהסרט מתמקד בקריירה המוזיקלית שלו ובקשר הסימביוטי ביניהם, שידע לא מעט עליות ומורדות. אלביס מתחתן עם פריסילה (אוליביה דה יונג), נולדת להם בת, אחר כך היא עוזבת אותו עם בתם, בגלל בגידותיו והתמכרותו להמון סמים ותרופות מרשם נרקוטיות. כל פעם שעולה הרעיון לקיים סיבוב הופעות בינלאומי, קולונל פרקר מטרפד לו את התוכניות ובמקומן מארגן לו סיבובי הופעות אינסופיים בלאס וגאס וברחבי אמריקה. אלה מאדירים את אלביס והופכים אותו למיתוס. 159 דקות.   אלביס


אלביס, תמונה באדיבות tulip entertainment

את הקולנוע הססגוני-צבעוני-מרהיב של הבמאי האוסטרלי באז לורמן אנחנו מכירים מהסרטים "רומיאו וג'ולייט", "מולין רוז'", "גטסבי הגדול" ו"אוסטרליה". אין ספק שהוא ניחן בעין מיוחדת וביכולת לתת פרשנות מיוחדת משלו לנראטיבים שבהם הוא מטפל. אלא שבמקרה של "אלביס" הוא הלך לטעמי רחוק מדי. אלביס הוא אייקון בינלאומי מיתולוגי, מה שמחייב, גם אם לוקחים חלק מסיפור חייו ועושים לו טוויסט בעלילה, שיהייה בכך היגיון כלשהו.

הסרט הזה יותר מדי היסטרי ומוקצן במובנים רבים, וזה לא לזכותו. בחלקו הראשון לורמן מפגין את הווירטואוזיות הפנומינלית שלו בבימוי, צילום ועריכה מסחררת - בתיאור אלמנט הנעת האגן ואזור החלציים הפרובוקטיבי, בזכותם התפרסם אלביס לא פחות מאשר בזכות קולו הגדול. לורמן גם מתאר במיומנות את ההשראה הגדולה אותה ספג מאמני סול וריתם אנ' בלוז שחורים פופולריים, נוסח ריצ'רד הקטן ואחרים.

קולונל טום פרקר, שהפך למנהלו האישי של אלביס, היה פייק, מתחזה אמיתי. הולנדי שנכנס לארה"ב באופן לא חוקי ולא הסדיר מסמכים עד יום מותו, אך הצליח לבסס לעצמו שם של מנהל אמנים וכשפגש באלביס הפך אותו לפרויקט אישי בלעדי. עד היום לא ברור כיצד אלביס אפשר לו ברוב תמימותו להכתיב לו מהלכים אמנותיים ולמנוע ממנו לאורך כל הקריירה לצאת לסיבובי הופעות בחו"ל. אין לי מילה רעה לומר על האופן בו מגלם אותו טום הנקס, אבל אפיונו הקריקטוריסטי של פרקר מוגזם מאוד לטעמי.

בבסיס הסרט מערכת היחסים שלו עם אלביס, בני משפחתו והסובבים אותו, והמניפולציות שהוא מפעיל עליו שוב ושוב. הסרט מובא מנקודת ראותו של פרקר, אבל מדי פעם הוא הופך צד ואלביס הוא זה שמגולל את סיפורו, והדבר יוצר בלבול וחוסר יציבות בקונספציה. משחקו של אוסטין באטלר טוב למדי, כשהוא מחקה באופן כמעט מושלם את כל המניירות של אליל ההמונים, אבל כמי שגדל על אלביס בזמן אמת באטלר נראה לי לעיתים מנייריסטי מדי ומלאכותי. מה גם שבסוף הקריירה שלו נראה אלביס שמן, תפוח ומתפוצץ בתוך החליפה הלבנה שלו, אבל בסרט הוא נשאר רזה למדי. ובאשר לעובדות ההיסטוריות. אלביס ניהל קריירה קולנועית  שכללה יותר     מ-30 סרטים (בין 1956 ו-1969) כשחקן, ובסרט הדבר מתבטא בסצנות בודדות, באזכור קשר שהיה לו עם נטלי ווד ושאיפתו להיות שחקן נוסח ג'יימס דין. 

בריאיון לטלוויזיה אמר טום הנקס שאלביס הוכיח שהוא שחקן דרמתי טוב בארבעת הסרטים שעשה לפני שטס לשירות בצבא ארה"ב בגרמניה, ובשלושת הסרטים שעשה לאחר מכן (בהם " Wild in  the country "). אלא שהם הפכו לכשלונות קופה מהדהדים ואילצו אותו לחזור לעשות סרטים המהדהדים את הקריירה המוזיקלית שלו, בהם הוא "אלביס": שר, מנענע את הישבן ומגלם את הגבר שובר לבבות הנשים ("קינג קריאול", "רוק בבית הסוהר", "בנות! בנות! בנות!", "קיד גלאהד", "זה קרה ביריד העולמי", "עליצות באקפולקו" ועוד) אגב, הפוסטרים של כולם היו מצוירים והוא נראה בהם כמעט תמיד כשהוא אוחז בגיטרה. אגב, אלביס ניהל מערכת יחסים רומנטית משמעותית, בת כשנה, עם אן מרגרט ) "ידע הבשרים", אופרת הרוק "טומי"), שחקנית וזמרת ממוצא שוודי שכיכבה לצדו בסרט "ויוה לאס וגאס". אין לכך כל אזכור בסרט. אז מכל הסיבות האלה הסרט "אלביס" (שהקרנתו הראשונה הייתה כסרט החותם את פסטיבל קאן) נראה לי בעייתי ולא מספיק טוב. עדיפות בעיניי ביוגרפיות יותר שמרניות ומדויקות של אמי מוזיקה, כמו "רפסודיה בוהמית" ("קווין"), "ריי" (ריי צ'רלס) ו"הולך בדרכי" (ג'וני קאש).                 

https://www.youtube.com/watch?v=yMpUcKyqQaw

"הפלא מפריז" (צרפת 2019) ****

דרמה. סרטו של פייר-פרנסואה מרטין-לאבאל. סיפורם האמיתי של הילד פהים מוחמד (אסאד אחמד) ואביו נורה (מיזנור רחמן). השניים נמלטו מבנגלדש ב-2011, בעקבות מלחמת האזרחים שפרצה שם. פהים היה בבנגלדש שחקן שחמט מחונן ומצליח שזכה בפרסים, והיו שרצו לגזור עליו קופון, מה שסיכן את חייו. אביו פיתה אותו לברוח יחד איתו והבטיח לו שיפגיש אותו עם שחמטאי רב אומן. אמו של פהים וילדיהם האחרים נשארו בבנגלדש, בתקווה להתאחד עם המשפחה כשתתארגן באירופה. בדרך לא דרך, כשהאב משלם/ משחד מבריחי גבול, מצליחים השניים להגיע לפריז. שם הם מוצאים מקלט זמני לפליטים נרשמים לתור לקבלת אשרות שהייה. פהים ואביו מגיעים למועדון שחמט לילדים.

המדריך שלהם הוא סילביאן שרפנטייה (ז'ראר דיפרדייה), אדם נרגן וזועף. תחילה פהים לא מסתדר איתו, אך כשהאיש מגלה את יכולתיו במשחק המלכים התמונה משתנה. שרפנטייה מכין את הילדים לאליפות אזורית בצרפת ולאחר מכן לאליפות המדינה לגילם. פהים הוא המצטיין בחבורה. אלא שאביו מקבל תשובה שלילית ממחלקת ההגירה ומתחיל לעבור ממקום למקום וישן בלילות במחילות המטרו ובמקומות אחרים כדי לא להיתפס על ידי המשטרה. ופהים, שאינו מודע לכך, מתייצב לטורניר אליפות צרפת. עם איזבל ננטי, שרה תאופיק עותמאן-שמיט.  107 דקות. הפלא מפריז


הפלא מפריז, תמונה באדיבות Red Cape


מדובר כאן אכן בסיפור אמיתי מצית דמיון ומעורר השראה שהבמאי פייר-פרנסואה מרטין-לאבל הפך לנראטיב מרגש שבו המציאות עולה על כל דמיון. ילד ממדינת עולם שלישי בעל יכולות פנומינליות במשחק השחמט, עושה דרכו עם אביו לפריז כדי לנסות לממש את עצמו. זה קודם כל סרט על מימוש עצמי של ילד מחונן. וזה גם סרט על קשיי הגירה של פליטים המגיעים מאסיה לאירופה, אף שכאן מדובר במקרה מאוד קונקרטי שזוכה עקב כך להתייחסות מיוחדת. נכון שזה סרט מיינסטרימי בעל נוסחה שעובדת שעות נוספות על בלוטות הדמעה והרגש, אבל הוא עשוי בחן והוא כל כך טבעי ואותנטי, שקשה שלא להיכבש בקסמו.

גם אסאד אחמד וגם מיזנור רחמן הם שחקנים בלי יותר מדי ניסיון אבל יש בהם אותו אותו מימד טבעי ואותנטי שגורם להם להיראות על המסך כאילו נכנסו לעורך של הדמויות. על ז'ראר דיפרדייה לא צריך להרחיב את הדיבור. הוא מדויק בביטוי כל מנעד הרגשות שלו ומוביל את הסרט במקצועיות, במיומנות ובלי יותר מדי מניירות. מעניין לציין שסרטי שחמט מצליחים לייצר דרמה גם על הלוח עם הכלים השחורים והלבנים וקרב המוחות שמאחוריו וגם מחוצה לו. דוגמאות לא חסרות. לא מזמן הוקרן כאן "משחק המלכים" ובעבר צפינו בסרטים מסקרנים בז'אנר הזה כמו "פרש בודד", "שובר את הכלים", "וריאנט פולגאר", "אלבום 61" הישראלי, וכמובן גם הסדרה "גמביט המלכה". גם "הפלא מפריז" תופס בכבוד את מקומו במשבצת הזו.  

https://www.youtube.com/watch?app=desktop&v=wjSr_8gcgvk&feature=youtu.be

"לומדת לעוף" (אוסטרליה 2020) *** וחצי

דרמה. סרטו של גלנדין אייבין, המבוסס על "פינגווין בלום", ספרו של בראדלי טרבור גרייב, בעקבות מקרה אמיתי שהתרחש ב-2013. זהו סיפורה של משפחת בלום, האם סאם (נעמי ווטס), האב קמרון (אנדרו לינקולן) וילדיהם אולי (אבה קליפורד-באר), רובן (פליקס קמרון) ונואה (גריפין מוריי-ג'ונסטון). המשפחה חיה לחופי ניו סאות'-וויילס, נהנית מהחיים ומאווירה של חופשה תמידית. אלא שחופשה משפחתית בתאילנד משנה הכל. הם עולים לגג של מגדל תצפית, וסאם נשענת על מעקה הקורס לפתע והיא צונחת מגובה רב. כתוצאה מכך היא נפעת קשות בעמוד השדרה ונותרת משותקת מהמותניים ומטה. למרות שהמשפחה שלה עוטפת אותה באהבה, סאם, המוגבלת לכסא גלגלים, מרגישה איך הדיכאון והייאוש משתלטים עליה. היא מאבדת עניין בחיים, נזכרת בימיה הטובים וממאנת להתנחם. אלא ששיום אחד הבן נואה מביא הביתה עקעק (ציפור שיר ממשפחת העורבים) פצועה, שאינה מסוגלת לעוף. הוא קורא לה פנגווין, מטפל בה במסירות, וככל שעובר הזמן גם סאם ושאר בני המשפחה מתאהבים בה ושמים לעצמם כמטרה לגרום לה ללמוד לעוף מחדש ולחזור לטבע. פנגווין גורמת לסאם לחזור קצת לעצמה, למצוא עניין מחודש בחיים. בעקבות בקשת בעלה היא מתחילה להתאמן בחתירנ בקיאק, בעזרת המאמנת ברון (ליסה הנסלי), ומפתחת מוטיבציה גבוהה לעיסוק החדש הזה שלה. וגם פינגווין מתחילה לגלות סימני עצמאות ופורשת כנפיים. עם ג'קי וויבר. 95 דקות. לומדת לעוף 


לומדת לעוף, תמונה באדיבות סרטי יונייטד קינג


מאותם סרטים מבוססי מקרים מהחיים שיש בהם מוסר השכל ותובנות בעקבות התאוששות ממקרים טרגיים והתמודדות איתם. נעמי ווטס, שחקנית שאני מאוד אוהב, עושה כאן תפקיד שיש בו שילוב טעון של איפוק מופנם מצד אחד וזעקה גדולה מאידך. היא מגלמת את סמנתה (סאם) בלום, שבעקבות רגע גורלי אחד של תאונה מקרית אך בעלת תוצאות טרגיות, חייה התוססים והדינמיים הופכים למסכת של התנהלות יומיומית מיוסרת, במידה רבה זומבית, בעוד בני משפחתה היקרים חוזרים לשגרה, שאותה מאוד מתסכלת. אמנם ראינו את ווטס בתפקידים מרשימים יותר, למשל ב"מלהולנד דרייב" או ב"21 גרם", אך גם כאן היא מספקת תצוגת משחק פונקציונלית טובה.

גריפין מוריי-ג'ונסטון הצעיר עושה עבודה טובה, על תקן הבן הצעיר נואה - ספוג רגשות האשם על מה שקרה לאמו שכן הוא היה זה שביקש לעלות לאותו גג ממנו נפלה - המוצא את העקעק הפצועה, מביא אותה הביתה, מטפל בה במסירות וגורם גם לשאר בני המשפחה להתאהב בה. מדובר בסרט קטן שיש בו לא מעט רגעים מרגשים ונוגעים ללב, אהבה לים, לטבע ושפע של סינרגיה משפחתית עם ויברציות חיוביות. לפעמים זה מספיק בהחלט.     

https://www.youtube.com/watch?v=TKIQAPSWDks

"בוטיק פריז" (ישראל 2022) *** וחצי

קומדיה. סרטו של מרקו כרמל. לואיז (ג'וזפין דריי), עו"ד יהודיה, מגיעה מפריז כדי לסגור עסקת נדל"ן חשובה בירושלים. נטע (נלי תגר), הנהגת החלטוריסטית שנשלחה כדי לאסוף אותה מנתב"ג,  מוצאת בלואיז הזדמנות כלכלית לפתח את מלון חלומותיה באזור שוק מחנה יהודה. היא מערימה על לואיז וגורמת לה לבוא לגור בדירתה אותה היא חולקת עם שותפתה-חברתה יפה (בת אל מוסרי), במקום בבית המלון המפואר בו הזמינה סוויטה.

כשלואיז ונטע מבקרות בעיר העתיקה הן מגלות קשר חשאי בין נערה אורתודוקסית וגבר נוצרי שמתקשרים ביניהם באמצעות פתקים המוחבאים בכותל המערבי. בניסיון לפתור את המסתורין עוקבות השתיים אחר הזוג המוזר בסמטאות הצרות של העיר. ובסיפור הזה גם אבי (מוריס כהן), בעל דוכן בשר בשוק מחנה יהודה המאוהב בסתר בנטע, וגם היא לא אדישה כלפיו. וכן דניאל (אנחל בונני), אחריו ואחר האורתודוקסית המסתורית עוקבות לואיז ונטע. במפתיע נרקם קשר רומנטי לוהט בינה ובין דניאל, אף שיש לה ארוס בפריז. עם אריה צ'רנר, ויטלי ווסקובויניקוב. 81 דקות. בוטיק פריז


בוטיק פריז, צילום: דמיאן דופרן, תמונה כאדיבות סרטי יונייטד קינג

הבמאי מרקו כרמל חתום כאן על כמה הסרטים אותנטיים, בהם "הסודות של מישל", "אחותי היפה" ו"כמעט מפורסמת", וברקורד העשיר שלו גם לא מעט עבודות לטלוויזיה. כרמל מצליח להפתיע לא אחת משום שהוא נוגע בסרטיו בסוגות שונות ולא מגביל עצמו לז'אנר אחד. במקרה שלפנינו מדובר בקומדיה והוא ליהק לאחד משני התפקידים המובילים שחקנית נהדרת, שיכולה לעשות הכל, נלי תגר. ולצידה שחקנית צרפתייה, ג'וזפין דריי, עתירה קרדיטים, בעיקר לטלוויזיה אבל גם לקולנוע. יחד מהוות השתיים האלה זוג מוזר.

נטע-נלי היא בחורה תזזיתית, מהירת לשון, מחשבה ומעשה, אבל כזו שנכנסת לצרות במקום לצאת מהן. ג'וזפין-לואיז יא עורכת דין ממולחת אבל נאיבית ולא מתוחכמת במיוחד. מה שכן, אף שהיא רגע לפני נישואין, היא פתוחה להצעות רומנטיות, וזה די מפתיע צריך לומר. וכך יוצאות השתיים האלה לשוטטות ברחבי ירושלים, כשכל אחת מנסה לקדם את האינטרסים שלה, והשוטטות שלהן הופכת לטרללת שמזכירה את התסמונת הידועה סינדרום ירושלים. ויש כאן גם מספר סיפורי משנה, כמו הרומן שעדיין לא מומש בין נטע, שעדיין לא התגברה על הפרידה מהאקס שלה, ואבי, בעל דוכן הבשר שהיא שואלת ממנו לא אחת את מכוניתו, ואת הקטע המתהווה בין יפה, הרומייטית של נטע, והפקח שמגיע לדירתן כדי לעכל ציוד. בשורה התחתונה, מדובר בקומדיה משעשעת שמי שיתחבר לטירופים שבה לא יתאכזב.

https://www.youtube.com/watch?v=cBnyaVUezxE

בלאק פון, תמונת יחסי ציבור

https://www.youtube.com/watch?v=RrgBwj3hKFg

"תזכו לשנים רבות" (הודו 2022)

קומדיה. סרטו של ראג' מהטה. קוקו וניינה נשואים כבר כחמש שנים, לאחר שהכירו זה את זו כמעט כל חייהם. אבל כעת הם צריכים לספר לבני משפחותיהם שבכוונתם להתגרש. אלא שהוריו של קוקו, בהים וגיטה, זוג מושלם שכולם מעריצים, לא מתכוונים לעשות להם חיים קלים. הם מתכננים סדרה של הפתעות לזוג הצעיר, וכל זה במהלך החתונה של אחותו של קוקו. סרט על ערכי המשפחה, כמיהות לא פתורות ופיוסים בלתי צפויים. עם אניל קאפור, וארון דהוון, ניטו קאפור, קיארה אדבאני. 150 דקות.